כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    שיחות מחדר הטיפולים

    9 תגובות   יום חמישי, 3/9/09, 10:32

     

    כשהוא נכנס לחדר, הנייד שלו מצלצל. הוא מעיף מבט בצג, "זה אבא שלי, אוף, אין לי כוח אליו עכשיו", הוא מנתק את השיחה. אני מסתכל עליו במבט שואל, הוא מביט בחזרה, "טוב די , סתם לא בא לי לדבר איתו. אתם הפסיכולוגים חייבים למצוא סיבה לכל דבר". אני מחייך, "זה בסדר גמור, נדבר על מה שמתאים לך".

     

     

    "כבר לא כיף להיות בוס" הוא אומר, מאוכזב. לפני שבועיים הוא התמנה להיות ראש צוות בחברת התקשורת, שבה הוא עובד. זה היה הישג גדול, במיוחד לאור גילו הצעיר. שמחנו על כך ביחד בפגישות שעברו.

    "קרה משהו מסוים?" אני שואל.

    "משום מה איזו אינטראקציה, שהייתה לי עם אחת העובדות, לא יוצאת לי מהראש. היא באה לדווח שהיא סיימה משימה שנתתי לה, ואני בדיוק עברתי על דו"ח מסובך , אז הרמתי את העיניים, אמרתי לה 'יופי'  ו'תודה', והמשכתי לקרוא את הדו"ח"

     

     

    "אוקי, ומה היה קשה ? משהו שהיא אמרה?". "היא דווקא לא אמרה כלום, רק נשארה לעמוד עוד רגע. היא לא הלכה מייד".

    אני מסתכל עליו, מחכה להסבר.

    "אתה מבין" הוא אומר, "כאילו משהו בתגובה שלי לא הספיק, הרגשתי שמשהו חסר לה..מה היא עומדת שם כאילו אני חייב לה משהו" הוא מרים את הקול, כועס, " כאילו היא עשתה לי איזה טובה גדולה, ועכשיו היא רוצה פרס. אפשר לחשוב.. מחכה שאני אודה לה".

     

     

    הבעות הפנים שלו משתנות בן רגע, גם נימת הקול. אני מביט בו מתפרץ, מתמרמר, זה יוצא דופן אצלו. "אחר כך היא הלכה, אבל אני כבר לא יכולתי להתרכז, כל כך כעסתי עליה".

     

     

    "נשמע שמשהו בסיטואציה היה לך מאוד קשה",  אני אומר, "בדרך כלל אתה לא מתרגז בקלות".

    הוא מסכים שזה לא אופייני.

    "היא הייתה זקוקה ממך למילה טובה".

    "יופי, אז עכשיו אתה בצד שלה?", הוא מגיב בחדות.

     

     

    "בלי קשר לצדדים. אתה יודע, שבוס נתפס הרבה פעמים בעיני העובדים כמו אבא"

     הוא מרים את הכתף כמו ילד קטן, שמסרב לבקשה של מבוגר, "לא רוצה להיות אבא שלה, יש לי עוד זמן, אני אפילו לא נשוי".

    אני מחייך, "סיפרת לא פעם, שאבא שלך היה נותן מחמאות רק על הישגים יוצאי דופן, שהיית רעב למילה טובה ממנו, וקבלת רק לעיתים רחוקות",

    הוא לא מגיב, יש רגע של שקט. אחר כך הוא אומר, "ומה הוא השיג בחיים? בסך הכל פקיד בנק זוטר".

     

     

    "אולי לא סתם התעלמת מהשיחה שלו בתחילת הפגישה. בפנים אתה כועס עליו, לא עליה. אתה מכיר יותר מידי טוב את המקום הזה, שבו זקוקים למילה טובה, ולא מקבלים".

     

     

    הוא מהנהן, ולא ברור לי כמה הוא מתחבר. אחר כך הוא מוסיף בשקט,  "אז למה היה לי כל כך קשה לתת לה את מה שהיא  צריכה?".

