מדי פעם אני מקבלת מייל המספר על תובנותיה החדשות של מרתה בק. הבוקר היא סיפרה על אסטרטגיה לפתרון בעיה שאנחנו תקועים איתה (היא פגשה זאת באיזשהו ספר ששכחתי מי היו מחבריו). הרעיון הוא לעשות רשימה של פתרונות לבעיה שיכולנו לעשות אילו היה לנו כל הכסף שבעולם ואחר כך להכין רשימה נוספת שבה יש פתרונות שעולים קצת פחות. הרעיון נראה לי נחמד ורציתי לפחות לנסות אותו אבל אז נתקלתי בבעיה אחרת: לא מצאתי מהי הבעיה שאני רוצה לפתור. אבל מתוך חיפוש הבעיה שאיתה אני תקועה הגעתי לתובנה. רוב התסכול שלי אינו נובע מקיומן של בעיות בלתי פתירות אלא מכך שכלפי רוב הדברים אני אמביוולנטית: אני חרדה מללמד אבל יש בי גם צד שמחבב את המקצוע. אני רוצה חברה כזו שנפגשים איתה כל יום לכוס קפה, אבל נעים לי גם עם הלבד. ובאופן ספציפי כמעט בכל רגע שאני חושבת האם עכשיו הייתי רוצה להיפגש עם מישהי קשה לי להחליט. אני רוצה להתמכר לאיזושהי עשייה אבל אני נהנית גם מהחיים המפוזרים שלי. אני מתעצלת לנקות את הבית אבל גם אוהבת לנקות אותו בעצמי. ויותר מזה, אני רוצה בית מצוחצח אבל גם נהנית מזה שאני לא אובססיבית בעניין הניקיון. בסופו של דבר שוב הגעתי לבעיה הישנה שלי: אני לא יודעת מה אני רוצה. אבל, האם אני רוצה לדעת מה אני רוצה או שאני אמביוולנטית גם בקשר לזה? נניח שכן, שאני באמת רוצה לדעת מה אני רוצה ונניח שהיה לי אינסוף כסף, מה אפשר היה לעשות? 1. ללכת לכל הסדנאות הכי יקרות בארצות הברית שעוסקות בחיפוש עצמי. 2. למצוא את הפסיכולוג הכי יקרן ולברר איתו את העניין. 3. לשלם לקורא נפשות שיהיה איתי באופן קבוע ואוכל תמיד לשאול אותו מה אני רוצה עכשיו. ועם קצת פחות כסף: 1. למצוא סדנא אחת בארץ מהסוג הזה. 2. ללכת לפגישת יעוץ אחת עם הפסיכולוג הזה. 3. ללכת למפגש אחד עם איזו ידעונית. לא ממש יצירתי, נכון? |