ובכן מה אמור לחשוב הגבר אשר האישה שלו, זו אשר בחרה את הריצוף ושנתה את סידורי הבית ובחרה לה היכן יהיה החדר עבודתה, ואשר היתה אמורה לבוא לבקרו לכבוד יום הולדתו,הגיע אמנם, אך במקום בשעות אחה"צ כפי שביקש, אלא במשהו כמו תשע עשר בערב, דבר אשר די שולל אפשרות של ערב מוצלח, ואשר בבוקר שלמחרת, יומולדתו,מתעורר בשעת בוקר סבירה והנה מיטתו ריקה האישה איננה,

וודאי נסעה להביא איזה קרואסון לארוחת הבוקר או שי קטן ליום ההולדת.

לאחר שעתיים הבין שלא היא, ולאחר שעתיים נוספות בהן ציפה לשווא לס.מ.ס המודיע" הגעתי בשלום" כפי שהבטיחו ביניהם, "גם אם רבים", הבין שעזבה גם עזבה. יומיים אחר כך היא מתקשרת לאימו וכך נודע לו שנפרדו, וגם שבנה וחברתו הגיעו מחול ביום בו עזבה.

הוא כמובן לא התקשר אליה וכי מה יגיד:אז מה, נפרדים אה? או אזאני מבין שעזבת אותי , מותק?

השבועיים הבאים היו עינוי של ממש.

חוסר הידיעה, התסכול, העלבון הציפיה, ההשערות ,הניתוחים,ההפתעה,והדאגה(כן, עדיין אהבתי אותה כמובן ודאגתי :זה עתה מכרה דירות, יש לה הרבה כסף, אולי נפלה קורבן לסחיטה, אולי נפלה לדברים אפלים וקשים?).

 חיים בחוסר וודאות, ללא תחושת זמן, ווילונות מוגפים,מעט אוכל והרבה עישון הם מתכון בדוק ליצירת קפסולה המנותקת בזמן ובמרחב.

לאחר שבועיים באתי לקחת את מעט חפצי מביתה, הדרך היתה קשה וכן המעמד הצפוי, החלטתי לאזור את כל תעצומות הנפש כדי שהארוע יעבור בשקט ובשלום,

אך כאשר היא הופיע בדלת מטבח ביתה בעוד אני מנסה לאסוף את חפצי ואת עצמיואומרת בקול של פיה "קח, שתה, תרגע, אני באמת לא מבינה למה אתה כל כך כועס?" ובכן באותו רגע לא יכולתי עוד לשאת את זו המדברת בקול האמא תרזה בעוד מעשיה הן כשל האחות תרזה העוזרת של מנגלה,(סביר להניח שהייתה לו אחת כזאת...) והעפתי מידה את הכוס אשר התנפצה על הריצפה לרסיסים אשר יאספו לשקית ויקראו מוצג ק-3א-1. את הדלת של הארון אי אפשר לשים בשקית, על כן רק דווח למשטרה שהדלת של הארון היא ההרס שגרמתי לביתה, אך אני הסברתי לשוטרים שבאו לעכבני לחקירה שבחפזוני להסתלק משם, נתלשה הדלת מצירה, ושכל הדלת והצירים והארון כולו הם סתם ארון דיקט מצ'קמק וישן....