חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
אני רק שאלה
קרב סן רומאנו - התמונה שבישרה את הרנסאנס. הלוח בגלריה דלי אופיצי בפירנצה
ברוח הניו אייג', אדם אמור לקבל את עצמו כפי שהוא ולהשלים עם חסרונותיו. איך תנה הוגה הדעות אייל גולן בשירו הקלאסי יפה שלי? "למענך אני אשכח את חולשותיי" (מה זה מועיל ליפה שלו, אני לא יודעת, וגם אילנית לוי לא, וראינו את התוצאה, אבל זה כבר לפוסט אחר) - אז בדיוק ככה. אבל אני לעולם לא אעשה את זה. אני אוהבת למנות אותן אחת אחת ולהתייסר, ומה שאפשר גם לשפר.
וכך, הפער בין מי שאת לבין האשה שהיית רוצה להיות קשה לפעמים מנשוא. אני למשל רואה את עצמי כאשה דקת גו וחלקת עור, שזופה, ארוכת ציפורניים, משורטטת גבות, רכת פסיעה ובעלת שיער המתנחשל ברכות על צווארי. הבעיה שבפועל אני לבנבנה–צהבהבת, בעלת נטייה להשמנה, סוליות של קרנף - ושערי הבריא והמלא אמנם מתנחשל, אך המפלצת מלוך–נס, אלוהותי החביבה, חננה אותי בשפעת שיער בכל חלקי גופי, בלי עין רעה. לגבי הציפורניים - עד שהמראה הכסוס לא יחדור לאופנה, כנראה שהלך עליי בעניין הלוק הטבעי.
הפער הבלתי נסבל הזה בין המצוי לבין הרצוי בשילוב אישיותי הפרפקציוניסטית דן אותי מזה שנים לשגרת יופי שאינה מביישת את בת האלפיון העליון, למרות שאני עצמי רחוקה מאוד מהמעמד הכלכלי הזה. פדיקור, מניקור, מספרה, מכון שיזוף, מכון לייזר, מורטת גבות צמודה - משאבי כסף וזמן רבים מושקעים בפרויקט הפיכתי לאשה שאוכל להסתכל עליה בראי ולא להיבהל, לחייך בסיפוק מסוים ולקבל את עצמי "כמו שאני".
בג'ונגל טיפוח, הכתבה האחרונה שלי במגזין את, ריאיינתי נשים בעלות שגרת טיפוח יוצאת דופן במושלמותה, כמו למשל לימור המוקפדת - שנוהגת להיעלם מדי פעם מהחיים אל סמטה אפלולית ברמלה, שם מורחת מכשפה על שערה עיסה סודית - הגורמת לו להיות חלק ומלא ברק. רוני, שמתאמנת אצל אחי באגרוף, היא ספורטאית מכורה שמתכוננת עכשיו למרתון ברלין באוקטובר - רק מה, היא קמה שעה לפני האימונים שמתחילים בחמש בבוקר, מתקלחת, חופפת ודופקת פן בשערה הארוך ואיפור מלא "למראה הטבעי" (ז"א רק קונסילר, מייקאפ, צללית בגוון טבעי, סומק, עיפרון עיניים, תוחם שפתיים, שפתון בהיר וגלוס שקוף). העובדה שתוך דקותיים היא מזיעה והלך הכל, לא מזיזה לה. רוני, ילידת אל.איי, לא מוכנה בשומופן לצאת מהבית במירעה.
האמת, הראיונות שעשיתי מאוד הרגיעו אותי שאני לא השרוטה היחידה ואפילו לא הנוראה מכולן!
■■■
על פאולו די דונו (1397-1497) כמעט איש לא שמע, אבל את פאולו אוּצֶ'לוֹ מכירים רבים. אוּצֶ'לוֹ - כלומר ציפור - הצייר שאהב לתאר את תנוחותיהם המגוונות של בעלי חיים בכלל וזכה לכינויו הפיוטי בזכות תיאוריו היפים של ציפורים במעופן, היה, כמקובל בתקופתו, גם צורף ופסל. הוא התפרסם במיוחד בחקר הפרספקטיבה וחוקיה המדעיים, והתמונה שהביאה לו את פרסומו יותר מכולן נחשבת לתמונה הראשונה של הרנסאנס - קרב סן רומאנו.
בקרב הזה, שהתחולל בשנת 1432 בין צבאותיהן של ערי המדינה רבות-העוצמה של התקופה פירנצה וסיינה, נלחמו מעל 10,000 פרשים ונושאי-רמחים משני הצדדים במשך שבע שעות. אוצ'לו צייר אותו בצבעי טֶמפּרָה (פיגמנט מעורב בחלבון ביצה, הצבעים שקדמו לצבעי השמן) ועיטר בעלי זהב וכסף על שלושה לוחות עץ ענקיים, בגודל של 182/320 ס"מ, ותכנן שייתלו באופן מרשים על שלושה קירותיו של חדר אחד. המזמינה היתה משפחת האצולה הפלורנטינית סָלימבֶּני, אך היצירה הגיעה לבסוף לידיו של בית מדיצ'י הכל-יכול, ומשם נפוצה בעולם. לוח אחד קנה המוזיאון הבריטי, לוח אחד בזז נפוליאון והוא מוצג בלובר, ורק לוח אחד נשאר בביתו, בגלריה אוּפיצי שבפירנצה.
בציורים מככב המצביא של פירנצה, ניקולו מָאוּרוּצי דֶה טוֹלֶנטינוֹ, חבוש טורבן באדום וזהב, מנהיג את פרשיו לקרב, בבליל רמחים. בתמונה של האופיצי נראה העימות עצמו, כשעל הקרקע שוכבים סוסים נדרסים. שימו לב בכל התמונות לשימוש הווירטואוזי בפרספקטיבה - אמנם עדיין לא מדויקת - כלומר הנוף הרחוק מתואר במשטח אחר, קטן מדיי, כשהציידים באחו זעירים, ואילו רוב הדמויות מרוכזות בקדמת התמונה, אבל הפנייה למשל של עכוזי הסוסים כלפי הצופים בתמונות, או גופתו של החייל ההרוג בקדמת התמונה שבמוזיאון הלאומי בלונדון, מבשרת ללא ספק על תחילתו של עידן חדש באמנות, הרחק מהתפישות הסכמטיות של ימי הביניים.
התעסקותו של אוצ'לו בפרספקטיבה והפרפקציוניזם שלו גרמו לו להתמסר למחקר הצורה, והתוצאה היא שבמשך שמונים שנות אמנות השאיר אחריו יצירות מעטות מאוד, אבל אלה שהשאיר נחשבות כולן יצירות מופת פורצות דרך.
ומי ניצח בקרב סן רומאנו, אתם שואלים? עניין יחסי. פירנצה עצמה ורוב ההיסטוריונים רואים בו ניצחון של פירנצה, אלא שבתולדות סיינה הוא מוצג דווקא כניצחון שלה.
■■■
מהו ניצחון? מהו מאבק? מהו פחד? מהי נאמנות? מהי צביעות? מהי שלמות? מהי רדיפה? מהם עקרונות? מהי ניטרליות? מהי סולידריות? מהי בגרות? מהי התבגרות? מהו חוק? מהי חברות? מהו הסכם? מהו אומץ? מהי עוצמה? מהו אספסוף? מהי ברית? מהי חולשה? מהי אמת? אלה חלק מהשאלות שהטרידו אותי בשבועיים האחרונים שבהם לא כתבתי כאן. זאת כמובן לא משימה לשבועיים, אבל אני אוהבת ללמוד, תמיד אהבתי (רק את המורים לא סבלתי), ואין ספק שבשבועיים שעברו למדתי רבות.
אני יכולה ללהג על שטויות עד מחרתיים, ובאמת לימבו גבות - התקופה שבין סשן עם מרגריטה המורטת שלי למשנהו - היא תקופה אכזרית מבחינתי, אבל אפילו קלולס כמוני יודעת את ההבדל בין עיקר לטפל, ומה שלמדתי לאחרונה לא אשכח.
המם אותי לגלות שהבלוג שלי לא חסר לאפחד מהקוראים שחשבתי שהוא כן יחסר להם, ולעומת זאת בהיעדרו שמחתי לגלות שהוא חסר לאנשים שלא העליתי על דעתי שהם קוראים אותי. בעקבות כך יש לי שני כיוונים חדשים להתפתחותו, אבל עדיין מוקדם לדבר על כך.
גברים, סקס, אהבה, חברוּת, חברוּת וירטואלית (איכס, הולכת להקיא בצד בשקט), בגדים, אקססוריז, חתולים, סקס, עצב ושמחה. או במילים אחרות: אני ואני ואני ואני ואני.
|
תגובות (245)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אבל אני לא מדבר איתך על העברית אני מדבר על הציצי שלך חמודה מה ישלך??? מאיפה הבאת פתאום תעברית הזאת
אויש מזה כלכך משנה קיצר למה הסתרת בידיים את הציצים שלך אני בטוח שהם יפים ואין לך מה להסתיר
אני חושב שאת באמת לא צריכה להסתיר עם הידיים כי בטוח ישלך שם שניים חמודים מאוד שכולם היו שמחים לראות
יופי לך, שתהיי חתול מרוצה ומגרגר גם היום
לא, לא נגנבתי.
חשבתי על אנשים שמתעוררים הבוקר ומקבלים הבעה כזאת.
כי מסתבר להם שמילתם הכתובה פועלת בסופו של דבר נגדם.
אך גם לגבי האושר שאני מכנה אותו זיקוקי דינור-שברוב
המקרים נובע מהמאניה שבאה לפני או אחרי הדפרסיה.
אני מדברת על נינוחות,נועם פנימי,שלוות נפש ,שמחה לפרגן
להעניק מעצמך משהו בכייף. להיות מסוגל בתוך כל העיסוקים
לשים לב לפרטים קטנים ומשמחים. כאלה שעושים לנו את היום.
למשל ,שכנים שלי חוגגים את הרמדאן, הם תלו כל מיני נצנצים של
ירח וכוכבים,והם מתנדנדים בערב מעל ביתי, סימלי לא?
או מכתב של תודה מרגש שקבלתי מחברה שלא שכחה להודות
על שעזרתי לה בימים קשים.על שנה טובה כתובה עם זהבים
שקבלתי ממישהי שכמעט שכחתי ממנה. תודה לאל שיש עכשיו
נוסטלגיה ורטרו מטורף ,הכולל גם חזרה לשנות טובות המנצנצות של פעם.
סתם..פכים קטנים שעושים לי כל כך טוב על הנשמה.
אז לסיים עם אייקון של יום נפלא ומחייך.
שור, ברוררררררר - אני זוכרת שאחרי שהתגרשתי ועוד לא היה ברור איך אני מסתדרת כספית, ישר הלכתי ועשיתי מניקור/פדיקור בשביל ההרגשה הטובה. שיהיה לק כחול על כל הציפורניים, כי ידעתי שבתור מוזנחת לא יהיה לי מצברוח להרוויח אפילו גרוש.
רק למה את קוראת לעצמך מטורפת? זה נשמע לי שיא השפיות!
חחחחחח - גדול. זה מזכיר לי שכשהתחתנתי, ובעלי מקיבוץ צפוני, ישבתי פעם בבית קפה בשדרות הגעתון היוקרתיות בשו אסמה העיר הזאת - נהרייה - והזמנתי תפו"א מוקרם, וכשגמרתי לאכול את ההקרמה, או שמא את המקרמה - לא היה תפו"א בפנים! בחיי התורה!
סדר העדיפיות שלי בחיים הוא: מניקור, פדיקור, מספרה, מריטה לפני הכל.
לפני אוכל, לפני ארנונה, לפני חשמל, לפני שכירות.
אחרת אני לא מרגישה אשה, ולהרגיש אישה הוא הבסיס שלי להמשך היום.
עוד פעם התחלנו עם הקופץ לי ריק הזה??!!!
קוקי, לא תאמיני, לא התכוונתי להופיע אחרונה בכוונה. עשיתי דיטוקס מאינטרנט ( ז'תומרת, הייתי בטבריה כמה ימים. שם גם קראתי את הכתבה ). ולא תאמיני2 - עשיתי שם שופינג!!! נעליים ב-40 ש"ח!!!! רחוב מלא חנויות לערסיות-לייט קטנות כמוני! וגם לא התאפקתי כי היו כאלו סיילים ב'אירית' - ואני, אני רק רואה תג מחיר עם קו מחוק ומחיר חדש רשום תחתיו - כבר עולים הסיכויים שהפריט ימצא את עצמו בארוני. עכשיו מה הקטע, אני נכנסת ואני רואה החנות מפוצצת....מכל הצבעים וכל המידות....ורק לפני שבועיים נכנסתי פה בקניון והחנות כאילו ריקה וכאילו עושים טובה שמוצאים לך את המידה. אז מה היא אומרת לי, המוכרת?! שהרשת לא אוהבת שהחנות 'עמוסה' ובכוונה שמים מעט פריטים. נו, באמת. ממש לא עושה לי חשק להכנס כשיש איזה שני פריטים תלויים להם בדד. וגם קניתי כפכפי טבריה ב- 10 ש"ח ליד תחנת אוטובוס ודוכן פלאפל והרגשתי מאוד 'שוק בצלאל של פעם' כשהייתי קטנה והיו סוחבים אותי לשם בכוח בחופש הגדול. לא פלא שאני קונה רק בסיילים.
אפרופו "כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם"
ז'אן ז'אק רוסו
הגדיר עצמו גם וינסטון צ'רצ'יל ואני חולק עימו ולא עליו "אוהב אדם, שונא אנשים"
מאוד מאוד יפה - למה את מסתירה עם הידים?
ואוו כמה אינפורמציה, תיאור מרהיב של קרבות היסטוריים בשילוב חוויות ממריטת שיער, עצות בשיפוצים, המלצה על עגילים...את מזכירה לי מישהי שיש לה תוכנית טלויזיה בנושא....."הכול מכול" -אומלטה משהו?
מזל שיש לאן לתעל את כל הידע הנרחב הזה.
ביי
בברכת המשך "מחשבה פוריה"
החיוך הזה הוא חיוך של יום שגברתי בו על כל המכשלות ובסופו עוד צעדתי עם חברה שלי דבורית בים, בתוך המים, והחלפנו חוויות חיים, ועבדתי, ועשיתי שיעורים עם הבן הבכור שלי והוא התבקש להביא דוגמה לניסוי פסיכולוגי ואמר: מה הבעיה? הניסוי של מילגרם על ציות לסמכות! והייתי גאה בו. והוא חלק איתי את התסריט לקליפ עתידי שהוא מביים במגמת קולנוע, וביקש רעיונות והייתי נורא גאה, כי זה לא בדיוק הגיל שהם מבקשים רעיונות מאמא. ואת הלילה חתמתי בשיחה בסקייפ עם חבר לשעבר בחו"ל וצחקנו המון עד שכמעט נרדמנו. קיצר, יום מלא תקלות שהסתיים בטוב. ככה אני אוהבת. ימים מלאי עשייה ואפילו אושר. במובן שכל מי שאני אוהבת לצדי. כמו שאלומית שאתה מכיר אומרת content ולא דווקא heureux כי לא צריכים תמיד להיות ברקיע השביעי. פשוט מרוצים ושבעים, כמו חתולים.
גם ענת חברה שלי מאוד צחקה אתמול כשאמרתי לה שמרקורי בנסיגה אז התחרבש לי היום. היא אמרה לי: אז עכשיו כשיש לך חברה אסטרולוגית אז הכל בגלל האסטרולוגיה? אמרתי לה: אבל עובדה, איזה הסבר אחר יש לך?
היום עוד פעם ביטל לי איש הדלתות החדש. אז בעלי לשעבר נחלץ כמו סופרמן לעזרה ועוד מעט הוא בא לקחת אותי לבחור דלתות והוא כבר יתקין לי. הוא לא יבריז. עליו אפשר לסמוך.
מה חשוב השרשראות... איפא קנית את החיוך המאושר הזה?
לא חשוב מה זה? כי ההסבר משעמם. התוצאה חשובה, שאני יכולה להדליק את המזגן,מכונת כביסה,מייבש כביסה,פן
מדיח כלים,תנור אפיה ביחד ולא 'נופל' החשמל. אבל למרקורי הנסוג יש חשיבה עצמאית והוא פשוט
שרף פאזה אחת מתוך 3. דיברתי עם החברה של חברת חשמל וכמובן ראיינתי אותו בענייני התקלות,
ואכן הוא טען שהיו להם ביומיים האחרונים פי 100 יותר תקלות. סתם לכל הסקפטים.כשהסברתי לו
על הנסיגה ומתי זה קורה וכ"ו, הוא אמר לי: אני לא מבין את זה אבל אני מאמין, כי זה בדיוק מה שקורה.
