אלה שבאים בחמולה תמיד יפתחו איזו קופסה עם כמה פירות, עוגות, ובמבה שיחלקו לכולם ולו רק על מנת ללעוס את המתח. הילדים שככבר נטמעים שם כחלק מהנוף הכולל, ירוצו ברחבת הלובי על רצפת השיש, ויתנו לסתבא שלהם לרדוף אחריהם במרץ. אולי עוד כמה שעות תיוולד להם איזו אחות קטנה? אולי בכלל זה שוב פעם הזמן לספר על החסידה שתבוא וכדאי להשאיר לה חלון פתוח? חלקם עומדים, חלקם יישובים על הספסלים דבוקים לאיזו פיסת עיתון מהשאריות שנשכחו שם. יש את אלה שתמיד מדברים בנייד, מעבירים דיווח בשידור חי לעולם. "כן יש לה כבר פתיחה של ככה, והנה עכשיו נתנו לה אפידורל." במקרה הטוב אם יש לך כמה שנקלים בארנק מהעודף של הבירה של אתמול, אפשר פשוט לגשת לאחת ממכונות השתייה, ללחוץ על הגזוז שבא לך ולהתפלל שהיא תחזיר עודף.

בקבלה יש את האחראית. אני לא יודע אם היא אחות או משהו שמזכיר, אבל היא לבושה במדים של בית חולים. הבת שלה גם איתה ביחד מציירת באיזו חוברת עם צבעים. איזה סניטר כמו לבוש בגלימה ירוקה נכנס שם לדלפק שלה ולוקח איזו מעטפה. לבסוף הוא יוצא ונעלם משם לעולם ועד, תוך כדי חציית המסדרון שמוביל אל חדרי הלידה הקסומים. אני וינשופי ממתינים שם גם, כל אחד והספסל המתכתי שלו. ינשופי קרוע מעייפות והראש שלו נשמט הצידה שלא לדבר על העיניים שהולכות ונעשות כבדות מרגע לרגע. בסוף אני אוזר קצת אומץ וכוח, והולך לשאול את הגברת בקבלה אם יש כספומט בבית חולים הזה, כי את השנקלים שלי תרמתי למכונת השתייה, ואני חייב לשלם בחנייה. את האמת מרוב שינשופי היה שפוך והכל, וואלה קצת התרגשתי בשבילו, אבל רק קצת.

כמה שנים קודם לכן, באיזו נסיעה שגרתית שלי בדרך לתל-אביב, אני מחייג לינשופי לאחל לו מזל טוב ליומולדת. אשתו עונה לי ואומרת שהם קצת לא מסתדרים ושהוא קצת לא בבית. כן זה אולי אחד מאותם סממנים של תחילת הסוף, אם אפשר לקרוא לזה ככה. בסוף הם התגרשו. זה כבר לא ממש עבד ביניהם, ואני תפקידי היה רק לנגב את הדמעות ותו לא. יש להם ילדה מקסימה לינשופי ולגרושתו, אולי נסדר אותה פעם לעילי, נראה. אני רק זוכר שלא היה פשוט להם להתגרש, ותמיד זה הדהים אותי איך גם הוא מתגרש ממש לא מעט אחריי, ומה כיבינימט הולך כאן עם המגפה הזו של הגרושים.

בעצם אני וינשופי חברים כבר מלפני גיל שלוש. חישוב קצרצר מוביל מיד למסקנה שאנחנו חברים כבר בערך עשר שנים? כי ככה זה שאתה סופר עם האצבעות. היינו חברים בגן של הטרום טרום חובה, כאילו ככה קוראים לזה לא? גדלנו באותה שכונה, שיחקנו מלא ביחד כשהיינו ילדים. היינו מהילדים האלה שמשחקים למטה בגינה ביחד עם כל שאר ילדי השכונה. הייתה לנו חבורת חלל כזו עם איזה אחד שבטעות לגמריי נהיה דוקטור לפילוסופיה במרוצת השנים, אפילו היינו רבים והולכים מכות אבל משלימים מיד לאחר מכן. באיזשהו שלב ינשופי קיבל מחשב כזה עתיק עתיק, ואני קיבלתי אקווריום. כך בעצם ינשופי הלך למחשבים, ואני הלכתי לדגים, או לפחות כך אני אוהב לקרוא לזה. בקיצור אנחנו נגיד חברי ילדות נקרא לזה.

השנים עוברות וינשופי העתיק ממני הכל. אחרי שהתחתנתי אז גם הוא, ואחרי שהתגרשתי אז גם הוא התגרש. בסוף אמרתי לו שהוא צריך להפסיק להעתיק ממני כל דבר כי זה כבר נהייה מביך, ושהוא חייב למצוא לעצמו כיוון טיפה יותר מקורי. לפני שנה וחצי ינשופי דופק לי בדלת. כבר שנינו גרושים חזק, מדסכסים כל מיני סיפורי פיקנטרייה על זאת או על ההיא, מנסים תמיד לנבא את העתיד ולתהות זה על קנקנו של זה. פתאום הוא שולף שהוא וגרושתו החליטו להביא עוד ילד ביחד. מה?! נדבקתי קצת לספה באיזו מן אי-נוחות קלה, ועכשיו זה היה ברור לי לחלוטין שהוא מאבד את זה. שאלתי אותו אם זה באמת מה שהוא רוצה, וינשופי מהנהן. אחרי זה דיברנו על העניין עוד מלא פעמים, כאילו לפחות שתי שיחות יותר עשירות מסתם `מה המצב`, ו- `וואלה`. בכל זאת שני גברים, ולא בבית קפה.

