כמה פעמים הבטחנו לעצמנו ש- "את זה", אנחנו לא נעשה יותר.

וזה יכול להיות כל דבר, ה-  "זה" הזה. את פרוסת העוגה הנוספת, לא אוכל. לא אתרגז יותר על בן הזוג / הילדים. מחר תהיה לי את כל הסבלנות שבעולם בכביש. לא אעשן יותר.

כל אחד מאיתנו, וה- "זה" שלו.

הבטחנו, רצינו, ונפלנו. עשינו שוב את אותו "זה" שכל כך רצינו להימנע ממנו.

מה בדרך כלל קורה אחרי זה?

כמעט תמיד יש ביקורת ושיפוטיות כלפי עצמנו, כשלמעשה הביקורת והשיפוטיות לא עוזרות לנו, לא תומכות בנו, ולא מחזקות אותנו בדרך לשינוי.

להיפך, הן רק מחלישות אותנו יותר, ומרפות את ידינו.

חברה יקרה וטובה אמרה לי בעבר את המשפט שרשמתי בכותרת. היא אמרה לי, שבמצבים האלה, של הנפילות, אני חייבת לזכור ולהזכיר לעצמי שקיימת אפשרות גדולה יותר עבורי.

כי עצם קיומו של הרצון לשינוי, לשיפור, זה דבר שיש לו חשיבות עצומה. ובמצבים שבהם אנו "נופלים", במצבים שבהם אנו מצליחים פחות ממה שהיינו רוצים, דווקא שם אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שהאפשרות הגדולה יותר עבורנו קיימת, לזכור לאן אנחנו רוצים להגיע, לזכור שהאפשרות להגיע לאן שאנחנו רוצים קיימת עבורנו, גם אם זה לוקח יותר זמן ממה שציפינו, וגם אם צריך להתאמץ יותר מהרגיל,

ולשאול את עצמנו שוב ושוב:  איך אנחנו מגיעים לאפשרות הזו, איך אנחנו מוצאים אותה.

קיימת אפשרות גדולה יותר עבורנו.

וכשאנו באמת באמת רוצים, בסופו של דבר הדרך תימצא.