קניתי שתי שרשראות. הנה אחת
הזמנתי כבר הכל. האדריכלית שלי מקבלת חצי מחיר בגלל שהיא אדריכלית. וכאן לי יש המלצה: לא לקנות לבד. ללכת עם האדריכל לספקים שהוא עובד איתם ונותנים לו מחיר מיוחד כי הוא מביא להם הרבה לקוחות. קיבלתי פרקט מעץ אלון מאמם במחיר ממש ממש משתלם. קניתי את הדברים הכי איכותיים אבל במחירים זולים יחסית.
שיחקת אותה עם ההמלצה הזאת. אני בטוחה שכל בנות ישראל רשמו והפנימו.
אני מקווה שנפתר. מה זה תלת פאזי? אין לי מושג ירוק. פאוזי היה לי. חתיך פחד.
קיבלת כוכב על שיפוץ דירה זה נראה
לי משימה שאחריה צריך אישפוז.
היום הייתי באיזור שוק בצלאל וקניתי
כפכפי אצבע של ד"ר שול - יפות,
שוות ונוחות.
תכשיטים לא ראיתי משהו קנית הכל?
בחנות ברנרד קניתי שמלה (אחת 80
2 120 ) מאוד ידידותי.
"תותית" כך שם האצר? איזה מחירים,יפה מאוד
מה ? לי יכול להיות משהו פשוט,מה פתאום? יש לי תלת פאזי, פאזה אחת הלכה,בכלל שייך לחברת חשמל הם בדרך אליי.
אמרתי לך ,לילה ארוך. טוב זו לא טרגדיה,סתם אי נעימות. שאני אעשה מזה סיפור? עזבי אלה "צרות" קטנות
לא הלך לי הונטילטור פשוט נשרפו לי כל השקעים בבית. הולכת עוד מעט להביא את החשמלאי שלי. הוא בצום רמאדן והם אוכלים עכשיו.
יהיה לי לילה ארוך.
כן, אבל את השיפוץ בגדול התחלת לפני הנסיגה. את לא מתחילה שיפוץ כרגע. אך יחד עם זאת
יכולים להיות עיכובים למשל, עם רכישות מוטעות, לא מקבלים סחורה שהוזמנה, מתפשרים על הזמן
ואולי זה יתמהמה עד ה-5 לחודש [אוקטובר]..קחי בחשבון. ואל תתרגזי .
בנושא החלונות , מי שמפקח שישים לב שהם ימדדו טוב ושההתקנה תהיה מדוייקת,שם יכולים
להיות זיופים, וייתכן ותצטרכי לקרוא להם שוב.אל תשלמי מראש שום דבר, עד שאת מרוצה.
תקשיבי טוב!
תוכלי להחליף חוויות כל כך דומות עם מירב שהעזה לצאת
היום לתקן כל מיני דברים..אבל מה? אני לא אקלקל לה את הסיפור.
היא אמרה שתוציא פוסט על תקלות מרקורי של היום.
היום עד שעה 14.00 היה גם ירח שחור, מרקורי נסוג+ירח שחור
זה חתיכת חור במוח במקרה הטוב, ברור שיש יותר גרוע..
אני במצבים כאלה :צפה, כמו בים כשיש גלים.
משתדלת לא להזיז כלום, לא לעורר את הדובים[מכוניות,טלפונים,מפתחות,מכשירי חשמל]
בדיוק ב 13.55, קפץ אצלי הפקק, לא הזזתי כלום, נשבעת לך.
נשרף הונטילטור, אותו אני משלבת עם המזגן.
אבל לצערינו ידו הנטויה של מרקורי הנסוג, עוד ארוכה...טוב לא אבאס אותך.
מירב אמרה לי דבר נכון היום,
אני זורמת עם מרקורי, הבנתי אותו ואני זורמת....
פנינה, אני ה-ר-ו-ס-ה.
מרקורי הנסוג הרס לי את החיים!
זה התחיל אתמול בכך שאיבדתי משקפי שמש בבית קפה - תמיד קורה לי, וסנדלי הנחש-פלטפורם האהובים שלי נקרעו. זה עוד כסף קטן, כי איש הדלתות שהזמנתי לדירה שאני משפצת הודיע לי שלא יוכל לעמוד בהזמנה, והכיור המיוחד יגיע במכולה רק ב-20 לחודש, שזה כמובן לא בא בחשבון.
את היום פתחתי בעזוז בתשע בבוקר כדי לנסוע לחורי - זהירות, פרסומת מסחרית! - מצליח (זה שמו הפרטי) חורי האיש והאגדה הוא חנות זולה לקוסמטיקה וניקוי ברחוב רמב"ם שנותנת פייט מצויין לסופרפארם, ופראיירית התל-אביבית שלא קונה אצלו. אני נכנסת לטראנטע שכידוע שופצרה בטראומת הטסט, והאוטו לא מניע. מטלפנת לענת שזה יומה החופשי וענת אומרת שהיא גומרת את הקפה ומגיעה. לא בחורה כמוני תבזבז רבע שעה. אני טסה לסנדלר עם הסנדלים, רק מה, מגלה ששכחתי את הארנק. חוזרת הבית, לוקחת ת'ארנק, ענת מגיעה, חונה לצדי בשדרה ברוחב שמספיק למעבר מכונית, רק מה - בדיוק מגיע אוטובוס קו 63. האוטובוס צופר ומתעצבן עד שמתייאש ומדומם מנוע.
המבצע נכשל ואני סוגרת האוטו ומתקשרת לחילוץ, כשבינתיים ממשיכה לסידורים רבים מספור - דואר, בנק, בדיקות רפואיות שגרתיות (כמו הסינים אני מאמינה בבדיקות בבריאות ולא בחולי), קניות וכד'. מגיע החילוץ, מתניע בשנייה ומשגר אותי למצברי שנפ, שכן המצבר חדש ולמרות זאת הכזיב. נוסעת למרכז המצברים שלמזלי נמצא קרוב, ליד בית מעריב. בינתיים נגמר הדלק. ממלאת דלק. אנשי שנפ מחליפים לי את המצבר בחדש ללא תשלום (במהירות ובאדיבות - מגיע ח"ח), אך טוענים שהבעיה במערכת החשמל. בלי בזבוז זמן אני נוסעת לחשמלאי הרכב שלי. הלז משועמם, כי מרקורי טרם החליט להנחית לחיקו לקוחות, והוא מתפנה לבשר לי כי הוא גרוש ופתוח להצעות. מד האמפר מבשר שאין פריקה במצבר שלי וגם האלטרנטור בסדר.
בסוף אני מחליטה שמשהו טוב חייב לצאת לי מיום הבלהה הזה, אז סרה רחוב על יד למתקין הרדיואים לרכב, שיתקין לי אחד חדש ונשלף במקום זה שנפרץ ונתלש לפני יובלות - אלא שגם האנטנה נתלשה בברבריות וההוצאה רבה משחשבתי. עכשיו אני גם מבינה למה טפטף עליי גשם בחורף. שמחה ומגניבה אני חוזרת הביתה, רק בדרך נזכרת שלא קניתי בחורי וילדיי משוועים לדיאודורנטים, אני למרכך שיער, ועיניי לעיפרון העיניים בכחול-סגול.
ענת מתקשרת ומודיעה שהיא אוספת אותי לחורי. האדריכלית שלי מתקשרת ומודיעה שמצאה מתקין דלתות חדש. אשת הכיורים סגרה לי על כיור מרובע במקום עגול ומתקשרת לקבוע הזמנה. אני עושה קנייה ענקית. בני הצעיר מעלה אותה הביתה. שמחה וטובת לב אני פונה להשלמות ולקניות אחרות ומוצאת בשוק בצלאל סטוק של תכשיטים מאממים של קוקאי.
כשאני מגיעה הביתה אני מגלה ששכחתי את הפלאפון בבית. אני מתקשרת למי שחיפשו אותי ומתברר לי שמתקין המקלחון שאיתו קבעתי ובכלל שכחתי הודיע על בואו, אבל בהיעדרי הלך ואצטרך לקבוע ביקור חדש - אולי יהיה לי תור בעוד שבוע...
מה זה קיטש!! אבל מרשים.
אנחנו פתחנו בהרשמה למסיבת לקים שאחרי 120.
אצלי ככה -
לא מזנבים ומציקים ליקירי הבית.
אפשר ורצוי לקשקש על כל נושא בעולם, גם לא על נושא הפוסט, וגם שיחות פרטיות, ובכלל לא איכפת לי, ואני לא מרגישה ש"נוטלים ממני את הבמה", כפי שכל מיני פקצות מתייחסות לפוסטיהן ברצינות תהומית.
כל דבר מעליב שכותבים על כל אחד אני מוחקת, כי למחול אני יכולה רק על כבודי ולא על כבודם של אחרים, ובגלל שלא מחקו לי דברים מעליבים אני שונאת שמעליבים אחרים אצלי.
נודניקים וכחניים שחוזרים לקרוא אותי כדי לסבול ולהתענות ומתנחלים פה כדי להוכיח לי שאני מעצבנת ודוחה, וזאת שוב ושוב, נחסמים.
גמאני גםאני..אייליינר חובה .דקיק עדין אהל לא מוותרת.
לימדתי גם את הבת שלי לשרטט אותו בעדינות ,ולהשתמש
באייליינר טוב. לא נעשה פרסומת לחברה נכון?אלא אם ישלמו לך.
איזה מזל שאצלך אני בטוחה שלא יזנבו אחריי. התחלתי לקבל פרנויה מ"הזינובים" [המצאה שלי]
בטח, יש חיים תחת מרקורי בנסיגה, אך מה שקורה כל נסיגה
במערכת, טעויות בעריכה,בדפוס ונפילת המחשבים. אך החיים יימשכו בכל נסיגה.לא עוצרים כלום.
ויי זה יהיה כייף, אבל אני מזהירה אותך מראש - אני מורחת דיי עקום.
ממי יש אנשים שכל כך קורנים טוב מבפנים, שגורמים להראות כמו גופה ניקרבת באיזה פח לידם.
אוי, אבל מותר לכתוב כתבות כשמרקורי נכנס לנסיגה? דווקא אני חושבת שיצאה לי טוב...
בית ספר זה תמיד טוב, תמיד אפשר ללמוד עוד
תסבירי לבכורך בעודו קטן,לא מתקנים ידיות של דלת דווקא כשמרקורי נכנס לנסיגה.
חיים [לא בא לי לגרור את כל התשובות הארוכות של שנינו]
תקשיב, לגבי עניין אחד בשני?
צא וחשוב, כמה זמן יש אחרי העבודה,ילדים[בהנחה שזה הממוצע] עניינים טכניים [קניות ותחזוקת כל הצרכים]
ואם כל אחד הולך לאהבותיו האישיות[אחד אוהב מכון כושר שני אוהבת חברים] כי הרי ננהג בכנות נכון?
שם מתגלעים הניגודים, התפיסה החברתית, סדרי עדיפוות [הכי הרבה מריבות וויכוחים]
אלו ניגודי אינטרסים, האישיות הגרעינית של האחד מול אישיותו הגרעינית של השני,אלה חיים זקוקים
לסוג של ליבון והגעה לאיזה מישור של הסכמות ,כדי שהיחסים יתנהלו בהרמוניה.
סקס יכול להיות על פי הממוצע שעה שעתיים בשבוע. ועל שאר הזמן מתנהלים צרכים,טעמים ואהבות שונות[בהרבה מיקרים]
אין בית ספר לזוגיות מלבד ,זוגיות הוריך
צא וחשוב כמה מתוך זה אתה בעצמך משחזר ובת זוגתך משחזרת את שלה.[גם מוכח]
ברור שיש ניגודים.
הגברים מתעלמים מהניגודים
זה משהו בדנא, הם באמת רוצים שיהיה בסדר
אך לא מכירים בשוני המהותי, לא רוצים לדסקס אותו ואז מגיעים לפי הפחת.
אנו זקוקים לבית ספר לזוגיות כמו בית ספר להורים.
2 רשיונות שאנחנו רוכשים בקלות בלתי נסבלת.
אני רואה שאתם מסתדרים נפלא בלעדיי אז אני פונה עכשיו לעבודה, לכתוב את כתבת יום הכיפורים שלי למגזין את, וכרגיל אצלי זה לא על החשבונפש שאני צריכה לעשות, אלא על זה שהגברים צריכים לעשות - סתם, סתם, גם נשים מסוימות, אבל לא אני...לא אגלה על מה. זאת הפתעה. הפוסט יגיע. וחוצמזה היום אני צריכה למדוד דלתות לדירה שאני משפצת וגם למדוד תחתוני תחרה לצילום עתידי. בחיי! נכון שזה נשמע מפתה? ובעלי לשעבר צריך להגיע לכאן כי אחרי ה'תיקונים' שבכורי דפק לי בראש אתמול בלילה הוא הצליח לנעול את ידית חדרו בצורה מצוינת כך שהיא לא נפתחת יותר כלל. מזל שבבוקר הוא עוד חמק ממנו לבצפר. בינינו אני לא יודעת אם זה מזל. לא יודעת מה לומדים שם בבצפר הזה. להתראות אח"כ. אגב אוהד יצא היום למילואים לשמור עלינו וזאת הסיבה שהוא לא עונה.
והכי חשוב:
מאמר חדש של אלומית ישי על המוח, היום ב-Ynet - מרתק.
כאילו אנשים מדהימים שלא צריכים את כל השטות הזאת של חיצוניות בשביל להיות מדהימים.
גמני לא הולכת לחדר כושר,בקושימסרקת את השיער פעם בכמה ימים וסתם מורחת את הציפורניים דיי עקום בלק של 10 שקל, אין לי קוסמטיקאית,
ואין לי אפילו איפור.
וכל הקטע של לבנים מפוארים לא מדבר אלי, בשביל מה ? מי רואה מה אני לובשת מתחת לבגדים ?
ושאני אמות ? כמו שאני תמיד אומרת - מוכנה לתרום את גופתי לתעשיית הבידור, לסטודנטים לקולנוע שצריכים גופה בשביל סצינה של שתי שניות ולזרוק לפח הקרוב.
נראה לי שכולנו מעדיפים מחמאות על עלבונות
אה.... זה לא הפריע לאנשים אחרים...
לא, באמת... אני אוהבת להכניס קצת פלפל אצלי בבלוג, ויכוחים בטעם וכאלה. באמת היתה לי אכזבה. דווקא מפני שפונקתי ופניי היו לשלום ולא למלחמה ואני אוהבת להיות מחוזרת ולתת מחמאות, לחבק ולהתנשק עד אינסוף ולהגיד לגבר: מאמי שלי אתה כל כך נהדר, ורוצה שהוא יגיד לי כמה שאני נהדרת ולא: יא כונפה זקנה יש עוד אלף כמוך ותגידי תודה שאני איתך ולא עם איזו בת 20...
מה זה מגיע להם? כשאתה מרגיש חרא עם הגוף שלך, תעשה משהו לשפר. ראיתי חלשלושים שהלכו ונהיו מלכי המכון. ועקרות בית נואשות שיצאו מהבית ועשו טריאתלונים בגיל מבוגר. וזה רק על החיצוניות אני מדברת. היום אפשר לעשות הכל עם הגוף. החל מלחזק אותו מבחינת ספורט ובריאות שזה כמובן הכי חשוב וכלה באמת בצורה שלו בשיפור בכל דרך. מלכי העולם מבפנים? זה כמו הביטוי יפה מבפנים? כאילו בעל טחול יפה?
תודה רבה. כנראה שבאמת מוגזם ממני לדרוש מילים ומחוות. אני לא כותבת את זה בציניות. ובתקופה שלא כתבתי התאספו אצלי המון רעיונות לכתבות ולפוסטים מדליקים.
במשפטך הראשון אמרת בעצם הכל. "אחרת היה משעמם" ...העניין בחיים צריך להיות בתוך עצמנו, במהות עיסוקנו [יש ז\מן לכך בדיוק בגלל אותה מהירות שהזכרת]
חיים, בני זוג הם לא אמורים לתפיסתי להיות "צוות הווי ובידור" אולי באמת צריך להגדיר את נושא הקשר מחדש.
וכן פעם תפקידים היו מוגדרים, הגבר מפרנס והאשה מגדלת ילדים ועסוקה בלמלא חסרים [מכל סוג] של כולם.
אין היום הגדרה, יש כאוס. כי עדיין אנחנו מצויים "בדור המדבר" אותו דור שחלקו כבר עפ פניו קדימה ואחרים עדיין
סוחבים את התקופה האנכרוניסטית שציינתי.
