התמונה באדיבות אקטיבסטילס, וכדאי להציץ בתמונות שלהם English: http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=34899
סרטון וידאו מהחתונה:
http://vimeo.com/6175928
כרוניקה של אלימות, סיפור אישי
מאת חגי מטר
http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=34875
החיילים התנפלו על תהלוכת החתונה והדפו אנשים בכוח עם הרובים שלהם. מאחוריהם עמדו שני זוגות המתחתנים, שתי חליפות ושתי שמלות לבנות, והסתכלו בזעזוע. זה היה נורא. עמדתי מאחור וצילמתי, אבל לא יכולתי לסבול את המראה. חייל אחד העיף את חברתי א` אחורה, והיא כמעט נפלה על הרצפה, המומה. קו החיילים התקרב. עכשיו גם אני חטפתי. התחלתי לצעוק עליהם. `אתם לא רואים מה אתם עושים?! זו חתונה! זה יום חגם של האנשים האלה!`. לא יודע מאיפה שלפתי את זה, או למה דווקא בזה דבקתי, אבל שוב ושוב צעקתי `זה יום חגם`, כשהחיילים ממשיכים לתקוף. ראיתי שזה לא מזיז להם, שהם לא מבינים שזה יום חגם של האנשים האלה, ובלהט הרגע קראתי להם חארות. אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל באמת שהמצב היה בלתי נסבל. זה יצא. עכשיו משכתי את תשומת ליבם. `תביאו אותו` אמר הקצין, והחיילים התנפלו. החיילים משכו אותי לכיוון אחד, החוגגים-מפגינים לכיוון אחר.
החיילים ניצחו. בדרך לג`יפ סובבו לי את הידיים, נתנו לי מכות. צעקתי שוב ושוב שאני לא מתנגד, עד שיד הונחה על הגרון ולא יכולתי לנשום, בטח שלא לצעוק. חיילים מזדמנים שעברו על פני אלה שגררו אותי משכו לי בשיער בכוח, או נתנו עוד מכה. העמידו אותי מאחורי הג`יפ הצבאי, רחוק מהמפגינים, וחשבתי שלפחות השלב הקשה נגמר. ואז באה המכה הראשונה. הראש שלי הוטח בכוח על הדלת של הג`יפ. `מה אתם עושים?! אני לא מתנ...`, ניסיתי למחות, ושוב ראשי הוטח בדלת הג`יפ. שני שוטרים, אחד עם מצלמת וידאו, התקרבו. זה שלא צילם ביקש שאושיט את הידיים לאזיקים, אבל החיילים שוב סובבו לי אותן מאחורי הגב. ביקשתי שיעזור לי, אבל השוטר רק הסתכל עלי במבט סתום. בסוף החיילים נתנו לי את החירות לשים את ידי באזיקים.
ואז ראיתי את הדם. זה התחיל מכמה טיפות על הידיים, ונמשך. די מהר החולצה שלי נספגה כולה, והמכנסיים, והרגשתי את החמימות המפחידה הזו זורמת על פני, מטפטפת מהזקן אל הבגדים, אל הידיים, אל האספלט. השוטר עם המצלמה שאל מה קרה לי, ואמרתי שהרגע הטיחו את הראש שלי בג`יפ פעמיים. החייל מאחורי, כנראה מי שעשה את זה, מילואימניק עם זיפים ועגיל קטן באוזן, אמר למצלמה שנפלתי בדרך. לא יכולתי לסבול את זה. נמאס לי מהשקרים. צעקתי עליו שהוא שקרן וחרא, והוא נתן לי כאפה חזקה, כשאני באזיקים, ישר מול המצלמה המשטרתית. המום, ניסיתי לגרום לשוטר להבין את הטירוף שבמצב, רציתי להתלונן על תקיפה, אבל הוא רק המשיך לצלם.
חובש צבאי שהגיע מחה ורטן על כך שהוא צריך לעזור לי, ניקה קצת דם מהמצח והדביק לי פלסטר. `אתה תחייה, למרבה הצער`, אמר והלך. החייל התוקף נתן לי מים כדי שאשטוף את הידיים ואשתה.
כעבור דקה עוד שני חברים נעצרו, ולקחו את כולנו לתחנה, שם גילינו שאנחנו מואשמים בהפרת צו שטח צבאי סגור (שאף אחד לא הודיע שקיים) ובתקיפת המג`ד.  את השעות הארוכות בתחנה העברנו בעיקר בוויכוח על חייל מילואים רוסי ושוטר רוסי ששמרו עלינו. בעצם, אלה היו שני ויכוחים שונים. החייל הרוסי התווכח על פילוסופיה, והגן בלהט על טיעון קפיטליסטי קיצוני, שכל אחד קובע את החיים של עצמו, שלא צריך להסתכל על למי יש יותר ממך ולמי יש פחות ממך אלא רק להשקיע בעצמך, ושזה חוק הטבע שהחזק הוא שמצליח, ושלגיטימי שמי שיכול לרמוס אחרים יעשה זאת. כן, גם הנאצים, הוא אישר. השוטר התווכח על פוליטיקה מקומית. `מאיפה אתם יודעים שהגבול עובר איפה שאתם אומרים שהוא עובר, שאנחנו מחוץ לישראל?`. אין לו מושג מה זה גבולות 67`, או מה התוקף החוקי שלהם בארץ, או בעולם. גם לא מעניין אותו. לא מעניין אותו של מי האדמות, או של מי המים. מעניין אותו שהפלסטינים גונבים מים. `למה אני צריך לשלם על מים, ואז לגלות, בסיור עם המנהל האזרחי, שהערבים מתחברים פיראטית למים שלנו וגונבים אותם?`. לא משנה לו שהמים הם של הפלסטינים, שמקבלים חמישית מכמה שהמתנחלים מקבלים, וצריכים לשלם על זה פי ארבעה. זה לא קשור. יש חוק.