כשינשופי סגור על עצמו, העסקה חתומה. לא ימינה, לא שמאלה ולא מהצד. מקסימום כוס קולה ושוקולד השחר בפיתה. זה תהליך מאוד מורכב, ובפרט מהזווית של מי שצפה בכל הסיפור מהצד. אבל בסוף הבנתי שזה דווקא די מתאים לינשופי ולגרושתו. את ברכתי שלחתי לשניהם, טוב זה לא שהם חיכו לה גם ככה... והם מנסים ומנסים ובסוף זה מצליח. זה לקח להם זמן, הרבה זמן. זה לקח המון אנרגיות, זה היה מלווה בהמון רגשות ועצבים, וזה תמיד היה על גבול ההזוי קו נטוי בלתי אפשרי. בחורף האחרון עם המעיל עור והקסדה ביד הוא שוב מתייצב אצלי בסלון. נותן את הקטע של להיות "קול" כזה אצלי בבית, קורטוב של אדישות, מבקש קולה ומדליק את הטלוויזיה תוך כדי זה שהוא פולט: "אנחנו בהריון". ישר אמרתי לו שהוא בן זונה, זה כמו מן קטע כזה שכשאתה אומר למישהו - חבר קרוב במקרה הזה, אז זה ממקום של פרגון, ואז כמובן המשכתי במילה `וואלה` כי זה סוג של פתיח אקדמי לשיחת גברים עדכנית. 

ביום שבת האחרון ינשופי על הקו. "שמע אני בבית חולים, ואני מת מרעב, בוא נאכל משהו." רק במשפט השני הוא גם טרח להוסיף שלגרושתו ירדו המים וכאלה ושהם מחכים. הלכנו לאכול. ינשופי הזמין, זה קצת חבל לי שהוא אמר לי רק בסוף שהוא מזמין, כי דווקא התאים לי לקרוע אותו עוד קצת, אבל גם ככה הוא מספר לי שהוא קרוע מעייפות כי בשתיים בלילה הוא נסע עם חברה שלו לגרושתו שירדו לה המים, ואז חברה שלו נשארה לשמור על הבת שלו, תוך כדי שהוא מחיש את גרושתו למיון יולדות. תודו שווה! אחר כך בבוקר אמא של ינשופי פגשה לראשונה את חברה שלו, כשהיא באה בבוקר לשמור על הבת שלהם ולהחליף את חברה של ינשופי שהייתה צריכה ללכת. תודו פי אלף יותר שווה. כי ככה זה כשאתה ינשוף?

בסוף כשחזרנו מהארוחה שינשופי פירגן לי, קפצתי גם אני לראות את גרושתו בחדר לידה. היא התחבאה מאחוריי הבטן שלה, מחוברת למוניטר וישובה על הכדור הגדול הזה. האמת שגם אני רציתי לשבת עליו אבל לא כל כך היה לי נעים לבקש, הלו! מישהי הולכת ללדת כאן. טוב ככה זה שאתה דביל. חיבוקים נישוקים, איחלתי לה בהצלחה וחזרתי לספסלים שם בקבלה. ינשופי כבר מחוק על אחד מהם, הערתי אותו והלכנו ביחד להוציא כסף. יש, עכשיו אני יכול ללכת כי יש לי כסף לחניון. בהמשך היום אני דוגם את ינשופי ושולח לו כל מיני אסמסים - "יצא?" אחרי חצות דיברנו ורק אז היה לי העונג לאחל לו מזל טוב. יצא יצא.. ככה הם רצו וככה הם עשו. היום כשאני קצת יותר הוגה בזה, אז ככה זה הכי מתאים לו. ינשופי הוא טיפוס של מודלים כאלה, וכל אחד והמודל שמתאים לו כנראה.

מה אני?! תשכחו מזה, אני לא עושה ילד נוסף עם גרושתי. יש המון שיקולים של בעד ונגד, אני בכלל לא נכנס לזה כאן. אני רק יודע שמה שטוב בשביל חברים שלי... אתם כבר מנחשים את ההמשך. ובכלל אסור לי לכתוב הרבה עם שלוש נקודות, המורה שלי לכתיבה לא ממש מרשה לי. אבל בוינא לעשות ילד עם הגרושה שלך, וואו. איך ינשופי העיד על עצמו פעם? נורמלי אבל לא תמיד סטנדרטי. ואני שואל? מה כבר נחשב היום סטנדרטי לעזעזל. אבל שיהיה לכם טונה של מזל טוב, זה הדבר הכי שפוי שאני יכול עכשיו להגיד. וכן, אני מאוד שמח שזה הצליח.

נדב הקטנטן נולד בשבוע השלושים וחמש לערך. הוא טיפה הקדים כי החסידה הייתה חייבת לרוץ לסידורים בעירייה. יש לנדב אחות אחת מתוקה מתוקה שמאוד שמחה ומתרגשת מאחיה הקטן שרק נולד. יש לנדב את אמא ואבא שאמנם גרושים אבל מקסימים מקסימים ובהחלט יודעים מה הם עושים. יהיו לו חיים יפים לנדב הקטן, וכבר הבטחתי לינשופי שהלגו הראשון עליי. אגב נדב, זה השם האמיתי, ינשופי הרשה לי.

אז זה מוקדש לך נדב הקטן, ולמשפחת הינשופים הענפה. ברוכים הבאים לעולם הזה, רק בריאות והרבה נחת שתביא לכולם. אני עדיין לא ממש יודע איך ההורים שלך מתכוונים להביא את השלישית או השלישי במספר. אני, התפקיד שלי זה רק לספר את הסיפור הזה, שאגב אני מוצא אותו די מקסים.

באהבה,

עמית