אז יש כן זמן, יש אמצעים, יש רצון לאהוב, מה הבעיה? הגדרה.
כלאחד לוקח את הגדרת היחסים לצרכים שלו/שלה.
זו מלחמה? כן כי יש המון ניגודי אינטרסים.
מדברים אותה שפה? ממש לא ,כי לא מדברים[תרשה לי לענות על המחקר שספרת בסוף דבריך]
מה עכשיו, חיים?
אתה מבין שיש בעיה.
אנחנו כרגיל משחר ההסטוריה, אנחנו זה הנשים, מעלות ומציפות את הבעיות עליהן תהיה אג'נדה בכל מה שקשור ביחסים ורגשות.
אתם יש לכם משחק עתיק יומין:
א.בשביל מה לפתוח את זה?
ב.בואי,נדבר על זה כשתיווצר בעיה
ג.אני עובד,אני עסוק,אחרי מכון הכושר,אחרי העלאה...
אתה מבין?
או הבעיה היא שלנו. של הנשים. אנחנו רואות בעיה איפה שאתם ממש לא מגדירים כבעיה.
אבל בענייני מלחמות עם נשק צבא אין לכם בעיה?
נו מערכות יחסים נעשות יותר ויותר מסובכות וטוב שכך אחרת היה משעמם, אבל זה מערכות יחסים בכלל, לא רק נשים-גברים, גם מערכות יחסים בין נשים ובין גברים. אני חושב (חושב, אני מדגיש, לא יודע), שחלקים מזה קשורים לתהליכים תרבותיים מאד מהירים לאורך מאה מאתיים השנים האחרונות. יש לאנשים יותר פנאי לעסוק בעצמם, לרוב האנשים יש תנאי חיים שבהם הצרכים הבסיסיים פחות או יותר מובטחים... אז אנחנו עוסקים יותר בעצמנו ומחפשים "אושר" ומימוש עצמי וכל מיני מותרות כאלו, ובין השאר זה משפיע גם על הציפיות שלנו מבן או בת זוג. פעם היה פשוט יותר (ולא שההיתי רוצה לחיות אז), היו תפקידים מוגדרים וכולם היו כל כך עסוקים רק בלשרוד שממש לא היה זמן וכח לעסוק בקשרים.
ואגב, היה מחקר מעניין שקראתי ולצערי איבדתי לפני כמה שנים על הזמן שמבלים זוגות נשואים בלדבר זה עם זו במשך יום. אז אחרי שסקרו ובדקו אלפי זוגות (נדמה לי שזה היה במספר מדינות מערביות) וניפו את התקשורות שלהם מכל הדברים הפרקטיים, ז"א הורידו את הזמן שהם מדברים על מי ישלם חשבונות מחר, מי ייקח את הילד לגן בבוקר ואת הילדה לחוג אחה"צ, וכו' וכו'... בקיצור, מסיכום של העניין היה שהממוצע שזוגות מדברים ביום הוא... טוב, אני אתן לך לנחש
היי חיים אני לא עונה במקום מיא, אלא בשמי בלבד
אני חושבת שזה הכי לגיטימי לברר, מה קורה ביחסי גבר אשה.
כשכבר לא ניתן להדחיק :
א.שיש בעיה.
ב.שצריך לדבר.
טוב לא אכנס לבדיחות על גברים כמה הם לא אוהבים לדבר על יחסים.
אך בטח כולנו נשמח להודות ,שחלו המון תמורות והיחסים דינמיים ופחות טובים כרגע.
כמו בזוגיות, יש בין שני המינים הרבה יותר חשדנות ויש צורך בצעדים בוני אמון.
הז'אנר כפי שאתה מכנה,הוא יותר בא לגונן עלינו הפגיעות דרך הומור.
ברור שיש את הנשים כמו ששמעתי,שהן אגרסיביות ותוקפניות כלפי גברים הדוחים אותן.
מה שהופך את הגברים לצייד שמנמן ושאנן שצריך פחות להלחם.
.
זה עצוב שזה ככה, כי אני מכירה כמה גברים וגם נשים עם אופי מדהים שלא היה מזיק להם בטחון , שמגיע להם להרגיש מלכי העולם,
כי זה מי שהם מבפנים.
מה פתאום שאני אקרא לך שונאת גברים? הרי אני לא מכיר אותך.. כל מה שאני מכיר זה חלק קטן ממה שאת כותבת וגם זה מראה יותר כעס או אכזבה מאשר שנאה. שנאה זה דבר קשה, אני לא חושב שחוויתי שנאה אי פעם, מקסימום כעס. ובכלל את נכתבת חכמה מדי כדי "לשנוא גברים", נדמה לי שזה פשוט ג'אנר כתיבה כזה שאת וכמה מהמשתתפות האחרות אימצתן לעצמכן, חצי בצחוק וחצי ממקומות אחרים. אבל בעיני זה קצת לא מותאם. טוב כפי שאמרתי, מי אני ומה אני שאציע לך מה לכתוב בבלוג שלךתתפלא אוהד
אפילו שלום עולמי מתקיים דווקא תחת "מאזן אימה"
ולא מפני שמנהיגי כל העולם עושים פיקניק על רקע נוף שוויצרי.
אי אפשר להתעלם ממאבק המינים,איך שלא תקרא לזה.
אני בזה לתופעות שציינתי מעל,צייד,בוטות,חנופה וכ"ו
אך גם מבינה שזו צורת לחימה הנובעת ממנעים אבולוציוניים
רק הסגנון מגעיל.
ייתכן ודווקא כשאנחנו מפלסים דרך בתוך "הגועל נפש"
נגיע ל"מודוס וויונדוס" ,דהיינו שהכל יתחיל מחדש,ראשית
דרך כבוד הדדי.
בסופו של דבר כולנו רוצים לאהוב, הבעיה היא הדרך והסגנון.
אני רואה ששני הצדדים, גברים ונשים, למדו אחד מהשני את כל הדברים הרעים ואפילו לא שבב של טוּב.
הגברים למדו לסנן ולהתעלם ממסרים והנשים למדו להשתלח ו"להכנס ב"כל מי שפוגע בכבודן ומתעלם מהן (ברוכות הבאות למועדון, דרך אגב. נדמה לי שבפעם הראשונה שאני תיניתי את צרותיי בנושא הזה באיזה פורום שעוסק בנושאי "בינו לבינה" התגובה ה"מאד" מתחשבת הנשית הראשונה שקיבלתי הייתה: "תתמודד! זה עובר. אחרי מספיק בחורות שיתעלמו ממך זה יפסיק להציק לך." נשמה טובה היא הייתה, הא? ואגב, היא טעתה. לי פשוט נמאס להתמודד כל פעם עם ההתעלמות, והיות שאני לא במקללים, פשוט פרשתי מכל האתרים האלו וזהו.)
הגענו לאיזה שיווי-משקל של גועל נפש ביחסי גברים-נשים.
נפלא ונהדר.
איך על הדרך בין הגבות לליפסטיק את מגניבה לנו תרבות.
וכשאת לא פה, את אחת מהיותר חסרות בקפה.
אדרבא, תתווכח. בכיף. תקרא לי גם שונאת גברים. אני רגילה
הנה, טוטו קוטוניו, העארס האיטלקי האולטימטיבי, מלא פאתוס, סן רמו 1988, שר על רגשות .
פוסט נהדר של הדקדוק הפנימי על רגשות גדולים מהחיים בקפה - ואני אומרת, יש מצב גם לרגשות חד צדדיים, במעמד צד א' בלבד.
טוב נו.. אני לא אתווכח אתכן... מיא, הבלוג שלך, הבמה שלך
איפה היא באמת?
יכול להיות בלוז למשל..
i an so fucking big
i am so fucking great
i am so fucked up
na,,na,,na
היית צריכה לשבט אותו ..סתתתתם
אני נגד הכללות גורפות, אך במבט מאקרו על נשים וגברים
המצב לא מחמיא לגברים.
ואני עדיין אוהבת אותם, לא ממש נס ליחם בעיני.אך אני כן חושבת, שהם עובדים פחות מדי קשה.
ואני מסכימה שנשים פה חנפניות ועוסקות בצייד אובססיבי,
וספרו לי כבר כמה גברים,על מכתבים מאוד מעליבים שקבלו מנשים על שלא נענו.
ונשים כאלה בטח תורמות לגברים להיות עוד יותר שאננים.
סלחי לי פנינה, אבל אני קצת עצבנית עכשיו כי בכורי החליט שזה זמן לתיקונים והוא דופק בפטיש על איזו ידית של דלת ועושה לי חור במוח...
היכן אחזנו? באופיים של הגברים.
ובכן היום ביליתי בים בשקיעה עם ידיד שלי, גבר מקסים, מצחיק, בוגר, מכיל נחמד, תומך, מנחם, מבין, משעשע, רגיש ולא רק לעצמו - וכולו בן 30. מצד שני לאחרונה נתקלתי בערימה של נשים תינוקיות וטיפשות וצבועות שלא ברא השטן. אז באמת אי אפשר לעשות הכללות.
לאחרונה,אני בודקת יותר את נושא התמונות של האנשים ברשת.
וניכר בבירור שנשים אוחזות בגלריה גדולה של צילומים,
כמו אומרות: הנה אני כספר פתוח!
ברור שזה קשור לבטחון העצמי של אותה אשה, או עם ההשלמה
עם מי שהיא.
אין לי מושג מה זה אופי מדאים? מה שאני מזהה אלו שאריות ענקיות
מהתהליך האבולוציוני :באנו להפרות, יש לנו הרבה זרעונים היוצאים
למסע ללכוד ביצית אחת ,כדי להפרותה!
וסביב מסע הזרע ,יש אופי של צייד מדאים. זה לא מתוחכם הרבה יותר מזה!
בבלוג שלי אני מאמינה באפליה מתקנת. אתה לא ותיק כאן אז אתן לך תקציר: כל הגברים שהייתי איתן - שלוש האהבות הגדולות שלי ובעלי לשעבר כולם גברים מקסימים ושוויוניים ונפלאים לנשים בכלל ואליי בפרט. תמיד זכיתי ליחס טוב מגברים, עד גירושיי לפני ארבע שנים.
מאז היו לי קשרים קצרים בעיקר, ואחד יותר ארוך, אבל בסך הכל ההתרשמות שלי היא שיחסי גברים-נשים השתנו. חוקי המשחק השתנו, ולא לטובה. נשים רודפות אחרי גברים ומתחנפות אליהם בצורה פתטית, גברים מזלזלים בנשים, וכל זה תוך הכחשה מוחלטת ומלמול מנטרות של חופש מיני, שחרור האשה ואאבתמת.
על חלק מהדברים האלה אנחנו (קוראיי המסורים ואני) כותבים כאן.
שכחת שהגברים נמדדים באופי המדאים שלהם? בסבלנותם הנהדרת, בהכלה הנפלאה, בקשב, בנתינה... אלה רק אנחנו שצריכות להיות יפות. כל פעם שגברים פונים אליי רק בגלל התמונות שלי ולא קוראים אפילו מילה ממה שכתבתי, הם מאוד מאוד מתפלאים שגם לי חשובות תמונות ברורות ועדכניות - כאילו, למה לי? הם גברים, דא.
אתן כל כך חכמות ונאורות וליברליות ומשעשעו (אני באמת חושב שאתן כאלו) אז איך זה שאתן כותבות בצורה כל כך שלילית וסטראוטיפית על גברים? מה כולנו רק חושבים על מין כל הזמן? אין גברים שמחפשים יותר מזה? אין גברים שאכפת להם מעצמן והנשים שאיתן (ובכלל מאנשים אחרים בחייהם)? מה קרה? תחליפו רגע "גברים" ב"נשים" בפוסט הזה, או חס ושלום תחליפו "גברים" ב"יהודים"... יאללה, זה לא פייר... וכמובן שרק הגברים שמים תמונות בר מיצווה, הנשים באתר לעמתן שמים תמונות רגילות שלהן, מאתמול, 5 דקות אחרי שהתעוררו...
רוב הצילומים של הגברים הם מקסימום מתקופת הברמצווה
אבל מה שחשבתי, שברשת היו נשארים אחוזים קטנים של אנשים
אם יחד עם הפרטים האישיים ,נגיד צלם של 'קפה' היה מצלם את כולם
צילום עדכני, תחת אותה תאורה בלי פוטושופ וכאלה...מי היה נשאר פה
לנפנף ביופיו האלמותי ..הא?
אני חושבת שהיחס הזה שקבעת הוא מאוד רחמני לטובת הגברים ובמציאות זה יותר כמו מאה לאחד. אבל זה באמת לא עניין רק של יופי כיופי. בואי נקרא לזה ביטחון עצמי חיצוני. כשאתה יושב טוב בגוף שלך.
לא לגמרי... אבל כתבתי שיש רעיונות חדשים, והם יבוצעו.
אני שמחה נורא עם אנשים שאוהבים את החיצוניות שלהם. אני מאמצת לחיקי אנשים עם ביטחון עצמי, בכלל. אני יודעת שחוסר ביטחון ורגשי נחיתות הם אבות כל הג'יפה בעולמנו, והכי כיף להיות בחברתם של אנשים שיודעים מה הם שווים. אגב, אני, בסוף כל הטיפולים והשפצורים, מאוד מחזיקה מצורתי. אני לא הולכת ומתבכיינת שאני נראית זוועה. אני היום מוכנה לעמוד עירומה באמצע הרחוב ואין לי בעיה עם זה. אני פשוט עוד לא הגעתי למצב שזה בא לי טבעי. אצלך אני באמת מרגישה שהביטחון הזה נוסך עלייך טוב ורוגע מיוחדים.
הוא העלה תמונות של עצמו.
אפשר להגיד שביחס יש על כל 10 נשים יפות גבר אחד יפה.
אני משאירה את היפים ליפות.
עברתי ת'שלב המשעמם הזה.
אוווווווווווווו שחררתי אויר
בואי תחיל מהסוף
אני מכבדת בחירות, כשלקחת חופש חיכיתי בשקט,
הרי יש לנו דרכים נוספות להתקשרות
אני שמחה שחזרת, רק אם זה משמח גם אותך
פעם............כשגרתי בתל אביב שלך,
בלי הבדל בעונת השנה גרבתי גרביונים לעיצוב מראה הרגל
נעלתי נעליים נמוכות עקב מעוצב
ולא העזתי להוריד את הזבל בלי פאן מהודק
התבגרתי, לעיתים מתחת לציפורניי יש בוץ מעישוב החצר
אני נועלת רק מה שבאמת טוב ליציבה
ו..............בקצב אודן השיער שלי, אני מתבשלת עם הידיעה שזה רק עניין של זמן
אני בדרך לקרחת מגולחת ובוהקת
ומי שהפריע לו הישבן, יוכל לאסוף לחיקו סיבה נוספת
עם משקפיים בלי משקפיים, אם להיות כנים גברים בכללי זה לא דבר אסטטי.
אישה שחושבת שהגוף הגברי יפה או משהו כזה - שתלך לבדיקת עיניים. דחוף.
הם מוזרים כאלה, כל הגוף שלהם מעוות ופנים משונות.
אחד אולי לאיזה 20 גברים את יכולה להגיד באמת "ווי איזה גבר חתיך"
חוץ מיזה - הם מכוערים.
חחחח
בעסקים אני זבל של בן אדם.
איזה אחד מצפת, צדיק.
נתן כתובת בכפר חב"ד, בדיוק היו חגים וזה,
אז ויתרתי לו על מקדמה, אמרתי אוקיי הוא כבר ישלם,
וואלה, עשה בעיות, שני פיקסל ימינה שני פיקסל שמאלה, עיקב את התשלום של המקדמה עוד ועוד ואז עוד בא לי ביציאה
שהוא לא בטוח שהוא רוצה את העבודה , התחיל להוסיף דברים. אמרתי אוקיי עד כאן , ביררתי איפה הוא גר, את כל הפרטים,
שלחתי לו עותק של תביעה בפקס, לא הגשתי עדיין.
נרגע, קבע איתי בגן מאיר, פתאום מגיע לי איזה אחד - רופס, חלשלוש, שלדי, מוזנח, מלוקק, בעל מבע המטומטם-דרך-קבע, רע-דרך-קבע, בעל יציבה עקומה, משהו אסון ואיזה ריח שלא נדע.
הראתי לו את העבודה שלו על הלפ טופ, חתמתי על החוזה הדוחה שהוא הכין, לקחתי את הכסף, חייכתי אליו חיוך של מליון דולר והגשתי לו דיסק של שירי ילדים.
