הגיגים שכאלה
פוסטים אחרונים
- לא סתם 20/4/15
- נאלמתי 24/3/14
- שאלה... 25/8/13
- פרידה מזהרירה... 2/1/13
- בוקר של תובנות 27/11/12
- סמנטיקה?? 22/11/12
ארכיון
בועה
נעולה בתוך קופסאת זכוכית, רואה ונראית ולא יכולה לגעת ביותר מארבעה קירות שקופים. הכל רק נראה נגיש, רק נראה קרוב, אבל מילימטר אחד מפריד בינה לבין העולם החיצון. והיא לבד, רק נראית ורואה, לא יכולה לחשוב דבר וחצי דבר. היא סוגרת וילונות כבדים שיסתירו את המתרחש בבועת הזכוכית הזאת שלה. אין מפתח כי אין מנעול, אין דרך כניסה ויציאה. היא סגורה שם מאז ומתמיד, מסתגרת מאחורי וילונות או משהו דומה. והיא רוצה לחוש אוויר נקי על פניה, אבל היא לא יכולה. רק משב דק וחלש של רוח חמימה חודר לתוך הקופסא, או בועה או כל צורה גיאומטרית. הרי היא לא נראית, רק מורגשת. יש סדק שגדל עם השנים, דרכו הוציאה או הכניסה דברים, מתנות, רגשות. הוא גדל וקטן לפי דרישה, ולא שלה. צריך להיות מישהו בחוץ שירצה לקבל ממנה את המנחה או רק ירצה לתת לה משהו, אפילו קטן, ואז הסדק מתרחב לו לאט, נותן לעוד אוויר להכנס, נותן לה תחושה שאולי הפעם, אולי עכשיו זה יקרה והיא תצא ותהיה כמו כולם - אבל לא. זה זמני בלבד, הרי החור ישוב להיות סדק קטן. כמו חיית שעשועים היא מרגישה. מסתכלים עליה, שופטים אותה, מעבירים ביקורת. נוגעים בקירות הזכוכית שלה ללא רגישות, משאירים טביעות ידיים ואצבעות ואף, סקרנים נתלים על דפנות הבועה כדי לראות איך היא תגיב. היא כבר לא מגיבה. היא יודעת שבסופו של דבר כל תגובה שלה תוביל אותה לבדידות גדולה יותר. אז היא שותקת, כאילו לא רואה את הקופים שנתלים על הקירות. והיא לבד, סגורה, מסוגרת, מגיפה תריס ווילון ומקווה לטוב יותר. |
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כתבת בצורה רגישה ומרגשת יעלי..
נוגות המילים
יעלי, זה כתוב כל כך יפה. לי אישית זה מזכיר את מה שמרגישים לפעמים בתקופה של חרדה....
יבוא יום ושוכנת חדר הזכוכית תנפץ בשאגה את הקירות ואוויר נקי, קריר, ישטוף אותה, את כל אותם עשרות, מאות ימים
של חנק. אם רק תרצה.בזמן נכון.
אהבתי מאוד.
וואו, תודה רבה על התגובה החמה :)
אני בעד לשבור את הקירות השקופים, אבל לפעמים לא מצליחים, אז עומדים קפואים ועצובים, עד שקרן שמש מצליחה לחדור מבעד לחשיכה.
כתוב עצוב כי מתגברים :)
הבא יהיה אופטימי :)
כתבת יפה ,רגיש ונוגע יעלי(:*!
היא כבר לא מגיבה. היא יודעת שבסופו של דבר כל תגובה שלה תוביל אותה לבדידות גדולה יותר. אז היא שותקת, כאילו לא רואה את הקופים שנתלים על הקירות.
אני חושב,שזה אחד הפוסטים הכי עצובים שקראתי עד כה...
המשפט הזה שאומר-שבסופו של דבר כל תגובה ,תוביל לבדידות גדולה יותר....שכמה שלא ננסה ,ומה שלא נעשה בשביל לשבור את הבדידות הזאת...ככה היא תהפך ליותר עמוקה ומסוכנת...
אז לא זזים,פשוט עומדים קפואים ועצובים.
מעולה!