ענישה.
למה אנחנו מענישים? ענישה היא אקט התנהגותי רגשי, אמוציונלי, שנעשה לשם גרימת צער, כאב, ייסורים, לשם הנקמה האישית ו/או החברתית, כלפי מי שהפר את הסדר את הקוד ההתנהגותי, קוד שנקבע כנורמה חברתית, שמיושם אם באמצעות חוקים ו/או מצוות ו/או פקודות ו/או אחר.
מה שנחשב כנורמה חברתית אינו בהכרח משקף את השפיות, ואת הדרך היעילה למימוש אורח החיים הבריא לשם הגשמת מהות ומטרת החיים.
העונש יכול להתבטא במגוון רחב של אפשרויות כמו, קנס כספי, כליאה כלומר שלילת החופש, שלילת זכויות, אות קלון, נידוי חברתי, עונש מוות ועוד.
שלב התפתחותי מתקדם יותר יהיה כאשר נחיה בהרמוניה חברתית, מתוך הבנה שהקארמה היא ההתייחסות הרצויה לשם המודעות העצמית ומימוש תיקון האישיות שלנו, כלומר התייחסות שבעיקרה היא אמוציונלית ולא רציונלית היא זו שיוצרת את האשליה שתתנפץ לנו במבחן המציאות האמיתית, מה שיגרום לסבל רגשי ופיזי, וכשמעלים ומודעים למצב האישי הקיים ניתן יהיה לתקן זאת, לכן רצוי להעלות ידע זה למודע.
כדי לממש את הנורמה החברתית הקימה החברה משטר שבו יש שולט ויש נשלטים, קיימים מנהיגם ומונהגים.
לכן, ברוב המשטרים ישנם שופטים, עורכי דין, סוהרים, שוטרים, שתפקידם להוציא לפועל את פסיקת השופטים הנציגים, ששופטים את האשמים שחטאו ופשעו כנגד הסדר החברתי שנקבע.
האם הענשה היא פעולה עניינית? כול פעולה שהיא רגשית, אמוציונלי, היא אינה יכולה להיות פעולה רציונלית, לכן ענישה היא אינה פעולה עניינית שיכולה לקדם ולפתור בעיה אישית וחברתית, אלא להדחיקה בלבד.
למה? כיוון שאם הפעולה היא רגשית, אמוציונלית, היא אינה יכולה להיות פעולה שנעשית באופן רגוע, כיוון שהרגש הפנימי גורם לאי שפיות, לעיוות המסקנות.
לכן, כול הנתונים שמקבל השופט שאישיותו היא רגישה, אמוציונלית, עיבוד הנתונים והמסקנה הסופית שאליה הוא מגיע, אינה יכולה להיות אמיתית, שפויה.
מהי תגובתו של הנענש? ברגע שאזרח נענש בגלל שנאסר עליו לבצע את רצונותיו, שהם בניגוד לסדר החברתי, הוא באופן אינסטינקטיבי יוצר בתוכו אנטגוניזם, שאותו הוא משליך כלפי החברה והממסד שהענישה אותו.
כתוצאה מכך הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו, כי מעשיו נענו בענישה שפותרת אותו מלקחת אחריות על מעשיו, שנעשו מתוך חוסר למודעות עצמית, כי אם הוא היה מודע למעשיו הוא לא היה מבצע את מה שביצע.
בן אנוש רגוע משקף את האני העצמי, את זהותנו האמיתית, והוא לא יתנהג באופן רגשי, אמוציונלי ולא ענייני.
מתי אנחנו כן מודעים למעשינו? אנחנו מודעים למעשינו אך ורק כאשר אנחנו מחוברים לעצמנו, לזהותנו האמיתית, מה שמאפשר לנו לפרש את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים ושבה אנחנו חיים באופן ברור יותר, שפוי יותר.
בן אנוש שמחובר לזהותו האמיתית הוא בן אנוש שפוי, ולמצב זה עלינו לשאוף.
השפיות מאפשרת בהירות, צלילות בעיבוד הנתונים, והגעה למסקנות האמיתיות.
רצוי לזכור, שבן האנוש הוא מעבד נתונים, ואם הם שגויים כל המסקנות שגויות, מה שמשליך על התנהגותו.
יהיה ניתן להגיע לרמת מודעות מתקדמת זו, אך ורק כאשר מבצעים את התיקונים והשינוי באישיות.