אח"כ הוא התקשר בלי הפסקה, לא עניתי, שהגעתי הביתה חיכו לי איזה 20 מיילים משעשעים החל מ"אני חושב שנתנת לי דיסק אחר בטעות" ועד "ליזי אני יויודע שאת שם ולא עונה לי לטלפון" "ליזי זה לא מצחיק".
מאוד הצחיק ! נתנתי לו ככה יומיים להתפתל ושלחתי לו את העבודה שלו כקובץ.
אני חושב, חושד וחושש שהתהפכו לך היוצרות בתגובה הזו.
ואני כשלא היית קראתי דווקא דברים ישנים...
כאלו עם תמימות...והרבה אמנות...פעם מזמן.
אוהבת את השילובים שלך, את יודעת, זה מדבר אלי המון.
לא יודעת למה לא היית,
אבל טוב שחזרת.
ואני חושבת שאת יכולה לכתוב על כל נושא, אפילו האיזוטרי ביותר,
באופן הכי מורכב ואישי, ולכן גם מעניין.
העיקר שאת כאן.
דווקא התמונה האחרונה, היא הכי יפה.
נשמע סקסי בטירוף. אפשר פירוט?
אני כנראה פיספסתי משהו מאוד חשוב בווירטואליה
שנראה את הסחורה
יש כבר אייקון כזה, אצלי הם לא עובדים, נו האייקון של המוצצת.
היה לי לקוח שעונה לכל הקטריונים, זה אכן זן משל עצמו לא חושבת שיש עוד כאלה.
כימעט העלמתי את המנוול בשיחים של גן מאיר.
למה לך אייקון של גרעפס?
לפי התגובות המתחנפות–לגברים של נשים בקפה נראה לי שעדיף אייקון של 'הדלקת אותי משו רצח ובא לי לעשות אותך כאן ועכשיו'
כן, כן! בנאדם נקשר לתמונה שלו משנת 1978 - וזהו! אי אפשר להזיז אותו ממנה! מרקוני עוד לא המציא את הרדיו, האחים לומייר עמלו על הראינוע, והוא כבר הצטלם באושר, והתמונה מתנוססת לתפארה בקפה!
הרופס, החלשלוש, השלדי, המוזנח, המלוקק, בעל המבע המטומטם-דרך-קבע, הרע-דרך-קבע, בעל יציבה עקומה. אני גם ממש לא אוהבת קירחים. אני יודעת שזה נורא להגיד לנוכח אחוזי הקרחות העצומית באוכלוסייה, אבל אני כשלעצמי אוהבת גברים עם שערות על ראשיהם.
לא מפריע לי - שמן אבל חזק, נשי ועדין אבל יפה בפּנים - בכלל פנים יפות קונות אותי.
הפקרות נייה כאן, כל אחד מרגיש בבית, עושה מה שטוב לו.
ואני רוצה אייקון של גרעפס מישהו מקשיב ל ?
וואלה יופי!
מה הלאה? תכף תבקשי גם שהיא תהיה עדכנית ולא מלפני 5-20 שנה (תלוי בגיל הסובייקט,) בצבעים ולא בשחור-לבן או sepia (אין לי מושג מי ישים תמונה שלו בצבעים חומים כאילו היא במצלמה משנת תרפפ"ו,) ובלי כל ה"חברות" הצעירות שלו מהעבודה (שמצטלמות איתו בסגנון חיים רמון.)
פפפפפ, דרישות יש לך.
:) :) :)
איזו כנות מפתיעה!
נהניתי לקרוא את התגובה שלך.
:-)
למה ?
באמת ?
אני חמש וחצי שנים יצאתי עם מישהו, יצאנו שנתיים וחצי ואז ניפרדנו לשלוש שנים וחזרנו לעוד שלוש שנים, בואי נגיד שאני ידעתי שהוא הומו עוד לפני שהוא גילה את זה, השלוש שנים האחרונות זה היה בגלל האופי נטו.
זה עניין של אנרגיה, יש גברים שפשוט דוחים גם אם הם יפים מאוד,
כאלה שמספיק דקה כדי שהם ירגמו לך לרצות להקיא, ולא לרצות להיות ידידה שלהם אפילו, כאלה שלא היית נוגעת בהם אפילו במקל של הבית שימוש.
זה משהו במבטים שלהם בטון דיבור, לא יודעת להסביר את זה.
מין מבט כזה שגורם לגירוד.
טון דיבור של פח אשפה.
תתלפאי.
אני מכירה לא מעט גברים שהולכים על אופי.
מטומטמת ורעה וכו' זה סבבה למשהו חד פעמי לא יותר מיזה.
חחח
זה מהשיחות של השותך עם חברים שלו בסלון בזמן שאני ישנה :))
חלקם קצת מטורפים, אני לא סתם הייתי ניכנסת לחדר מתי שהם היו באים.
כשהייתי בסדיר היה לנו גם את הסלנג הפרטי שלנו בגדוד: "נראית כמו טנק," "לא הייתי מגרז אותה גם אם היו הורגים אותי," "לא ח"ש (חודר-שיריון)," ולחליפין, למישהי טובת-מראה, "הייתי מבצע עליה סדרה."
אחחח, הימים ה"טובים."
לא, גם אני לא אקח בחור רק בגלל הצורה. אבל אני עלולה להירתע ממישהו בגלל הצורה. זה נורא? הלואוווווווו - לבחורים לא איכפת כלום פרט לצורה! שתהיי מטומטמת ועם יכולת דיבור של נהמות ורעה כמו מכשפה - זה לא מזיז להם!
אני לא בררן בטירוף, אני יודע מה אני אוהב ומה שאני אוהב זה פנים יפות. על "מבנה גוף" אפשר להתפשר (מה אפשר?! בחשיבה אחורה נראה לי שמתוך הבחורות שאיתן הייתי הרוב המוחלט היו עגלגלות,) ולא, גם על שיחה אינטילגנטית אני לא מוכן לוותר.
את רוצה לקרוא לזה בררן? אני קורא לזה "יודע בדיוק מה אני מחפש!"
מה שסמנטיקה יכולה לעשות. :) :) :)
את פוסלת ג'אנרים שלמים מבלי להתעניין מי הבן אדם ?
סחה עליך.
אם כבר התפתח דיון, אז יאללה.
באיזה ג'אנרים לא היית נוגעת אפילו במקל ?
חחחחחח - הרסת אותי. מאיפה הבאת את הרשימה הזאת? ככה בשליפה? זה רק גברים מסוגלים להמציא (או נשים קנאיות). יש רשימה דומה לגברים מאותגרי-הופעה או שגברים מכוערים זה פשוט התקן?
גורילות גם אני אוהבת דווקא... יש לי יותר בעיה עם ז'אנרים אחרים.
לא יודעת, אני הולכת ושוכבת עם בחוים בגלל מחמאות או משו כזה. פוליטקה לא עובדת עלי.
גם לא בגלל אייך שהם נראים. אופי טוב יכול לפצות בהחלט על מראה חיצוני.אבל מראה חיצוני לא יכול לפצות על אופי.
אם הבן אדם לא עושה עלי רושם של חצי גאון עם אופי מעולה וחוש הומור מפותח, הוא יכול להראות מצידי כמו דוגמן - הוא לא יעשה לי את זה.
פעם התחיל איתי איזה מישהו, בילבל ת'מוח, לא רציתי לתת ו את הטלפון, התעצבן התחיל להגיד לי שהוא דוגמן, כאילו שזה מעניין אותי, גם ראיתי אותו אחרי זה בטלויזיה באיזה אופרת סבון. דביל.
גם כסף לא עושה לי את זה.
אני שכבתי עם איזה דביל שאחת המחמאות היחידות שנתן לי אם לא היחידה היתה: "המורטת–גבות שלך ממש גאונה". ואת זה הוא אמר אחרי שגמר או משו. אני נשבעת. באמת. טוב, מבחינתי כל האנשים האלה הם חומר טוב מאוד לכתיבה.
זה עדיף מ"מכוערת כמו הלילה","מאותגרת חיצונית", "נראית כמו חייזר", "יפה מרחוק אבל רחוק מלהיות יפה", מאחורה ניחא מקדימה פאדיחה", "ברחה מהספארי", "ניצולת צ'רנוביל , אבל רק בגוף", "מזכירה את גולדה", "דוחה את הכלבים", "אמא שלה עשתה את זה עם קופיקו" "יש לה יופי כפרי , דומה לעז".
פרצוף שובר–מראות? זה ביטוי תקני או שאתה המצאת?
בו'נה, בתיאור הזה אתה בררן בטירוף.
אילו הייתי נוהגת כך באשר לגברים היו נותרים לי שניים בתבל.
יצא לי להיות "נוכחת" במפגשי בנים שהייתי "ישנה" ובסלון ליד היו השותף והחברים שלו.
אתם אכן עם מופרע.
(בנות יותר)
פעם הייתה להם איזה שיחה על הציצים שלי אם זה אמיתי או לא.
משוגעים לגמרי.
בנים הם כאלה משעממים, בסוף נירדמתי לא יודעת מה הייתה ההחלטה.
אווו... דילמת ה"גודל לעומת הרגשה" הידועה שאין מפגש גברי שלא נדרש לה.
מחד גיסא סיליקון הופך את החזה למרהיב יותר לעין, לגמרי. מתוח, "מצביע לכיוון הנכון" וכו' וכו'. מאידך... ההרגשה...
אני לא יכול לענות בשמם של כל חברי המין הגברי, אבל אישית (או ציבורית, כמו שמיא אוהבת לומר,) אני מחבב את הטבעי (אם כי אם אני אתקל במישהי מעדות הסיליקון, בהנחה שהיא עונה על שאר הקריטריונים שפרטתי למעלה, אני מאמין שאני לא אבעט אותה החוצה. אלא אם כן היא בקטע של SM. :) :) :)).
לא הייתי אומרת, זה סתם לא מעניין אותי.
כל עוד כמובן לא מדובר באיזה משהו קיצוני שאפילו אופי מדהים לא מכפר עליו, מצידי שיראה כמו גורילה שכרגע ברחה מהג'נגלים,
בלי שמץ של מושג באופנה.
את אשה מאוד עמוקה.... אנחנו שונות גם בזה, נשמה שלי.
ברור. גודל זה עניין של טעם אישי.
אני רק שאלה - לבנים זה משנה אם ציצים הם אמיתיים או לא ?
אם הן נראות כמו אלו של יצחק שמיר, לדוגמא, אז כן. בהחלט.
אם הן נראות סבירות ומעלה כמובן שלא ממש יהיה לי אכפת עם הן מעוצבות או לא (אלא אם כן היא תחליט לתת לאהרוני פייט במחלקת הביזאר ותעצב אותן כמו חניתות.)
אבל הנקודה לא הייתה גבות דווקא אלא מה מושך לגבר הממוצע את העין.
אז כן, מה לעשות, ציצים יפים (ויפים זה לאו דווקא גדולים,) עושים את העבודה יותר טוב מגבות מעוצבות למשעי.
אין ספור פלסטיקאים עשו לעצמם הון קטן (או לא כל כך קטן,) מהעובדה הזו.
אבולוציה, בייבי!
הדייט הראשון שלי עם התכשיטים של קרני! מיא, תתרכזי... :)
דווקא לדייטים, אם זכרוני אינו מטעה אותי מהימים שהם עוד היו על הפרק, לא השקעתי באביזרים.
בחורים לא יודעים לזהות את אותה התכתבות בין צמידים. וביננו, טוב שכך.
נו באמת ברור שיש מיקרים יוצאי דופן של פנים שיכלות להוריד ת'חשק.וזה באמת באמת משנה לך אייך הגבות שלה מעוצבות ?
לא, לא, גם רגליים חשובות ללא מעט מאיתנו. וכמובן, ישנם בעלי הפטישים שכל אחד מהם וענייניו הוא (שאנחנו לא נתעסק בהם בנימוס פוליטיקלי-קורקטי,) אבל בגדול כן... ציצים ותחת. את יודעת, בלי להכנס לכל הויכוח האבולוציוני וכו' וכו', יש סיבה שהם שם.
ורק דבר אחד אבל כן... למרות שרובנו לא נודה בזה, מיא טועה, גם לפנים, לפרצוף יש חשיבות. או שאולי זה רק אני?
מבחינתי מישהי עם גוף של דוגמנית אבל פרצוף ששובר מראות... האמת? אפילו לסטוץ אני לא בטוח שאני ארצה להגיע איתה ומאידך, ואני מדבר מניסיון, מישהי עם פנים "מלאכיות" וגוף שאיך נאמר, לא בדיוק עונה על הגדרות המושלמות של החברה בימינו... אין, אני sucker לפרצופים יפים.
(ועוד לא הכנסנו למשוואה התאמה מנטלית, רוצה לומר "איזה ספר משמעותי קראת לאחרונה? ווג." והלוואי, אלוהים כמה שאני הייתי שמח לומר שהדו-שיח הזה הוא המצאה.)
זה כל מה שגברים חושבים עליו,
לא גבות, לא שיער, לא ציפורניים, כלום, רק ציצים. מקסימום תחת.
כל השאר הם פשוט לא רואים, לא קיים. חבל על ההשקעה, כל הכסף, על הזמן.
זה גדול עליהם לראות את שאר המכלול.
לא בלל שהם טיפשים או משהו כזה. פשוט יש דברים שיותר מעניינים אותם,
כמו מי ניצח בכדורגל. מערכת הבוכנות של האוטו.
והאמת ? גם אותי מעניינים יותר דברים אחרים מאשר אייך גבר נראה.
אם תבקשי ממני לזכור מה בן אדם שדיברתי איתו יום קודם לבש, אני לא אזכור.
אם החנות שלו הייתה פתוחה, אולי אני אזכור ת'צבע של המכנסיים.
חחחחח
אין מצב שאני מענה את עצמי ונדחסת לתוך חזיה עם קרסים וברזלים וריפוד וכל זה.
אין.
בד"כ אני לא לובשת חזיה בכלל.
רק אם זה לפגישות עסקים וכאלה שאני רוצה להקטין את החזה אז אני שמה חזיית ספורט, וגם זה רק בקיץ י אח"כ אפשר להוריד את החולצה אם חם מידי ואז זה כמו חולצה.
פעם אחת מזמן הייתה עונת מעבר והייתי בטוחה בטוחה שיש לי חולצה קצרה מתחת לחולצה הארוכה, ימח שמם של מי שהמציאו את הפלאפונים עם המצלמות.
ברור. את חושבת שאני לא יודעת? גברים מוכנים לקחת הכל! כל כונפה מוזנחת ושעירה בתחתונים קרועים! הנוירוזות האלה הן שלי בכלל. ואת החזיות שלי מתחרה צרפתית מישהו רואה? הגעתי למצבים שאני צועקת על גברים בזמן הסקס שישימו לב לחזייה! ממש מנהלת ויכוח בהתחלת הזיון ומתחילה לצרוח ולהתעמת ולצאת מדעתי שהם לא שמים לב ללנז'רי! פה של ג'ורה פותחת! (אני חושבת שזה נושא לכתבה בפני עצמה, לא?)
להתעלם פשוט להתעלם.
גם המפלצחת הגדולות ביותר והחרדות הכי נטורפות ברגע שאתה מתעלם מהם. בוף. אין יותר פרדי קרוגר.
לא להזין את הכאב.
לקחת דברים בפרופורציות. לא להתמדק בכל מני דברים אידיוטים כמו גבות ולעשות מיזה ביג דיל.
תאמיני לי גברים - לא מסתכלים על גבות. אין להם שמץ של מושג שהן שם.
זאת לא דרך להתגבר, זאת דרך להכנס ללופ, דטרמיניזם, משם הדרך לסבל, ושלא נדע לסבל קליני קצרה.
כאב צריך לתת לו להסתיים וזהו. החיים נימשכים.
כל הומור הוא שחור. אין הומור לבן, ברגע שהפכת את זה להומור זה שחור. נמחק נגמר.
לגבי ניצולי השואה את כמובן צודקת.
אצלנו במשפחה מתמודדים עם הכל באופן מקברי. כל שיעול של מישהו - אומרים לו: זה בטח סרטן. אני נכנסת לרופא עם עקיצה ואומרת: תבדוק בבקשה אם זה לא סרטן, אז הרופא מסתכל עליי בעין עקומה, לא יודע אם אני צוחקת או מה. במקרה של המוות שאת עברת לאחרונה של יקרים לך, אני יודעת שאם זה היה קורה לי אז החברות שלי היו אומרות עליי - אל תעמדו ליד מיא, כל מי שקרוב אליה מת... לא היינו מדחיקים את זה. היינו מדברים על זה עוד ועוד ועוד, אבל מהכיוון המקברי. כל אחד כל הזמן מעלה את הדברים הרעים שקרו לו ואת הפחדים שלו שוב ושוב ושוב וזאת הדרך שלנו להתגבר עליהם.
