יום רביעי (נראה לי) השני בספטמבר, שנת אלפיים ותשע. אני יושבת בבית של ההורים ותוהה איך הגענו למצב שבגיל 22 (כמעט) אני חוזרת לגור עם אנשים שאני לא קוראת להם בשמותיהם הפרטיים אחרי 5 שנות גלות. כמה אגו צריך לבלוע, לקנח בהכנסת הזנב בין הרגליים ולהוציא את הגרפס השקט הזה המודה - נכשלתי. אני בת 22 ונכשלתי. הצלחתי לחבל בלי להתפוצץ ובלי פרסים כמו 70 בתולות בן עדן, מחבלת בלאי, כזאת שלא מגיע לה אפילו להקרא מחבלת, היו מגלים אותי מהג'יהאד.
הנדידה הבלתי פוסקת הזאת של ילדות קטנות מידי שמנסות בכוח להכנס לנעלי העקב של אמא ולדדות קדימה, אם אפשר למרוח איזה ליפסיק זועק וצללית מסנוורת בלי ההכרה הפשוטה שיש אנשים שיודעים יותר טוב ממך, וככה לא יוצאים החוצה. אני יכולה לשבת פה ולהגיד שהכשלונות שלי (יחסיים כמובן) עושים אותי מי שאני עכשיו ושאני לא מתחרטת על כלום, שלא הייתי משנה דבר וכל הקלישאות האלה שפסיכולוגים מוכרים למטופלים שלהם למען האהבה והבטחון העצמי שלהם, אבל שני הדברים האלה לא חסרים לי כל כך בכדי ללכת לפסיכולוג ולהתמלא בתוכניות שיפור עצמי. מעדיפה כבר לקרוא את ה"סוד" יותר זול, יותר נגיש. אם כבר אופיום להומונים לפחות שיהיה במחיר סביר. אז כן, אני מתחרטת על הטעויות שלי, הלוואי וגם לי הייתה מזוודה אדומה כמו של דני הוליווד והייתי יכולה לנסוע בזמן, לשנות, לנסות להציל את עצמי מהשטויות שאני נקלעת אליהם שוב ושוב. ולמחוק את המושג "הכוסית הפגומה" מהמילון למושגי הקטלוג התלאביבים.

לא. אני לא מתלבשת מוזר. אין לי משקפיים בגודל תחתיות של ספלי קפה. אני בנאדם רגיל לגמרי. את הקעקועים עשיתי כשגרתי בלונדון ובזמנו הדבר לא היה חריג, ההפך, לעבוד בקמדן ולהיות חברה של גיטריסט שנראה וחי כמו  רוברט פלנט, בלי קעקועים - מוזר. ולי לא היה כזה אכפת, מה זה משנה חתכים על ידייםאו דיו? צלקת זו צלקת. פרט לזה אני בנאדם רגיל לגמרי. ג'ינס טי שירט. מוזיקה היא רק מוזיקה, לא רואה אותה פותרת את המשבר הכלכלי, וספרים הם רק ספרים (אמרה בעלת התואר לספרות) ורוב הסיכויים שגם הם יעלמו מהעולם המודרני בעשור הקרוב אחרי הebooks נכנסו לתודעת הציבור. אבל די. אני מתפזרת.

אז כן, אני נראת יכולה להיות מוגדת לפי תפיסת עולם מסויימת בתור "כוסית" (והעובדה שמאז שפתחתי את השטות הזו פה וקיבלתי הצעות חברות רק מאנשים שגילם כפול משלי עם הודעות לא תמימות במיוחד עוזרת לטיעון). אני בת 22 ויש לי תואר ראשון. אני שותה כמו דג. מעשנת כמו קטר. יכולה לדקלם הנרי מילר ובוקובסקי מתוך שינה, לא מצליחה להחזיק מערכת יחסים, איכשהו מקטלג אותי ליצור פגום. ופה אני מעמידה את דברים על תיקונם. אם הייתי בסיקסטיז רוב הסיכויים שלא הייתי שורפת חזיות אלא יושבת באיזה פרבר מהמם עם בעל שעובד באיזה חברת ביטוח, מגדלת ילדים עם סינר לבן ושמלה בצבעי פסטל. אני תוצר של החברה המודרנית. ילדה שגדלה בניינטיז ומרדה כי לא ידעה דרך אחרת. אם מישהו פגום פה זאת החברה של שנות ה2000 אני פשוט תוצר שלה.

(אין לי מושג איך גלשתי עד לפה).