     "שאלה טובה", אני אומר, "למה לפעמים קשה לנו לתת לאחרים, את מה שאנחנו הכי רוצים בשביל עצמנו?"

     (שיחה בדיונית )

     

    הכותב הוא פסיכולוג קליני.

    הטור מתפרסם בעיתון "דה מרקר", מדור קריירה (עמ' 40) בימי חמישי.

     

     

     

    פסיכולוג קליני

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/9/09 13:08:

      צטט: אלומית ישי 2009-09-08 17:25:11

      קשה להאמין אבל לפעמים מילה טובה או חיוך מפעילים גם הם את מנגנוני התגמול במוח, כמו שוקולד או סקס...

       

       

      מדהים :)
        8/9/09 17:25:
      קשה להאמין אבל לפעמים מילה טובה או חיוך מפעילים גם הם את מנגנוני התגמול במוח, כמו שוקולד או סקס...
        8/9/09 17:06:

      צטט: ענתוש6 2009-09-07 23:53:55

      במשפט האחרון יש כל כך הרבה אמת. למה באמת? למה אנחנו לא יכולים למלא אצל אחרים את החורים שאנחנו כל-כך רוצים שימלאו אצלנו?

       

      אני מניח שאצל כל אחד זה נובע מסיבה שונה

      שקשורה לעולם הפנימי שלו.

      זה אחד מהדברים  שאפשר לברר ולבדוק בטיפול פסיכולוגי,

      כחלק מבירור נרחב יותר של השאלה

      מה אנחנו נותנים ומה מקבלים בקשר .

       

      אחת הסיבות היא 

      שיש אנשים שכבר מילדות, רגילים לתת ולא לקבל.

       

      לפעמים קוראים להם "ילדים הוריים".

      הם התרגלו לשים במקום הראשון את הצרכים והרגשות של ההורים שלהם

      במקום את אלו של עצמם.

       

      בשלב מסוים של ההתפתחות הם מבינים ששנים רבות הם היו מנוצלים

      וילדים לא אמורים להיות בשביל ההורים אלא להיפך.

       

      הם לא מוכנים לחזור למקום המנוצל

      ולכן בודקים טוב טוב, לפני שהם נותנים משהו לאחרים

      החוויה של הניצול היא בלתי נסבלת מבחינתם,

      הם לא רוצים שהיא תחזור שוב.

       

      .

       

        7/9/09 23:53:
      במשפט האחרון יש כל כך הרבה אמת. למה באמת? למה אנחנו לא יכולים למלא אצל אחרים את החורים שאנחנו כל-כך רוצים שימלאו אצלנו?
        7/9/09 22:25:

      צטט: veredn10 2009-09-07 17:49:27


      מעניין מרתק והייתי רוצה עוד..

      באמת גרמת לי לחשוב על תובנות מעבר..

      עוררת בי מחשבות..

       

      "למה לפעמים קשה לנו לתת לאחרים, את מה שאנחנו הכי רוצים בשביל עצמנו?"

      שאלה מצויינת..

      חושבת עליה..

      תודה לך..

       

      אני שמח

      תודה..

       

      לגבי השאלה, תוכלי לראות דיון מורחב עליה

      בקהילת "הענין  בטיפול"

        7/9/09 17:49:


      מעניין מרתק והייתי רוצה עוד..

      באמת גרמת לי לחשוב על תובנות מעבר..

      עוררת בי מחשבות..

       

      "למה לפעמים קשה לנו לתת לאחרים, את מה שאנחנו הכי רוצים בשביל עצמנו?"

      שאלה מצויינת..

      חושבת עליה..

      תודה לך..

        6/9/09 09:33:


      תודה לכם על הפידבק :)

       

      הקיצור- בגלל מגבלות המקום בעיתון,

      שבו מופיע הטור.

        6/9/09 08:21:

      אכן, כתוב יפה

      אבל למה קצר כל כך?

        5/9/09 18:58:

      כתוב יפה..