בשלב זה של תהליך ההתפתחות האבולוציונית המין האנושי עדיין לא הגיע לרמת מודעות מתקדמת זו, כתוצאה מכך הצורך והנזקקות להעניש לשם הנקמה הרגשית היא חלק מהנורמה החברתית.
אם ככה מהי האלטרנטיבה? חברה שמעוניינת בחיים רגועים ושלווים, ראשית עליה לדעת שרוגע קשור לאישיות, ואילו השלווה משקפת את אורח החיים הבריא, שמתאים לאישיות הרגועה,שנית עליה לדעת לסלוח.
למה לסלוח? אפשרות מתן בקשת הסליחה לאחר ביצוע וברור האירוע, מאפשרת למי ששגה, שטעה, להבין זאת.
ברגע שהבנו את טעותנו וביקשנו סליחה, מעצם בקשת הסליחה וההודעה בטעותנו כבר ביצענו לעצמנו תיקון אישיות גם אם עדיין לא התייצבנו על התיקון, כי השינוי מאפשר לנו אלטרנטיבה לאפשרות התנהגותית אחרת, שונה ממה שהיינו רגילים אליה מלפני האירוע.
רצוי להמשיך ולסלוח גם אם חוזרים על הטעות שנעשתה, וגם אם מתנדנדים בין האישיות הישנה לחדשה שאנחנו רוצים לבנות לעצמנו.
למה? כיוון שהשינוי הפיזיולוגי גם כשמבינים את הטעות שנעשתה, מצריך חזרה על דפוסי התנהגות ישנים עד אשר מתקבעים על האישיות החדשה, המתוקנת יותר.
במידה ואין סבלנות ולא סולחים, אז לא מאפשרים את מתן ביצוע התיקון, את השינוי האישיותי.
כתוצאה מכך, לא נוכל להתקדם מבחינה אישית וחברתית לרמה התפתחותית מתקדמת יותר.
ישנן מדינות שיש בהן עונש מוות למי שנמצא אשם בדין, עונש מוות משמעותו נטילת חייו של הנאשם.
כחברה אם לא נלמד ונאפשר לאנשים לתקן את אישיותם, אנשים ימשיכו לבצע מעשים שהם אינם שפויים.
כאשר נאשם הוענש ונגזר עליו עונש מוות, פסק הדין ברוב המקרים נגזר עליו בגלל שהוא רצח.
כאשר יש בו את הרוע הפנימי כדי לרצוח ולבצע מעשה כזה, וכאשר השופט שמייצג את הנורמה החברתית ופוסק לנאשם גזר דין מוות והוא מוצא להורג, המניע הוא אותו מניע שהוא הרוע הפנימי הקיים בשניהם.
הרי רק מי שיש בו רוע יכול לבצע או להורות על ביצוע נטילת חייו של בן אנוש אחר.
הייסורים האכזרים ביותר הם תודעתיים שיש להם השלכות פיזיות עלינו.
כדי לצאת מהכלא התודעתי רצוי להיות מודעים לסבל הכרוך ממעשינו, כי רק אנחנו יכולים להוציא את עצמנו מהכלא התודעתי.
הכלא האכזר ביותר הוא הכלא התודעתי, ולא הכלא החיצוני עם גדרות חומות וסוהרים.
כאשר בן האנוש אינו מחובר לזהותו האמיתית הוא כלוא מבחינה תודעתית.
מסקנה: הענשה היא פעולה רגשית, אמוציונלית ולא עניינית, שאינה פותרת את הבעיה האישית והחברתית, אלא רק מדחיקה ומעצימה אותה, לכן רצוי שהגישה תהיה רגועה, רציונלית ועניינית.
סיכום: שלב התפתחותי מתקדם יותר יהיה כאשר נחיה בהרמוניה חברתית, מתוך הבנה שהקארמה היא ההתייחסות הרצויה לשם מימוש תיקון האישיות שלנו, התייחסות שהיא בעיקרה אמוציונלית ולא רציונלית היא זו שיוצרת את האשליה שתתנפץ לנו במבחן המציאות, מה שגורם לסבל רגשי ופיזי, וכשמודעים למצב ניתן לתקן זאת, לכן רצוי להעלות ידע זה למודע.
המסר במאמר: ענישה היא לשם הנקמה, והתנהגות זו משקפת את רמת המודעות וההתפתחות החברתית שלנו כיום.
יוסי קרמר מייעץ לסכיזופרניה מניה דפרסיה דיכאון מודעות עצמית.
לבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/yosikramer
טלפון 048224276.