תראי אני עוברת כרגע התמודדת עם מוות לראשונה בחיי, זה בא לי דיי בהפתעה, גם חבר התאבד, גם אבא שלי נפטר, שניהם בהפרש של שבועיים. החבר היה דמותמפתח בחיי ואבא זה אבא.
כואב. אבל לא צריך להפוף את הכאב לסבל, לא חושבים על זה , נותנים לכאב לעבור וזהו.
מה שעושים סביב השואה זה להפוך את זה לסמל, לנבור בכאב, להתערפד על המתים כאילו אין מספיק ביום יום,
זה מגעיל אותי. במיוחד שיש ניצולים שאין להם כסף לאוכל ותרופות כי גנבו מהם ומעלמים מהם. עוד אנדרטה עוד טקס עוד צפירה, עוד תוכנית עוד ביזנס. הם לא יחיו לנצח, את המעט שנותר יש לנצל לעשות להם שיימח ולא רע על הנשמה. כי הטראומה שהם עברו כל מה שאדם בימינו עובר מתגמדת ליד זה.
בו'נה מירב, רק לך לא עניתי?
כן - איזה צרחות כשאנחנו 'נוגעות' בגבות בין מריטה למריטה? מה הן חושבות, הגבאיות, שאפשר להסתובב בר בציבור? היא צורחת עליי שאין לה יכולת להתבטא במובן האמנותי כשאני פועלת לבד... קטעים. האמת, בעיני רוחי אני רואה את עצמי איזו כוכבת הוליוודית עם מאמנת צמודה וספר צמוד ומעסה צמוד וטבח-חסה צמוד וגבאית צמודה ופדיקוריסטית צמודה, וכולם גרים בווילה שלי בבוורלי הילס, וזה בסוף ייצא לי אפילו יותר משתלם, כי עלויות הנסיעה אליהם גם כן מצטברות לסכום לא מבוטל, בעיקר כשאני יודעת שלא אמצא חניה בחזרה, אז עוברת למוניות...
מה פתאום? אבא שלי השאיר סקיצה.
אבל אני חושבת שאת הבחירה הסופית עשתה אחותי הקטנה בטוב טעם, כמו שהוא אהב, חרוט באבן טבעית לא מסותתת.
יופי, אני שמחה. כבר יש לי קוראים ותיקים... אז זה בכלל כיף. בסוף אהיה כמו הנשים האלה שאומרות לילדיהן לא להגיד בני כמה הם כדי שלא ינחשו את גילן.
אני יודעת שצחוק הוא הדרך היחידה להתמודד עם הטרגדיה, השכול והמוות. אחותי הרופאה עבדה די הרבה זמן במחלקה האונקולוגית בתל השומר והבדיחות המקבריות שרצו שם בין הרופאים לרופאים ולחולים היו הבדיחות הכי טובות ששמעתי בימי חיי. הצחוק הוא הדרך היחידה שקיימת בכלל להתמודד עם עליבות הקיום שלנו ועם הדברים הרעים שקורים לנו ובין השאר עם המוות. כמובן שזה לא אומר שלועגים חלילה למי שמישהו יקר לו מת. אני זוכרת את הסיפורים של אחותי על פורים במחלקה הזאת - איך היא והאחיות התחפשו - ובדיוק קרו שמה כמה טרגדיות, והן, בתחפושות, עושות את כל הדרוש. אלה היו הסיפורים הכי מטורפים ששמעתי בחיי. כי באמת עצם הקיום בצל המוות התמידי, של כולנו, הוא אבסורדי, ובצל הפיגועים, והמלחמות, ובקרבה כזאת למוות על אחת כמה וכמה.
אני מקווה שעכשיו, סוף-סוף, נופל לכן האסימון וזורחת עליכן ההבנה של מה הפירוש של האיומים שלנו בתור ילדים כשאתם, ההורים, מענישים אותנו: "אנחנו עוד נראה לכם כשאתם תהיו זקנים!"
הכדור עגול (אלא אם כן אתם משחקים רוגבי. או בדמינטון. או פוטבול,) כדורגל משחקים 90 דקות (אלא אם כן זה כדורגל אוסטרלי, אותו משחקים רק שעה עגולה,) הטבלה לא משקרת (אלא אם כן יש באג ב"אקסל",) ואת המצבה, הכיתוב, הפונט והצבעים קובעים הילדים שלכם.
עכשיו... אולי הגיע הזמן ל, אה, "דיון מחדש" על כל הקטע הזה של סמכות-הורית?
:) :) :)
ואני קורא ותיק שלך..
והכול טוב אצלי..
אני מקוה שהחבר'ה מחברה קדישא מרשים פס שחור בתוך העין, אחרת אני לא מתה!! אפילו בתור גופה, אני לא מוכנה להיות חיוורת בעיניים.
אני אומרת לך, לנו הקונטרול פריקיות בכלל לא שווה למות, כי מי יודע מה הם עלולים לעולל לנו היורשים האלו. שחור עם אותיות זהב...את מתארת לך את החרפה? כל המוניטין שלנו בתור בעלות טעם מעודן, הולך פארש...
הציפורניים שלי מאוד חזקות, היא נחתכה כמעט עד הסוף בסכין (לא ידוע אייך, בטח שחתכתי אוכל) ואז היא נשברה.
זה בריא לגזור אותן, בכללי אני גוזרת חצי מהאורך כל איזה שבועיים, הן גדלות במהירות. גם השיער, כל מקסמום חודש אני גוזרת קצוות.
פשוט עניין של גדל יותר מהר ויותר בריא.
באשר להומור, כמו שאמרו בסאות' פארק אסונות גדולים אחרי שעברו 32 וחצי (נראה לי) שנים - אפשר לצחוק על זה.
אצלי בראש אפשר לצחוק על הכל נכון להים חוץ מאשר על קורבנות טירור, זה פשוט לא מפסיק.
חחחח
עם ל זה שאני לא מתאפרת, בקושי מסתרקת, בולסת כמו בהמה (אני כבר מיזמן לא 90 60 90 , אני 100 80 100).
לפני שבוע נישברה לי ציפורן , נאלצתי לגזור את כולן, לקחתי את זה קשה, עשיתי פוסט הנצחה לציפורניים שלי. בהומור.
הן גדלו מאז כמובן.
את צוחקת?
את יודעת איך אבא שלי וסבא שלי ניהלו קרב על המצבה של סבא שלי לפני מותו של סבא שלי - כי סבי בעל הטעם הערבי דרש שיש שחור עם אותיות תבליט בזהב ואבי דרש אבן מסותתת פשוטה עם חריטה פשוטה בפונט מסוים שהיה מאוד מאוד עקרוני לו?
מילא שתהיי מסורקת ומאופרת - את נקברת אחת-שתיים בכל מקרה ולא יראו אותך - אבל את מתארת לעצמך שליורשייך הברבריים יהיה טעם מזעזע והם יציבו לך מצבה מגוחכת ברמות קשות?
(לא יעלה על הדעת? מקברי? מזעזע? הזוי? כל התשובות נכונות?)
לך? לאאאאאאא. אני לא מאמינה!
(זה מזכיר לי שאני משפצת עכשיו דירה. והחדר היחיד שגמור הוא האמבטיה. כל הדירה בלי רצפה, כולה חול והריסות והקירות פתוחים עם חוטי חשמל חשופים, בלי טיח. תמונות קשות, באמת, כמו אחרי הפצצה. ובחדר האמבטיה, הגמור כאמור, יש חור קטן על יד התקרה. אז אני באה לשיפוצניק ואומרת לו: מה זה? אז הוא מתפוצץ מצחוק. הוא אומר: כל הבית הריסות וחולות וזה מה שמפריע לך? את זה החלטתי להשאיר לך נגד עין רעה! זה החור היחיד שאני לא סותם! נו טוב, נוירוטיות זה אני, אחותי)
עם רולים בשיער ברוררררר שיסובבו אחריי את הראש - גם עם מטאטא בתחת!
תשמעי....חשבתי שרק אני פסיכית. חשבתי לי שגם בארון מתים אני רוצה להראות טוב. מסורקת, מאופרת, מתוחה, רזה וגם מריחה טוב. השליטה, השליטה הזאת תוציא אותנו מהדעת.
מי בכלל רוצה להיות מושלמת ?
אני אוהבת את המגרעות שלי. ותאמיני או לא יש לי.
אני צריכה את הטלפון של ההיא מרמלה. שמעתי שהיא עושה נפלאות לשיער.
מתולתלת אחת מהקפה כתבה עליה, ואח"כ העלתה תמונה עם שיער חחללקק!!
חוץ מזה, לי את כן חסרה כשאת לא כותבת, אז בבקשה לא לכתוב בשם כולם.
והתמונה שלך עם הגלגלים מהממת, במקומך אפילו ככה הייתי יוצאת לרחוב.
נראה לי שבכל מצב יסובבו אחרייך את הראש
כמה חבל שלא ניתן לעשות החלפות
שנים אני עמלה לתלתל את שערי החלקלק בעוד אחרות משלמות ממיטב כספן כדי לעשות זאת
מי שאמר שאין צדק ביולם כנראה התכוון בדיוק לזה :.))
נכון, איך שכחתי? שני צמידים. אחד לכל יד. לא היתה לך שם בעיית התכתבות קלה? אחד היה עם פנינים, האחר עם גורמט ועור...והדייט - בטח לא שם לב בכלל. הרי גם אני דופקת לדייטים הופעות שחבל"ז, רק שמהצד השני מגיעים לי בג'ינס קרוע וכפכף במקרה הטוב...
חרב קטנה עלינו אחרי אופנת הגולגלות, אה? חרב, איל נוגח, שמן רותח - נשמע לי אחלה שבעולם.
שחררתי אותו
זה באמת יצא נורא טעים,
הולכת לקשור אחד אחר, מוצא חן בעיני הענין הזה...
תכתבי, תכתבי על משחילים של סיכות למיניהם
זה מעניין מאוד....(או שלא תכתבי, מה שיצא קודם)
תיקון קטן - מדובר היה בשני צמידים שבלעדיהם הופעתי לא הייתה מושלמת וחיי אינם חיים.
זה היה הדייט הראשון שלי עם התכשיטים של קרני, אז קצת התרגשתי.
וחרב אני מוכנה לאכול, גם ללבוש. רק תלתל לא, בשום פנים ואופן לא.
אחרי התמדה קשה של העלמת כל תילתול ועיקול בשיערי, אני מסרבת.
חסרה תמונה אחת שלך כדי שהטרילוגיה של הפרספקטיבה תהיה הדדית לגמרי. הרי הלוחות קיימים והקרב כתוב בחן רב :-)
למה? משפט מצוין. מאוד שנון.
והלייזר - אני בסוף. חלקה כמעט לגמרי. אני עוד הולכת לטיפולים בעיקר כדי לפטפט עם הרופאה, שהיא מקסימה, ולהילחם באיזו שערה סוררת פה ושם. למה לא תעשי? זו באמת המצאת המאה. הסבל הבלתי נגמר של השעווה גמר אותי ואני בכלל לא בטוחה שהוא עלה פחות - אם כי מילדות סיגלנו לנו ריטואל כזה שאמא של ענת חברה שלי היתה מורידה לענת וענת היתה מורידה לי - ביחד, כך שזה היה די חסכוני.
מכון השיזוף זה באמת בגלל הנוירוזות שלי כי אני אוהבת להיות בצבע אחד כולי ושונאת סימנים מהבגד-ים. זה לא שאני חייבת להיות כל כך שזופה. זה נראה לי מוזר שהתחת יהיה בצבע אחר מהבטן.
אותן נוירוזות הן שאחראיות כפי הנראה לכך שדווקא מסאז'ים שפעם נורא אהבתי גרמו לי לאחרונה לסטרס לא נורמלי. פשוט לא נגעו בי כפי שהייתי רוצה. ואין לי בעיה במגע. סקס אני כן אוהבת. אז זה כנראה משהו בעניין הטיפולי. בעצם גם הקוסמטיקאית והפדיקוריסטית והמורטת והספר ואפילו הרופא שיניים - אני אוהבת שהם נוגעים בי. גוד נואוז.
ושמחה שבאת ושהגבת.
טוב שחזרת. את מתחרה רק באחותי בכמות הטיפולים (אמא שלי היתה מתה עליך אבל היא מתה בעצמה. לא מאמינה שיצא לי משפט כזה) יש דברים שבחיים לא הייתי עושה ויש דברים שאני לא מוותרת. שיזוף וליזר? בחיים לא. מסאג' טוב שווה פי כמה וכמה בעיני. אבל כל אחת לנפשה בעניין הזה.
טוב שחזרת.לפעמים צריך לדעת להבליג.
אבל זה אני וזה לא את כפי הנראה.
דיייי (תמשיכי)
הנה, מירי דוידוביץ מסבירה על התאורה בצילום (לא היה לי מושג)
מילת אזהרה, אם אפשר, לכל אוכלות החרב לנצח למינהן... שמעתי שנציג בולעי החרבות בארגון פועלי הקרקס הבינלאומי כבר שם עין על התגובה הזו והוא מאיים בעיצומים שיכולים להגיע אפילו עד כך שהליצנים יפסיקו לזרוק עוגות קצפת אחד בפניי השני.
ומאידך, גם על שגרת טיפוח לא היית מוותר במקומכן... נציגת הנשים המזוקנות באותו ארגון פועלים ממש לא תסבול תחרות בענף ואתן יודעת... יש לה הכרות אישית עם חבר'ה שבולעים חרבות בזמנם הפנוי, איף יו נואו וואט איי מין.
:) :) :)
איזה תגובות יפות..לפוסט הזה. פשוט אחת אחת.
<גם נינה חושבת כך!>
ואת גם בפוסטים הנצפים, תראי מה זה אישיות מוצלחת. כל הכבוד!
שלום לך גיברת הגרביון - אין לך מושג כמה קוראות התקשרו למערכת 'את' וביקשו את מספרה של המכשפה מרמלה. המרכזייה קרסה.
תגידי, את זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו? כשפשוט היית חייבת, אבל חייבת, להתאבזר בצמיד מדאים ומאמם שבלעדיו הופעתך הנשית והמקסימה ברגיל לא היתה מושלמת?
כל כך הבנתי אותך אז והזדהיתי, היית לי כאחות. החולשות הנשיות הללו. אנחנו כנראה לנצח נאכל חרב. כלומר מסקרה ותלתל.
כן, השאירי קשורות והכניסי אותו לתנור כמו תרנגול הודו של תנקסגיבינג. זה יהיה נהדר ברוטב קראנבריז.
ולגבי הגברים האלה, עוד לא כתבתי, אבל לכשאכתוב, יש לי כבר כותרת: חוגבר. כי הם כמו חוג שאת לוקחת. משהו כמו שעה או שעתיים בשבוע. איטלקית למתקדמים. זה מה שיש להם בשבילך. למכונכושר אני מסורה יותר. הם עובדים בהייטק, גומרים פעמיים בשבוע לפני הזמן כדי לקחת את הילדים, מגיעים בשאר השבוע הביתה בשמונה, ואותך הם יראו פעם בשבועיים בשישבת (אחרי קבוצת הריצה/הרכיבה) ופעמיים בשבוע שעה בערב לפני שהם ייפלו מהרגליים, אם בכלל. ובבית כמובן, כי למי יש כוח לצאת בסדר יום כזה? וזה עוד גברים שגרים קרוב. אלה שגרים בעיר אחרת - אללה יסתור. זה בכלל שבת-שבת כמו בצבא. אחר כך שואלים אותי איך הסתדרתי עם חבר שגר במדינה אחרת. פשוט מאוד - היינו נפגשים יותר מהתסריט המזוויע הזה שפרשתי כאן. וכל האמור לעיל לא בא לרמז שאני איזה דבק שצריכה את הפציינט לצדי 24 שעות ביממה. רק שאני אשה עם צרכים טבעיים ונורמליים.
הו, ברוכה השבה...
הכתבה גדולה, אני לא מבינה איך טרם העלו אותך לבמה לערב משלך.
*תגובה זו נכתבה כשבעליה חובשת גרביון על הראש.
הכתבה הזכירה לי שהגיע הזמן.
תראי מה זה חיים וירטואליים....
(תרשי לי לדלג מעל הפסיכיאטר מה עוד שהוא קשור וזה הכי כיף...תיכף אני אכתוב תגובה ואלך לשחרר אותו...)
אז כתבתי שיש ירקות על השיש ואת , עונה לי ב" מה , את ממש בשלנית, כל הכבוד!"
