דוד אברבנאל עמד ברחבה הגדולה. מאחוריו הזדקר בניין המשרדים, עטוף שלמת מתכת וזכוכית. העננים האפורים השתקפו בזכוכיות שבקומות העליונות, נעים ברוח, מתעוותים לפי משטח הזכוכית עליו השתקפו. ברקע בקעו צלילים עליזים מבית הקפה שפרש שולחנותיו ברחבה. הרוח שנשבה נושאת עימה את הצלילים שכמו עטפו את דוד אברבנאל, אך לא הצליחו לחדור את קליפת שתיקתו. מ הוא הביט אל חבילת כרטיסי הביקור שאחז בידו. לוגו החברה התנוסס צבעוני בפינה השמאלית, ומתחתיו בשחור אצילי מודפסות המילים 'דוד אברבנאל, מנכ"ל'. דוד אברבנאל העביר את אצבעות ידיו על גבי האותיות, כאילו שעצביו בכריות אצבעותיו יוכלו לקלוט את גודל הרגע ולשדר אותו אל מוחו. הוא מנכ"ל החברה. הוא דוד אברבנאל, הילד הקטן מירושלים, מנכ"ל החברה. אצבעותיו נעו על פני כרטיס הביקור, אבל ליבו לא הצליח לקלוט את התחושה וההתרגשות שכל כך כמה אליהן. מ לא כך הוא דמיין את היום הזה את הרגע הזה. עשרים שנה כיוון דוד אברבנאל את חייו אל הרגע האחד והיחיד הזה, ועכשיו משהגיע, הוא דומה לכל רגע אחר בחייו עד היום, ובעוד רגע, כשיחלוף גם הרגע הזה, יוכל דוד אברבנאל לתייק אותו בתיקיות תאיו האפורים כעוד תחנה במסכת חייו הארוכה. תחנת יעד בקו רכבת ארוך, במסילה הלא נכונה. מ דוד אברבנאל, מנכ"ל. לפני עשרים שנה הוא פסע לראשונה בשערי החברה. זו היתה אז חברה קטנה, שהתחילה בחצי קומה שכורה באיזור הפחות נוצץ של תל אביב. דוד אברבנאל, האיש האפור, איש המספרים המבריק התמסר לעבודתו, בשקט ובצנעה, מספק תמיד את מה שציפו ממנו, רוקם חלומות ומחכה לרגע הנכון. אשתו העריצה את מסירותו ודבקותו במטרה. הילדים התרגלו לאבא של סופי שבוע והחברים הסתפקו בקשר של פעמיים בשנה לפני החגים. מ לדוד אברבנאל היתה מטרה. הוא זכר את הכותרת ההיא במוסף הכלכלי הראשון שקרא, הכותרת על מנכ"ל של חברה גדולה, וכבר אז החליט שגם הוא יזכה יום אחד לכותרת ראשית. עשרים שנה הוא סולל את דרכו אל הכותרת, עובד עצמו לדעת למען כל אות שתודפס על גבי העיתון שיעטוף את הדגים של מחר. עשרים שנה. דוד אברבנאל, התקדם בנחישות במעלה התפקידים בחברה, משרטט בשקדנות אות אחר אות. כל חבר שאיבד בדרך הוסיף לו עוד אות בכותרת הראשית. כל ארוע חשוב בחיי משפחתו שאותו החמיץ, הוסיף עוד טיפת דיו של חייו השותתים, מורח אותה באותיות גדולות על גבי העיתון. מ עשרים שנה חלפו, וסוף סוף, כתב דוד אברבנאל את הכותרת. הכותרת אותה חלם כל חייו. דוד אברבנאל כתב את כותרת חייו ומחק את פסקאות חייו העיקריות. ככל שגדלו האותיות של הכותרת, כך נותר פחות ופחות מקום לאותיות הקטנות. האותיות הקטנות שמספרות את חייו. את משפחתו, את הנאותיו, את האנשים שסביבו. מ באותו בוקר תמה מלאכתו של דוד אברבנאל. הכותרת נצצה באותיות של קידוש לבנה. הוא הסתכל על העיתון, מחפש את האותיות מתחת לכותרת, אותיות שיספרו את מה שמעבר, ולא מצא אותן. אותיות חייו נעלמו בזו אחר זו, והוא נותר לבדו עם כותרת אחת גדולה שמאחוריה מאום. מ דוד אברבנאל, לקח משולחנו את חבילת כרטיסי הביקור החדשים, נכנס למעלית וירד אל הרחבה. הרוח העלתה אדוות בבריכת הנוי שצמודה לבניין, מניעה את קני הסוף השתולים. דוד אברבנאל, בהה בהם בלי משים, נשם עמוקות את הרוח, מעביר שוב ושוב את אצבעות ידיו על האותיות, בתקווה שיחזירו לו את מילות חייו האבודות. העננים האפורים שינו את צבעם של חלונות הזכוכית שמעליו, המוזיקה מבית הקפה ממלאת את הרחבה, עוטפת אותו, בלי לגעת בו. והוא ניצב שם, לבד, מנצח, ברחבה. מ משב רוח חזק ופתאומי הפתיע אותו, תולש מבין אצבעותיו את כרטיסי הביקור שלו. כמו פתיתי שלג מלבניים הסתחררו הכרטיסים באוויר, עד שצנחו לאיטם, כמו סירות נייר קטנות על פני המים שבבריכה. דוד אברבנאל הביט אל האותיות הנרטבות, רואה איך המילים 'דוד אברבנאל, מנכ"ל' מתעוותות ומתרחקות ממנו אל מרכז הבריכה. הוא עמד שם מהופנט. נועץ מבטו במראה, ואז הפנה גבו אל הבריכה, אל בניין המשרדים החדש וזכוכיותיו המבודדות, והתחיל ללכת. מ דוד אברבנאל, המשיך ללכת כל אותו יום, ובערב התקשר אל מי שהיתה אשתו, וביקש ממנה לעזור לו ללקט שוב את אותיות חייו, כי רק עכשיו, כך הסביר לה, הבין למה התכוון הבוס הראשון שלו כשאמר שתמיד צריך לשים לב לאותיות הקטנות. |