אחרי החקירה דיברנו עם הקצין של התחנה. אדם נחמד, נעים, עושה רושם נבון. כשאמרנו לו שאני צריך לקבל טיפול רפואי דאג לכך שישחררו אותנו (עם הרחקה של 15 יום מגוש עציון ומהכפר, כמובן) כמה שיותר מהר. בשער, כשנפרדנו, שאל אם בכפר מקבלים אותנו יפה. הוא לא הבין איך זה שאנחנו אורחים שם, שאנחנו ישנים שם, שיש לנו שם חברים כבר שלוש שנים, שאחד מהפעילים בכפר ואני קוראים זה לזה `אח`, שהחברים מהכפר מגיעים לאסוף אותנו עם אוטו מהתחנה. עם מבט מבולבל על פניו סגר את השער.
בבית החולים בתל אביב קיבל את פנינו אח פלסטיני, שהתרגש מחולצת `עזה חביבתי` ספוגת הדם שלי. דיברנו בערבית על מה שקרה, על חיילים, על התנגדות. אמר כמה שחשוב שיש התנגדות, וכמה שהוא מפחד להגיע בדיוק למצבים כמו זה שלי. אבל תומך, נורא תומך.
מיון של שישי בלילה תמיד מייגע. פה תאונה, פה כמה בליינים, והכל לוקח נצח. שלוש וחצי שעות, וסוף סוף אני בחדר התפירה. אני על המיטה, הרופא מזריק לי הרדמה מקומית, ומכסה את הפנים שלי עם בד שפתוח רק באזור הפצע.
`אז איזה הפגנה זאת הייתה?`, שואלת האחות, סטודנטית. `אני ממש מעדיף שלא לדבר על זה עכשיו`, אמרתי. ממש העדפתי לא לדבר על זה בזמן שתופרים אותי. `אז מה, אתה אנרכיסט?`, התעקשה. `לא הייתי קורא לזה ככה, לא`. `אז איך כן?`. `אדם שאכפת לו, פעיל חברתי, פעיל שמאל`. `רגע מה זה שמאל ומה זה ימין? מי רוצה לתת את הארץ לערבים?`. `השמאל. השמאל הם נורא חכמים, וצודקים, ורוצים שלום`, הצטרף לשיחה הרופא-התופר. `כמו ההיפים בשנות ה-80`?`, התעניינה האחות (הטעות במקור). `לא, לא ככה. אבל הם אוהבים את הערבים ורוצים לתת להם את הארץ. אולי הם צריכים לנסוע לנורבגיה. שם יש הרבה כאלה. אולי הנורבגים יתנו את הארץ שלהם לערבים, הם בטח ישמחו`. `מה, הנורבגים יסכימו?`. `הם לא אמרו את זה, אבל בטח כן. תגיד לי, יש גם ערבים שאוהבים שלום ומפגינים?`. הבנתי שהשאלה מופנית כלפי. לא ידעתי מה לעשות. אני זוכר שאמרתי לעצמי שוב ושוב שאני מרגיש שאני עובר אונס. הוא מעלי, הוא תופר אותי, ובו-זמנית הוא צוחק עלי, משפיל אותי, מזלזל בגסות בכל מה שהוא אני. לא ידעתי מה לעשות. עניתי. `כן. זאת הייתה הפגנה וחתונה של פלסטינים. אנחנו היינו אורחים שם`. `אה, אז זה ערבים שרוצים לתת את הארץ ליהודים?`, שאלה-לעגה האחות. `זה לא כל כך פשוט`, מלמלתי. `ברור שלא`, פסק הרופא. `אתה לא צריך לדאוג, אנחנו מטפלים בך הכי טוב שאפשר לא משנה אם אתה שמאל או ימין` היא נזכרה פתאום להגיד. `הפעם`, סייג הרופא, בעוד הוא חותך את החוט האחרון וקם. הייתי מזועזע. היה לי קשה להתרכז בהוראות שנתנו לי, מה גם שהם סתרו זה את זה. אני חושב שאני לא אמור לשטוף את האזור יומיים, ועוד שישה ימים להוציא את התפרים.
זהו. נגמר. החברים היקרים חיכו איתי כל הזמן, ליוו, תמכו, סיפרו סיפורים, ניסו לזרז דברים. אי אפשר להודות להם מספיק. הסעתי את מי שהיה צריך הביתה. והביתה.
שלוש בלילה, ואני יודע שהשעון הביולוגי שלי יעיר אותי בשמונה וחצי. מסתכל במראה על התפרים, על הסימנים בשאר הפנים, ועל הידיים, ועל הדם הקרוש. שוטף מה שאפשר מבלי להרטיב את התפירה. ולמיטה. חתולי בא לישון. נגמר.
וגם לא נגמר. כי יש עוד לגמור ענייני תפרים, ולפנות למצ`ח, ולהתלונן על איכילוב, ומי יודע מה עוד.
וגם לא נגמר כי הם עדיין שם. כי הם אמרו ששבוע הבא יהיה עוצר על הכפר מחמש בבוקר כדי למנוע את ההפגנות. כי לאנשים אין מושג איפה עוברים הגבולות פה, גם פיזיים וגם אחרים. אולי כי אין כאלה יותר באמת. ----------------------------------------------------------------------------------- חוג בית של לוחמים לשלום בתל-אביב, 5.9: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1204360
|