וזה כי לא סיפרתי שהמשפחה מביאה את הרוב ואני מכינה רק את הדגים...(למשל)
יש כל מיני טכניקות לגלות מה מתוך כל הרשת החברתית הזאת הוא לא מסחרה, ולאט לאט לומדים.
תכתבי על אלה שאין להם מקום להשחיל סיכה, זה מעניין....
אני אלך לשחרר את הפסיכיאטר
אולי את הרגליים שלו אשאיר קשורות...מה את אומרת??
או במקרה שלי - כחולות או ירוקות
נהניתי והשכלתי.
תודה.
תודה - זאת גם הכתבה הכי ארוכה שלי ever - ארבעה עמודים. אכן הנושא בנפשי והיה לי המון להגג בעניין הטיפוח.
או כמו שאני אומרת - אני אגיע לקבר מתוחה ומוזרקת וחטובה וסופסוף באמת רזה!
וכן, בעניין העלויות אז לדעתי נשים צריכות לשקול היטב את כל העלויות שהן מוציאות על תעשיית החרטא, סליחה היופי לאורך השנים, מול העלויות של הפסיכולוגים למשל. כי אצלי זה חיסכון אדיר! וגם על זה כתבתי בכתבה. זתומרת אם למרות העלויות אני נראית או נשמעת פסיכית, תארו לכם כמה הייתי בלעדיהן! וגם שוב, אני בעד תהליכים פולשניים במקום קרמים יקרים. זה מחזיק יותר ובסופו של דבר עולה פחות. והכי כמובן אני בעד ספורט שזה גם הכי בריא והרי גם אתה רץ, אז אתה יכול להזדהות עם אותה רצת מרתון - פרט לקטע הזניח של האיפור.
ג'ל בשיער... באמת - מראה שחלף מהעולם, לא? כי כל הג'לים והספריי והמוס הם מאוד בעייתיים למגע, והיעד הסופי שלנו, באופן כללי כבני אנוש, הוא לגעת זה בזה, לא? או שזה רק היעד שלי?
אוי, כל כך הצחקת אותי בחלק הראשון של התגובה שלך.
את לא יודעת כמה אני מחמרת בחברות שלי ומציקה להן בעניין הטיפוח - וכמה זה לא עוזר. הן בשלהן. לא אנקוב בשמות (הן לא מהקפה), אבל המפלצת הרחומה מלוך נס נתנה להן שפיות והן ממש לא עושות כמעט דבר מהרשימה שלי, וראי זה פלא - הן בכל זאת נראות נהדר! אז כל פעם אני ממלמלת מתחת לשפמי הלא-קיים שזו ממש שערורייה לא לעשות פדיקור כל החורף, או לתת לשערות לצמוח פרא, או לא לעשות 'קו' לגבות או גוד-פורביד לשיער, אבל למשל יש לי חברה שבאופן קבוע שואפת לצעוד איתי, אך כיוון שבקיץ חם מדיי ובחורף קר מדיי, זה לא מסתייע לדאבונה... והפתעה הפתעה - היא רזה ממני במידה וחצי! מה שכמובן לא מפריע לי להמשיך להציק לה ולרדת עליה...
מלבד הכסף הרב שאתה חוסך, המון זמן כל דבר דורש להזמין תור...
פעם אמר לי גבר, אילו אלוהים היה רוצה שיהיו לכם ציפורניים אדומות
הייתן נולדות כך.
אחת הכתבות היותר טובות שלך...
יופי של תמונה יצאה לך מידיה של מירי.
דעתי בנושא היא שכל עוד שאדם עושה לעצמו בלבד מה שגורם לו להרגיש טוב עם עצמו ובלבד שהעשייה הזו גם לא מזיקה לאחרים (אפילו לא במחדל. אסימובי במקצת, כן,) שיהיה לאותו/ה איש/ה לבריאות.
כלומר, ההנחה שלי היא שהעשיה נעשית מרצון אמיתי, מתוך איזה תחושת צורך אמיתית ולא מניסיון לנחש מה יגרום לאחרים שמקיפים אותנו להבחין בנו ולהתנחמד אלינו. זה לא עובד ורק גורם לנו להראות מגוחכים ולעצמנו להרגיש רע עם עצמנו. מניסיון.
למשל, אני אתן דוגמא על עצמי: את הקעקוע שלי (הראשון, בינתיים,) אני עשיתי רק לפני כמה חודשים, בן 30. בחרתי דוגמא שאני מאמין די ייחודית (לא בלעדית אבל בהחלט ייחודית,) והוא נמצא במקום שלא נחשף לעין בלי מאמצים מיוחדים מצידי. הוא נעשה בשבילי. ולמה עשיתי אותו אם אני "מחביא" אותו כל כך טוב? זה לא שכשאני מתבונן בו במראה נוחתת עליי שלוות עולמים, נירווה ברוכה והעולם כולו ורוד לי, ממש לא. אבל העובדה שהוא נמצא עליי מעכשיו ועד שאני אמות, המחויבות שלי למטרה שהוא מייצג גורמת לי להרגיש טוב עם עצמי. משהו בסגנון של "הנה, רציתי את הקעקוע הזה כסמל למשהו גדול וחשוב ממני ועשיתי אותו! כלומר ש-א. אני יכול הייתי לעמוד בזה, ב. כשאני מתחייב למשהו אני מבצע אותו!"
אני מאמין שזה מה שמרגיש/ה כל מי שמתייפיפים, בין אם מדובר במייק-אפ לפני היציאה מהבית או ב"טיפול עשרת-אלפים" פעם בשבוע-שבועיים.
לטעמי הרצון להתייפות הוא רע בשני מקרים: 1. כאשר הוא לא נעשה מבפנים באמת אלא כניסיון, לא מוצלח, למשוך תשומת לב (ראו ערך אורית פוקס, לדוגמא. יש עוד רבים(!) ורבות, טובים וטובות אחרים ואחרות,) 2. כאשר הוא הופך לחזות הכל. כאשר, כמו החברה האצנית שלך, אוי ואבוי אם מישהו, החברים שלה לקבוצת הריצה, שממילא רואים אותה במצבה המסודר, טרום הזיעה וההתנשפויות, למשך חלקיקי שניה אסור להראות לא במיטבי מפני שאם המראה החיצוני שלי לא מושלם עד קו המסקרה האחרון או השערה האחרונה בפוני אני לא מספיק טוב.
(ואני לא מכיר את הבחורה האמורה כך שיכול להיות שהניתוח בשנקל שכתבתי כאן שגוי לחלוטין, אבל אני מכיר את עצמי דווקא טוב מספיק וגם לי היה קטע כזה... למשך... יום, יומיים גג עד שהבנתי שאין לי כוח להיות מושלם מבחוץ, במחיר של זמן אינסופי כאשר מבפנים זה מרגיש לי טיפשי. הרי לא התסרוקת, הג'ל בשיער, הצבע בשיער, וכן הלאה וכן הלאה (וכן, יש וכן הלאה, אבל זה כבר פרטי,) הם מה שאני וממילא לא הם עזרו לי להיות חברותי יותר.)
אז אם לסכם (ומבחינתי זו הייתה תגובה קצרה יחסית הפעם,) שגרת הטיפוח שלך, כל עוד שאת מרגישה שהיא עושה אותך אדם שמח יותר, היא אחלה-בחלה ותהני ממנה. באשר לעלות הכרוכה בזה... כמו שאני רואה את זה, המחירים האסטרונומיים של הטיפוח (במיוחד הנשי... יש לי אמא ואחות, לפני שאתם מרימים גבות, מעוצבות,) הוא דווקא אחלה טריגר שמועיל לחשיבה: "האם זה באמת אני שרוצה את כל הדברים האלו או שזה מה שאני חושב/ת שאחרים רוצים שאני אעשה לעצמי?" ואם התשובה היא, "אני רוצה!"... איך אומר הפתגם: "מי שטורחת בערב שבת, מגיעה לקבר עם גב שבור... אבל עם גופה יפה."
אם היתה בי קצת חוצפה הייתי מבקשת שתדביקי אותי בלהט הטיפוח הזה. בעיקר חייבת לעשות כושר אבל מעדיפה לשקוע בהרהורים פילוסופיים מול המחשב, או גיחה לאסקפיזם על ידי צפייה בהישרדות....(אני בטוחה שהן מביאות סכין גילוח או שעווה לאי הזה כי זה פשוט לא יתכן!!!...)
ידעתי שאת כאן כי ראיתי איתותים ירוקים מבליחים מהכיוון שלך. תיארתי לעצמי שאת זקוקה למנוחה/התארגנות/פסק זמן לאחר מה שהיה כאן. היתה לי הרגשה שתחזרי, וידעתי שאם לא אשגר לך קריאה נואשת: "חיזרי אלינו!".
(בקיצור, שימרי על עצמך. שמחה שחזרת).
*
אילנה, קודם כל זה לא בסדר שלא קראת את כל התגובות כי במוצ"ש יש בחינה על כולן!
שנית - מבינה ומסכימה לשאר שכתבת. אני באמת חושבת שזה עניין תלוי אופי. אני בנאדם מאוד שונה ממך וכל אזור הדמדומים הזה של 'חברות' וירטואלית נראה לי צבוע ושקרי. קוראים? סבבה. מגיבים, סבבה. גם אני אוהבת לקרוא אותך, אוהבת את הפוסטים המצולמים שלך, את משפחתך, את סיפורייך מהקליניקה. הכל. אני חושבת שפעם, אילו היינו בעמדות הפוכות - הייתי נחלצת לעזרתך. היום, אחרי מה שלמדתי, אולי כבר לא. לא יודעת. מה שבטוח, שהפלטפורמה הזאת של רשת חברתית היא לא המקום הכי טוב בשבילי.
מה, את ממש בשלנית? כל הכבוד!
איזו תגובה מגניבה. אם יש משהו שאני אוהבת זה אנשים שכותבים כמו שהם מדברים. אני מנסה לעשות את זה. זה מה שהפסיכיאטר שלי אמר לי לעשות כשהוא שכנע אותי לחזור לכתוב. הוא רצה שאני פשוט אכתוב כמו שאני מדברת אצלו, בדיוק כמו שאני מספרת לו מה שעובר עליי... הוא אמר שזה נורא מצחיק ושאנשים יאהבו לקרוא. קטעים, נכון? מה גם שכל הזמן סיפרתי לו איך היו לי דייטים כושלים ומערכות יחסים מזוויעות וכמה אני בדיכאון מזה. בקיצור, הוא טען שזה מאוד מצחיק ושזה יהיה שוס לא נורמלי לעיתון. ואכן כך היה.
כשאני כותבת, מעבר לסיפורי סיפורים על מה שקורה לי - יש לי בדרך כלל טיעון אחד שאני משתדלת להעביר בפוסט. על זה כבר ביקרו אותי בעבר ואמרו לי שלכל סוגייה יש כמה צדדים, ואמרתי - נכון, אבל לי מותר להביע את הדעה שלי, לא? פתאום נהנה הקטע הניו אייג'י המתועב בעיניי שאנשים חדלו להביע דעות, כי זה צודק :) (זה תמיד בא עם הסימן המאוס הזה), וגם זה צודק :)
וזה אפילו לא עניין של צדק, אלא של השקפה. יש לי ההשקפות שלי, ובא לי להביע אותן. הנה, בזמן האחרון היתה לי מגיפת דייטים עם גברים שלא בנויים לקשר. מה פירוש? הם כאילו נורא "רוצים זוגיות" אבל למעשה אין להם מקום להשחיל סיכה בלוח הזמנים שלהם כגרושים ואבות לילדים קטנים. מתישהו ייכתבו הכתבה/הפוסט.
כן, אני אוהבת תגובות, אבל לא תגובות של את צודקת וגם לא של את טועה, אלא התגובות שאני הכי אוהבת זה שכל מגיב/ה מביא את הניסיון האישי שלו ומדבר על עצמו בהתייחס לנושא של הפוסט. כלומר למשל מה הרגלי הטיפוח שלו, במקרה הזה, או באילו מלחמות הוא השתתף ואיך הן נגמרו. אני אוהבת לפתוח את הנושא ולשמוע על ניסיון של אחרים. לשמוע האם רק אני מרגישה ככה או שזו תופעה חברתית כוללת.
הרשת החברתית - את יודעת - יש המון מסחרה - הגב לי ואגיב לך, ככב אותי ואככב לך... ואני ממש לא שם. קוראת אך ורק מה שמעניין אותי ומככבת בהתקפים כל מה שנראה לי סבבה.
בקיצור, שמחה שאת פה.
האמת לקחתי חופשת הרהורים אקזיסטנציאליסטיים, כמו שאלומית אומרת.
אבל יאללה, פסדר. אני שואפת להקליל ולהתמקד באמת בענייני טיפוח.
ואת? את יכולה לכתוב פוסט שלם - מה פוסט? בלוג! - איך להיות מיוחדת וחד פעמית ותמיד לבלוט - חיצונית!
כי אני זוכרת אותך באירועים של עשרות ומאות אנשים, וביניהן הנשים הכי מפורסמות ועשירות ויפות בארץ, ובכל זאת מההופעה שלך איש לא יכול היה להתעלם. לא מהגוף ולא מהפנים ולא מהסטייל ולא מהבגדים ולא מהתכשיטים - תמיד עם אמירה אישית, סגנון יחיד ומיוחד משל עצמך. תמיד בלטת ותמיד הסתכלו עלייך. ואפרופו לסובב את הראש - אין בנאדם שלא סובב אחרייך את הראש בכל אירוע שהיית בו. את דפקת הופעות לפני שהכירו את הביטוי הזה אפילו. ואני זוכרת שפעם הלכתי לפתיחה של תערוכה שלך והייתי בהריון ולבשתי אוברול של נאף-נאף בכל צבעי הקשת וידעתי שאצלך אני יכולה להופיע ככה כי אין סיכוי שאת לא תהיי בהרבה יותר דרמטית ומרשימה ובולטת ממני.
אז יאללה, תני כמה טיפים גם לטיפוח ואיך להישאר צעירה.
איזה חמוד אתה שאתה יוצר בשבילי דברים כאלה!
במחשבה שנייה, אנחנו נשואים עכשיו, לא? אז זה די טבעי בתור בעלי.
לחשוב מה פעם נשים עברו עם הרולים.... עד היום אני לא יודעת למה בדיוק הם נועדו - לתלתלים? הרי יש מברשת עגולה ופן לעשות את התלתלים האלה. שלא לדבר על פרמננט. ובמספרה שצילמנו בה עוד ישבו נשים מתחת למכונה עם הרולים - שנוסף לכל הצרות שזה חם ומעצבן, זה גם כואב בגלל הסיכות שתוקעים ברולים... זה באמת סיוט! כבר עדיף זריקות!
אני אני אני אני אני עוד אשאג! (בטוב טעם)
חבל שהתגובות כל כך ארוכות - לא הצלחתי לקרוא את כולן,
ולעצם הפוסט : כנות, אמת ואומץ תמיד שובים את ליבי ופוסטייך רוויים בכולם ולכן גם מדברים אלי ואהובים עלי.
לענין החברויות הוירטואליות - הצלחתי להבין שיש איזו בעיה שם.
לא הצלחתי לרדת לעומק הענין
אבל רוצה להביא את גישתי לענין -
אני נמצאת בקפה בגללי ובשבילי. מי שבא לו להצטרף אלי, מתי שבא לו, זה בסדר.
אני לא מחשבנת ולא מתחשבנת ומאידך מודה (באמת ומבפנים) למי שכן יוצר קשר או קורא ומגיב.
מקוה תמיד לקבל יחס דומה של שוויון נפש וחוסר התחשבנות איתי.
לא תמיד יכולה להיות פנויה ולהכיל את חברי הוירטואליים גם אם הכילו אותי ממש לאחרונה.
לא מרגישה מחוייבת לקרוא או לככב או להגיב. עושה זאת בשמחה כשיכולה או כשרוצה.
זה דוקא היופי בחברות הזו שלא מחייבת הדדיות וסימטריה, מה שלא מתאפשר בחברות לא וירטואלית - שם גם כשלא נוח או לא נעים - אתה נמצא.
