קומי אורי .....

 הקללה האיומה ביותר מבין הקללות המזוויעות המצויות אף הן בפרשתנו, היא  וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. אין קללה נוראית מזו, כתוב בזוהר הקדוש[1]. למה הכוונה? החיים שלך, ההצלחה שלך, הפרנסה שלך, השמחה שלך, הבריאות שלך – הכל פה, מנגד, קרוב-קרוב, ומה את אומרת? - וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיך. "אני יודעת שזה לא זה, אני לא רוצה". אין איום מזה. כמו הגר. הנה באר מים להשקות את ישמעאל הגווע, והיא: "לא נכון, אני יודעת שלא אוושע"[2]. היה צריך בחורה מקסימה ומתוקה מצאה מישהו. בעצם זה הוא שמצא אותה. והיא מתחילה להתלבט: "כן שלי, לא שלי, משורש נשמתי, לא משורש נשמתי". היא כל כך נתפסה בלבטים שלה מלאך שיפקח את עיני כדי שתראה את הבאר מולה. היתה שם באר כל הזמן, כותב הרב חיים שמואלביץ, אך היא היתה שקועה בביקורת וביאוש ולא ראתה כלום. הלא כל מה שעלייך לעשות זה להושיט את היד ולקטוף את הברכה, ואת ממאנת להאמין שיש לך בכלל ברכה. כמה אני רואה את זה. השבוע שאפילו אני התחלתי להתלבט. תבינו, הבחור מקסים, מתוק, ירא שמים ומאמי. אמרתי לה: "לכי לשאול רב גדול". הלכה לרב מרדכי אליהו, והוא אמר לה חד משמעית: "לא להתעכב שנייה! להתחתן מיד, במזל טוב". לא תאמינו. היא שבה עם הבשורה בפנים נפולות. "אין מה לעשות יותר", החמיצה פנים "הרב אמר. מה אעשה. נתגבר על זה".  אין, אין לנו יכולת להשיג את גודל הברכה. מול עינייך, מנופפת לך לשלום, ואת מסיבה את מבטך. איך כתוב בהפטרה?  קוּמִי אוֹרִי, מטומטמת. הנה הישועה שלך, החתן שלך, שלום הבית שלך. כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח.שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָך. הברכות פה, רק שאי את העיניים וראי. לא נאמין כשנראה כמה זה היה קרוב.  לבכות מההפטרה הזאת. מִי-אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה; וְכַיּוֹנִים, אֶל-אֲרֻבֹּתֵיהֶם...?. האם יכול להיות שזה אמיתי? נסתכל ונראה את גלעד שליט, שהיום הוא בן עשרים ואחת, יהי רצון שהקב"ה יגאל אותו. לא נאמין עד כמה הגאולה היתה קרובה, וכמה היה בידיך. הגאולה בספק-יד, ורק הספק הורג אותה[3].ואנחנו -  לֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיך: "לא נכון. זה לא פה". קללה נוראה.