טוב
המילה הערצה השתרבבה פה לא לענין (יצאה מהקשרה...זה באמת לסיפור אחר כבר)
אני אלך ישר (זה קשה לי, כל כך קל לי לכתוב עכשיו על הפרחים שסידרתי בואזה (שונאת את המילה הזאת) ועל הירקות על השיש שמחכים לטיגון, וכן אני מסוגלת להאריך בזה שחבל, גם הבצק שמרים איך שכחתי)
אז לענין
הכוונה שלי היתה להגיד שהתכנים שאת כותבת עליהם
(לא קוראת עיתונים ואת ולאישה רק כשאני מגיעה לספרית זה קורה פעם בהמון זמן....שנה או משהו כזה)
וברשת יש כמה בלוגים קבועים שאני קוראת ואוהבת, ובקפה זה קצת מורכב בגלל התגובות
בגלל שקוראים חיצוניים לא יכולים להגיב...בקיצור זה לא "נקי" מראש
ובנוסף- זאת רשת , בניגוד למקומות אחרים שכותבים בהם שהבלוגים הם לגמרי עצמאיים
וזאת כבר הרצאה (ועוד מהפה שלי...באמת עדיף שאני אחזור לבישולים)
השאלה תמיד היא מה המטרה. (של הכתיבה...)
ושוב, אני אגיד לך, שבמקרה שלי, היה משהו ספציפי אני לא אפרט אותו פה...כי זה באמת לא לענין
שממש אהבתי
ובכלל, אני לומדת כל פעם שאני קוראת פוסט שלך
לא תמיד אני מגיבה לפעמים אני מככבת
יש לך מה להגיד, זה בשורה התחתונה
ועל תגובות אני יכולה להגיד לך דבר אחד
לא תמיד יש מה להגיד, ולעיתים את (זה בטח קורה גם לך, אני מקווה לפחות)
מתלהבת, או מתרגשת או כועסת
ורוצה להגיב אבל לא בפירוט...אז יוצא שגם עולם התגובות הוא עולם שצריך ללמוד אותו
אם פעם היה צריך רק ללמוד לכתוב הרי ש....
זהו, אני יוצרת מגילה לראשונה בחיי אבל הנה זה קורה ...
שבת שלום...
היי היי היי, רגע, ילדונה -
רק בגלל שלא כתבו לגבי הפוסט שלך, זה לא אומר שהאנשים פה לא התעניינו.
אני למשל, בדקתי מספר פעמים, ככה בשקט, ואחר-כך ראיתי באיז'שהו מקום שאת בחופשה ובינתיים מתהוללת לך אצל איזו חברה (בפוסט??).. אז הנחתי שאת בחופשה - והנחתי לך.
אז זה רק בינתיים, כי רק קודם חזרתי הביתה והרגליים שלי הורסות אותי ובערב אני שוב יוצאת - כשתשוב אלי נפשי, אשתף אותך בה.
ועוד הערה פצפונה לפני שאשכח - יש כאלו שרואים עצמם דרך עדשות מרככות, דיברנו על זה פעם, ונדמהלי שהגולן או עמק הבכא משתייך אליהם. לעומתם, ישנם אלה שלא נוטים חסד לעצמם וצריך-או-לא-צריך, הם מתייסרים בשוטים ובעקרבים. נחשי למי התכוון המשורר. את אדם מקסים. נקודה. חבל שאין הרבה יותר מהסוג שלך, האמיני לי.
שובה של הלביאה
ושיסלחו לי אם גי אם
אין להם קרדיט על האות M
עניין של חודשים, לא של שנים. ואם כבר מדברים על טיפוח ושימור לנצח, זה תמיד מזכיר לי את הסרט הנבואי המוות יאה לה של רוברט זמקיס מ-1992 בכיכובם של מריל סטריפ, גולדי הון, ברוס וויליס ואיזבלה רוסליני - מריל וגולדי כשתי נשים שמסרבות להזדקן, ברוס כרופא פלסטיקאי/מאפר גופות שמשמר אותן בפורמלין ואיזבלה כמכשפה שרוקחת להן שיקוי לחיי נצח. הבעיה שגופותיהן המשומרים מתחילים להתפרק בסרט וזה נורא מצחיק. זו הפרודיה המושלמת על השאיפה לא להזדקן, חיצונית. אולי הגיע הזמן לעשות עוד אחת כזאת.
נדמה לי שזכות היוצרים על הביקורת על השורה הספציפית הזאת שייכת לחברתי גפי אמיר - כי מה הכוונה אני אשכח את חולשותיי???? ברור שנוח לך לשכוח את חולשותיך, דא! (כמו בוגדנות ושקרנות?) אני חושבת שכוונת המשורר היתה אני אתגבר על חולשותיי, אבל זה מעל ומעבר ליכולתו של הזֶמֶר המזרחי להגיע לדיוק כזה במבע.
מה שמחזיר אותנו לפוסט מיתולוגי של ריקי כהן שכתבה פעם על שירה מזרחית, ששם התלהטו הרוחות גם בתגובות בעניין הליריקה בשירי המזרח.
ואגב שעווה וגבות - קיים כמובן הוויכוח עתיק היומין האם גבות עושים בפינצטה, בחוט או בשעווה (או בסוכר?), ויש אסכולות לכאן או לכאן. אני נמנית עם אסכולת הפינצטה, אבל יש לי שתי חברות טובות שמוכנות להישבע בשעווה!
המכשפה היא מרמלה, והשיער הופך שחור כעורב. טלפונה אצלי - כיוון שכבר הסתערו עליי קוראות 'את' ששיוועו לקבלו. כן, עשיתי לא מעט נשים מאושרות השבוע בזכות הכתבה.
אז תשתדלי להזדרז, כי נשארו לך רק עוד 50 שנה לסיום (לא כולל האיום האירני...)
אין לי שום רצון להיות מוערצת. להיפך. ואפילו יש לי על זה סיפור:
בתחילת הכתיבה שלי, ממש רק בפוסטים הראשונים, הצטברו אצלי כמה חסידים שוטים, גברים כולם, שהתגובות המתחנפות שלהם היו מעבר לכל סבירות. יענו לא כל כך התייחסו למה שכתבתי, אלא דברים בנוסח: מיא, נהדרת שאת, כל מה שאת כותבת זה מאסטרפיס, טוב, ממך אי אפשר לצפות לפחות מזה, את כל כך משכילה, מדאימה, בלה בלה וכו' וכו'. ניערתי את כולם - פשוט לא עניתי לתגובות, או כתבתי להם במייל שזה לא לעניין, ורק שניים נשארו והתמידו ברוח הזאת. זה היה לי לזרא כי הייתי בטוחה שכשם של'הערצה' הזאת אין ממש סיבה, כך בהינף זבוב היא יכולה גם להתחלף בתיעוב/שנאה/קילולים. הם פשוט נראו לי מחופפים לגמרי.
קיצר, זה לא ממש מה שקרה, אבל באיזו בעיה וירטואלית קדומה שהיתה לי שניהם, שני מעריציי-עאלק הגדולים, בפירוש קפצו שם וגרמו לי נזק. היום זה כמובן נראה לי קשקוש, גם הבעיה וגם ההתערבות שלהם. אבל הם כאילו רצו א פיס אוף מי. לפעמים אני מקבלת מיילים מחופפים כאלה מ'מעריצים' חדשים - כמה אני נפלאה - ואני אומרת: אלוהים ישמור אותי.
בקיצור, אני שמחה שקוראים אותי ושמחה שמתייחסים למה שאני כותבת ומנסה לעניין, זה הכל. העניין של 'הרשת החברתית' קשה לי. אני מודה. אם בחיים מאוד קל לי עם אנשים והמיומנות החברתית היא הצד החזק שלי, הרי ברשת אני נתקלת בהרבה יותר התנהגויות שקשה לי איתן מאשר בכאלה שאני מצליחה להתמודד איתן.
כשיהיו תוצאות - אי אפשר יהיה לפספס את זה. אני עוד אפתיע. זה ייקח זמן וזה יהיה מרשים. הבטחה שלי.
את סתם ביחסים קשים. האמת שאת נראית נהדר ויש לך קולקציה מדהימה של בגדים בכלל ובגדי ספורט בפרט שחבל לא לחשוף לעיני המצלמה. ויחד איתך באמת למדתי שמשברים מחזקים ולא כמו שפעם חשבתי, מחלישים. תמיד יש רעיון קונסטרוקטיבי חדש, ותמיד יש פיתרון טוב יותר, ולא דורכים באותו נהר (או ביצה) פעמיים.
זה לא ייאמן איך עובדים על אנשים.
הצרת היקפים כאילו?
וחגורת הבטן שרק חוגרים על השומנים והיא משדרת פולסים שמתכתבים עם השרירם הרופסים ומחטבים אותם כהרף עין וללא מאמץ בעוד הפציינט שוקד על הריי טפסת במשרדו או בולס פיתה מול הטלוויזיה? קאם און!
ואת זוכרת שהיה תא קור שנכנסים אליו והוא מקפיא לך ת'צורה וזה אמור לשמר את האם'אמא של סבתך החורגת?
אני מה שאין תוצאות לא קונה. אבל אם אני רואה אשה יפה ומשומרת, עם בטן חזקה, או תחת מוצק או פנים חלקות במיוחד, ואני יודעת שהיא לא בת עשרים - אני ישר פונה אליה ושואלת אותה: מה עשית? ובאמת לפעמים מדובר בגנטיקה בלבד (או שכך הן אומרות), ולפעמים הן שמחות לחלוק את סודות היופי והשימור. ובמקרים רבים הסודות הנוראיים הם פשוט המון התעמלות ואכילה נכונה - יענו צום חסה. אין מה לעשות.
ואם את נזכרת בעוד עינויים משעשעים, אשמח שתשתפי.
אה, יש גם עינויים שבאמת עובדים - כמו הלבנת שיניים וכו'. שהתחלתי רק עכשיו. וזה אגב גם מאוד בריא (במידה) כי זה מטהר ושורף את החיידקים ומנקה את החניכיים. שוב, במידה.
"למענך אני אשכח את חולשותיי" (מה זה מועיל ליפה שלו, אני לא יודעת, וגם אילנית לוי לא, וראינו את התוצאה, אבל זה כבר לפוסט אחר)
הרגת אותי עם השורה הזאת,
לגבי כל השאר - אנחנו משועבדות , מי יותר מי פחות
מי שעווה ומי רק גבות...
חוצמזה - אפשר את הכותבת של המכשפה מיפו ?... :)))
אגב: התמונה שמירי צילמה אותך ע נ ק י ת .
היי זה לא פייר
אני בדקתי כמה פעמים...וכל כך שמחתי לגלות היום שחזרת!!!
את כל כך שונה ממני, שמרתק אותי לקרוא את מה שאת כותבת, נכון , אין לי נטיות של מעריצה (בזה אנחנו דוקא דיי דומות....)
אבל האקסטרימיות בכתיבה שלך מגניבה..
את שאר הדברים אני אגיד לך בסוד, כי באמת...זה לא לפה
זה אולי נכון שמה שלא נקנה בסבל ויסורים אין לו תוצאות, אבל אני בספק אם כוונתם היתה לטיפוח הגוף ולא לטיפוח הנפש
מה שכן ובהסתמך על הפוסטים שלך, אני בטוח שגם בצד הנפשי לא חסר סבל ויסורים, אז כל שנותר הוא לחקות לתוצאות
שמחה שחזרת.
אהבתי גם את עניני הטיפוח וגם את ההתיחסות היותר אישית לאירועים האחרונים.
כל מה שקורה לנו זה "שכר לימוד ",
אין לי מה לתרום בעניני טיפוח ל(מרות היכרותי עם המורטת) שכן למרות שיגרת הטיפוח הסיזיפית שלי -שלי אני ביחסי שינאה קשים עם מראות ומצלמות .
בענין שכר הלימוד, כאמור לעיל - גם אני עברתי ועודי עוברת קיץ קשה וכל התלאות לימדו אותי הרבה דברים על חברות ואני אומרת שכל משבר מצמיח אותנו.
תגדלי (נפשית) ותתחזקי
אותו דבר זה הטפולי חמצן לפנים, הסביר לי רופא שמפעיל תא לחץ בבית חולים רמב"ם, שחמצן לא יכול להיכנס לתוך הגוף במסיכה נקודה, ולגוף יש את כמות החמצן שלה הוא זקוק. ובכל זאת זה עושה נעים לכמה שעות, סומק קל בפנים. אשליה. גם הקרמים שמסירים קמטים עובדים למעשה על שיטת ההתפחה פשוט מתפיחים לכמה שעות את הפנים, ומחליקים את הקמטים. שום פלא.
זה לגמרי תסביך של דוגמניות, של נשים יפות, שיחשבו שהן טיפשות. אנחנו, הנשים הרגילות - שיגידו לנו טיפשות עד מחרתיים. רק שלא ידברו סרה בצורתנו. אני זוכרת שפעם עשינו כתבה ב-7 ימים על עירית לינור, ולא עניין אותה לקרוא אותה לפני הפרסום - רק התמונות ואיך היא יצאה. ובצדק. לי דווקא בכלל אין קטע של מוצרים. אני לגמרי לא מאמינה בהם. יש רק קומץ שמשכנעים אותי, כמו כמה שמנים ליובש של הרגליים וכאלה.
בשבילי רק תהליכים הרבה יותר פולשניים אצל אנשי מקצוע, שפוטרים אותי להשתמש במוצרים. למשל דיברתי עם הלייזראית שלי, והיא סיפרה לי שהיום מזריקים לפנים ויטמינים, כי הקרמים שמבטיחים להספיג בפנים ויטמינים לא עושים את העבודה. שמעתי זריקות - ישר נדלקתי. כי באמת לחשוב שויטמינים נספגים בפנים זה די דבילי. לפי המסורת הנוצרית, אני חושבת גם שמה שלא נקנה בסבל ובייסורים, אין לו תוצאות.
אצלי אגב, זה פחות בענין של לק, או מספרה, אבל אוהבת קרמים וסבונים יקרים במיוחד, ניחוחות של בשמים, יכולה לבלות שעות בלקרוא את ההבטוחות הגלומות על העטיפות של המוצרים, יודעת שזה בלוף, אבל אוהבת לאכול אותו.
יופי זה אישו שלם. גדלתי עם אמא שהמסרים העיקרים שקיבלתי ממנה זה שחשוב להיות יפה, להיות רזה, כאלה.
בלי להרגגיש הטמעתי בעצמי עמוק עמוק את המסרים האלה. זה נשמע רע, אני יודעת, ואני יודעת שזו מחשבה מעוותת
אבל זה תמיד נורא חשוב לי, כשאני מרגישה רע עם עצמי, כשמעלה במשקל, אין לי אנרגיות לעשות כלום, שום דבר אחר,
אז נכון, התעלמתי מהמסרים ההם וכן הלכתי ולמדתי שני תארים ועבדתי בעבודה שדורשת מאמץ אינטלקטואלי, אבל במקביל, עוד מהתיכון תמיד הייתי שם בסטימצקי קונה את הווג וההרפרס באזאר ומעיינת בתמונות של כל הדוגמניות, הויזה שלי היתה מגוהצת על מיליון דברים ומוצרים בסופר פארם.מצד שני, אני יכולה לומר שבחים לא אעלב אם יגידו לי שאני טפשה או בורה, במקומות האלה יש לי בטחון עמוק ומלא למדיביכולות שלי, הערות על המראה תמיד יתקבלו באופן שונה לגמרי.
מגניב! אני מעריצה גדולה של יופי. בכל התחומים. יכולה לראות יופי בבניין, בחתול, במצעים, בכל דבר. הבכור שלי תמיד שואל - למה זה כל כך חשוב לך אם את שותה בכוס הזאת או הזאת? ואני אומרת לו: בעולם הזה יש כל כך מעט דברים שאתה יכול לבחור, אז אני בוחרת להקיף את עצמי ביופי. כמו שכתבת: יפה, סימטרי, פרופורציונאלי. מידתיות. ערכים. העניין שמשהו שחורג מאלה מאוד מאוד צורם. נראה מכוער ומגעיל.
הביאי עוד כאלה. זה נורא מעניין!
בא לי לנצל את ההזדמנות ולספר משהו יפה על וונוס, הרי היא מייצגת את היופי באופן המיתולגי,
סמלי ואסטרולוגי. אך וונוס היא לא סתם היופי והאהבה[היא לא האהבה ,היא ביטוי האהבה, היכולת להתבטא]
וונוס באה מעולם הסימטריה, מגזע המוח שם טמונים הפחדים הפרימיטיביים והחששות הקיומיים.
היא נמצאת בזכרון הקולקטיבי ,אחראית על החושים שלנו,שהם מאותתים לנו על סכנות אפשריות.
הם גם חוש הטעם והחך ,השמיעה ,הריח ,וכולם יחד כמו תזמורת האמורה לתת לנו את טעם החיים אך גם אזהרה
מפני סכנה אפשרית. היא אחראית על האיזון הפנימי [המטרונום] ומעניקה לנו הבנה, על מידתיות מהי?
וכשיש מידתיות ,סימטריה כושר השיפוט שלנו במיטבו. כשהחושים לא מאוזנים והם לא מתוזמרים,אין
מידתיות והעיוותים חוגגים.
וונוס מעניקה לנו את יכולת ההערכה, מהו יפה ,סימטרי,פרופורציונאלי.
לכן זו פלנטה ממש לא פשוטה וגם לא כל כך פושטית.
כי זה מתחיל מטעם וריח עובר דרך יופי ומסיים במידתיות ויכולת להיות בעל ערכים.
וישעוד הרבה...זה הלילה וזה הירח המלא בדגים ,גורם לי להפליג למחוזות כאלה..
תהני
ערך חייב להיות משותף לקבוצה של אנשים, אחרת הוא שיגעון של אדם אחד. ואתה יודע מה עושים עם משוגעים, נכון?
ואני לא שונאת את כל המורים. די שנאתי את המורים בבצפר, את רובם. היו לנו כמה טובים - כמו אותה מורה מצוינת ומלהיבה לכלכלה, שבעטיה המשיכה בערך כל הגימנסיה ללמוד כלכלה באוניברסיטה ונתקעה במקצוע משמים זה, דבר שהיה בבחינת בכייה לדורות!
אני לא חושבת שהם לא מסתכלים במראה, אבל אני חושבת שיש דברים שאנשים מאוד מאוד סלחניים לגביהם. קחי למשל את המכה הזאת - חנפנות - שפיתחתי אליה אלרגיה מיוחדת. אנשים הרי יגידו: moi? אני פשוט נחמד.
ונשיקות גלוס דובדבן
כל הסיפור אצלי התחיל מהזדהות עם חבר ורצתי קדימה, ופתאום כשהסתכלתי אחורה לא ראיתי שם איש. ובאמת שהתכוונתי רק למיילים פרטיים, אני מבינה את הקושי של אנשים להזדהות באופן פומבי. זתומרת אני פחות מבינה, אבל ולרי מסבירה לי אז אולי בסוף אבין.
אני לא רואה את עצמי כתמימה, וגם הפעם אני יודעת שהרווחתי מהמשבר הזה בדרכים שעוד מוקדם לפרטן. טוב לדעת איפה אתה עומד, גם אם זה לא במקום שקיווית. טוב להרוויח שתי חברות (לא וירטואליות) חדשות. טוב לקבל את התמיכה שקיבלתי - המעשית, בחיים - מהבוסים שלי בשתי העבודות שלי, מבעלי לשעבר ומחברתו, מהילדים שלי שמאוד הפתיעו אותי בבגרות שלהם וכמובן מהחברות שלי.
כאילו...ברור שחיכו לפוסט שלך...אנשים מה זה ביישנים :-)))) <כולם בתוך תוכם אומרים "תודה!" >
אני אחזור כאן על משהו ששמעת ממני....אני "עושה" גבות רק אצל מישהי אחת...אם אני נוגעת בגבה שלי היא מייד אומרת לי "למה נגעת?" אז אני לא נוגעת, אבל מקפידה...
הייתי בתור לפני שבוע וחצי, ומישהי אמרה לידי...תראי כמה אנחנו עושות כדי להיות יפות ומה הגברים מה? אז עניתי לה..."הרבה פחות שווים"
וזה נכון. ויסלחו לי הגברים...
ברור לי שאסתיטיקה קשורה למשהו השרדותי עתיק :-)
ולגבי השאלות ששאלת..וואי, אין תשובה לזה, אבל הזדהתי.
:-)
גם אני לא מתאפרת פרט לפס הכחול בעיניים. כל הטיפוח זה כדי שלא אצטרך להתאפר וגם יש לי תיאוריה שאיפור מזקין. וגם בושם שוכחת להזליף. בכלל, את כל הדברים שצריך לעשות על הרגע, לא עושה. מתרחצת ומתלבשת ומוכנה בחמש דקות. וגמכן לובשת רק שמלות.
גברים, יש מעט מאוד דברים שהם יכולים לעשות כדי להשתנות ובטח שלא מטמורפוזות כמונו, וגם אלה שכביכול יודעים להתלבש - זה בדרך כלל סולידי ולא טווסי ומעניין וצבעוני, אלא אם הם הומואים נשיים. למעט מאוד גברים סטרייטים יש אומץ להתלבש צבעוני ומוקצן מבחינת דוגמאות והדפסים, שלא לדבר על לשים אייליינר כמו שבובי סולו שם בשנות השישים - פרט לקעקועים שהפכו לאופנה אז כולם מתעקעים כמו מלחים בצי הסוחר.
אותי מצחיק להגיב לפוסטים שלך - אחרי ארבע שיחות יומיות.
מכירה גם מכירה את שיגרת הטפוח שלך. מאוד שוחקת. אני מעדיפה בקטנה ומידי פעם. רק אצל הספר אני מקפידה בחופשי חודשי.
ולא רק שהיו לי את כל צבעי הקשת בשיער, גם את כל התספורות האפשריות.
אני אוהבת לגוון. ושיער הכי קל לשנות ולהחליף תדמית.
הקטע של האומנות וההיסטוריה, משכיל כזה. אני אוהבת כשאת משלבת.
ולגבי כל השאלות. טוב, את יודעת את התשובות ואת מה שאני חושבת.
צריך להצמד אל האני מאמין, להיות ערני לסביבה, וממממממשששש לא לצפות.
כל אדם הוא אחר. ואת אף פעם לא יודעת איך הוא מרגיש, חושב באמת. ולא תמיד מה שנראה הוא מה שנכון.
ולא ניתן לדרוש חברות. זה משהו שבא טבעי או לא בא בכלל. על חברות וירטואלית אני בכלל לא מדברת, כי - אין דבר כזה.
אני מסכים מאד עם יערתה, והמשפט האחרון שלך בתגובתך כלל אינו נכון לדעתי.
מ'זתומרת "אין לזה משמעות"?
אדם חייב להחזיק בערכים מנוגדים לאלה של החברה שבה הוא חי ועל ידי כך הוא מקבל משמעות. אחרת מה?
גם לא טוב לשנוא את כל המורים. יש גם כאלו ראויים למקצועם.
שכחת אגואיזים דבר שקשה לאנשים להגיד
כולם חושבים שהם יפי נפש מושלמים
אנשים טובים מקסימים יפים
אבל הם לא מסתכלים על המראה באמת
ואומרים לעצמם את האמת
עם בלוג בלי בלוג ככה או ככה פה ושם
את בשבילי תשארי מיא שאני מכירה
ואף אחד אחר לא קאפיש*
היית חסרה וראיתי את הכוכבים הביישנים שלך אצלי וקראתי אותך כל ערב אצל ולארי וכתבתי ומחקתי כמה פוסטים בנידון שקוראים לך לחזור. האחרון - היום.
אני כבר נכוויתי מאוד לא מעט פעמים בכך שניצלו אותי ואת הזדהותי אוהבת הצדק, לשם התקדמות אישית מניפוליסטית של בעלי עניין שהשתמשו וזרקו אותי ברגע שהכושית עשתה את שלה.
אני בטוחה שכמעט שום דבר אנושי אינו מפתיע אותך עוד. זה כואב לאבד כך את התמימות, מצד שני חוסכים כמה קמטי בכי בין הגבות, וגם זה משהו לא קטן בימינו.
אהבתי את הקטע הזה שלך. ייקח לי לפחות חודשיים בכדי לענות על השאלות האלו ביני לבין עצמי.
מהו ניצחון? מהו מאבק? מהו פחד? מהי נאמנות? מהי צביעות? מהי שלמות? מהי רדיפה? מהם עקרונות? מהי ניטרליות? מהי סולידריות? מהי בגרות? מהי התבגרות? מהו חוק? מהי חברות? מהו הסכם? מהו אומץ? מהי עוצמה? מהו אספסוף? מהי ברית? מהי חולשה? מהי אמת?
הייתי חסרה עם הפוסטים המיוחדים שלך ונהדר שהתעלית וחזרת.
אני המתנתי בסבלנות לפוסט חדש, ואני תמיד אוהבת את השליפות האמנותיות ואת אזכורי פריטי האיפור ואת זה שאת מצחיקה אותי בטירוף. ואני לא מבינה מה למה ואיך את לא מרוצה מעצמך! כשאני מביטה בתצלומים שלך אני פולטת "יא, איזה יופי" ועכשיו, אני ארשה לעצמי גם לקטר - אצלי, למשל, חלק ניכר ממשכורתי הולך לקוסמטיקאית שלי, שמורטת אותי בנאמנות. מה לעשות. בנוסף על כך, אני נמוכה וגם - יוצאת גרוע בתמונות.
אה, אני גם לא יודעת להתאפר ומייק אפ מפחיד אותי. אני הולכת לחתונה השבוע ואני אובדת עצות (מספיק רק ליפסטיק?)
ויש לי שערות לבנות, אבל ממש קצת.
אבל אני לובשת רק שמלות ותמיד מריחה טוב. זה כן.
ושלא ישכחו את החולשות שלהם, הגברים, שיסבלו מהן מידי יום ביומו:-)
כן, ולחשוב שפתאום רזון חולני הפך סמל ליופי, עד שדוגמניות מאבדות את המחזור שלהן מרוב רזון. כן, אני יודעת מה דעתך כי כבר יצא לנו לדבר על זה, אבל אצלי זה הכי כיף לטרוח על היופי. אלה הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. זתומרת אני לא יכולה לא לעשות אותם. לא יכולה לתאר את חיי בלעדיהם.
במקרה שלך זה באמת נכון - כי את נושאת את המצפון של כולנו על כתפייך השבריריות.
אבל במקרה שלי, מזתומרת? אי אפשר לכתוב לי מייל פרטי?
ולמה לא קיבלתי קודם חברים וירטואליים חדשים? הרי גם קודם החברות הווירטואלית היתה בעיניי לצנינים, שלא לומר לצנימים ולפכסמים וביסקוויטים. אז הנה לך.
וחוצמזה אצלי בראש עוד מהדהדים מושגים מזמנים אחרים כמו סולידריות ואחווה ואם את זוכרת את בכלל נכנסתי לכל העניין הזה בגלל שהזדהיתי עם חבר.
והעולם, המציאות, כל הזמן קוראים תיגר על הערכים שלי. אז לזרוק אותם? וערכים מטבעם הם חברתיים. אדם לא יכול להחזיק בערכים מנוגדים לאלה של החברה שבה הוא חי כי אין לזה משמעות.
מצחיקה שאת! דווקא על זה יש לי דבר משעשע לספר: מרגריטה כל הזמן מנסה לשכנע אותי שיש לי שפם ועליי להסירו, ואני כבר שנים מתווכחת איתה שאין לי שפם כלל! זה לא מרפה את ידיה, וכל פעם בתום סידור הגבות היא אומרת: ועכשיו השפם? שאז אני צורחת: אין לי שפם! זה טקס קבוע שלנו. אם יש עוד מישו בסביבה, כמו חברה נוספת שבאה גמכן לעבור איזה תהליך יופי, אז היא נקראת לשפוט, ובד"כ חברותיי פוסקות לטובתי ולטובת האינשפם. זה הגבול האחרון שלי. זה ואת-יודעת-מה. זתומרת כולם יודעים. לעומת זאת ד"ר שור, הלייזראית שלי, סיפרה לי אתמול שהיא מתכוונת לעבור השתלמות בהזרקות למילוי קמטים, ועל כן כריתי אוזניים ושחי לניוז המרגשים!
איזה יופי, היופי שכתבת עליו!
לי יש תמיד קושי עם הבסיס
לצריכת היופי,הבסיס האבולוציוני
שיופי נחשב משחר האנושות,
כסימן לבריאות ולגנטיקה טובה.
נו,אבל זה בוודאי רומנטי/נאיבי
מצידי ,לפסול סיבה כל כך חשובה.
זה פשוט נורא נעים ,להסתכל על יופי.
אבל זה דיזסטר מבחינתי לטרוח בשבילו.
אני עוד אחזור עם תשובה מובנת יותר.
זה היה השליף הראשוני ...חוזרת.
כהומאז לפוסט שלך - פחחחחחחחחחח!
אנשים - הסבירה לי חברתי ולרי אלת האש, בטוב טעם ובשום שכל - עסוקים בשלהם וממש לא נפנים להתעסק בבעיותיהם של אחרים. היחידים שזה הזיז להם היו דווקא, למרבה הפלא, אנשים בתחום האינטרנט, כך שכנראה שהקריירה שלי תתקדם ומעז ייצא מתוק. אבל מה אני יגיד לך? ההתלהבות שלי מהאופי האנושי, שאף פעם לא היתה משו, לא גברה בשבועות האחרונים.
אגב, תודה על המחמאה.
אני חושבת שאין אשה שלא התעללה בשערה חזור והתעלל. מה לא עשיתי אני עם השיער שלי? השיא היה שבאחד הניסיונות הכימיים הגעתי ליגאל, כן אותו יגאל בביוף של היום, בגיל 20, עם שיער ירוק-אפור כמו של מכשפה. הלכתי ברחוב עד אליו במטפחת. שנים הייתי בלונד זהוב ארוך והשיער שלי היה קש, עד שנגמלתי מהחמצונים. אבל זה באמת כיף שאפשר להחליף צורה ככה. בכתבה לימור אומרת שהיא מרחמת על הגברים שאין להם האפשרות הזאת...
(קחי בחשבון שהיו מי שהבלוג כן חסר להם אבל לא רצו להגיד דבר מפני שידעו כמה הכל טעון ורגיש.
וגם - כשלי כותבים שהבלוג יחסר, אני חשה קצת כמו בובה שכל הזמן מותחים לה את המפתח בגבה. בעל כורחה היא כל הזמן רוקדת. עוד ועוד ועוד, בלי לתת לה רגע להמרח על השטיח פסוקת איברים).
יופי, אני שמחה.
הנה, נתתי את הקישורים לתמונות, כדי שאפשר יהיה לראות אותן בגדול ולהתרשם מהפרטים.
רק את מסוגלת לכתוב בחן ואלגנטיות פוסט על מריטת שפם, אמנות הרנסאנס, ושאלות אקזיסטנציאליות
את חסרה לרבים ותודה שחזרת להבהב במלוא יופייך והדרך. בדילמה הקיומית "להיות או לא להיות" האפשרות היחידה היא להיות. אז המשיכי להיות את ואת ואת ותודה ש-את!
and so your back, from outer space
מיא, אני בטוח שהבלוג שלך חסר להרבה מאוד אנשים. אני לא יודע לאיזה כיוונים את חושבת לפנות לגבי הבלוג, אבל לדעתי הכי טוב להשאיר את הדברים במתכונת הישנה שלהם, ולחזור ל"ביזנס אז יוז'ואל".
כולנו עוברים צרות בחיים, גם בעולם הרגיל וגם באינטרנט. לגבי רוע ורשעות של אנשים אין ממש הבדל בין הוירטואלי ובין הממשי - יש הרבה זבל אנושי בכל מקום, וצריך ללמוד להתמודד עם זה איכשהו.
אין טעם שאני אחזור פה על כל הקלישאות של "מה שלא שובר אותנו מחשל אותנו", כי הדברים האלה במילא ידועים. העיקר זה לא לתת לרוע של אנשים להשפיע עלינו לרעה. להמשיך להיות מי שאנחנו ולעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות טוב בלי שניתן לאף אחד לשבור את הרוח שלנו.
(אגב, לפי התמונות שלך נראה לי שקצת נסחפת עם הדימוי העצמי הנמוך שהיה בתחילת הפוסט
)
קראתי היום וחלק מהסיפורים מרות שמכירה ממקור ראשון עדיין שעשעו אותי נורא
אני חושבת שאפילו ראיתי אותה פעם חוזרת משם בשיא הדרה :)))
כשהייתי צעירה , אבל ממש צעירה עם שיער שופע עד אזור הירכיים קמתי בוקר אחד הסתכלתי במראה והחלטתי
שמשעמם לי, אצתי רצתי ושמתי פעמיי לספרית היוקרה התקופתית הנחתי מחלופותי אצלה ויצאתי כולי תילתולית:))למגינת ליבם של הסובבים אותי ואימי שפתחה לי את הדלת ומיד סגרה בחבטה מההלם:)
זו היתה הפעם הראשונה וכמו שאת יודעת ממש לא האחרונה!
יש בזה משהו משובב נפש, להחיות את דמותך, להפיח בה צורה מעט שונה
לראות משהו קצת שונה בהצצה במראה... היום בעונותי התבגרתי ואחרי שכל צבעי הספקטרום כמעט חלפו על ראשי
נותרתי בטבעי:)
אולי הגיע הזמן לסיבוב נוסף.....:)))
יופי שחזרת!!!
דוקא אני קוראת אותך ואני לא חברה שלך...