נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
באיזה טעם את אוהבת
29/6/09 | 2967 צפיות
-
כשאלות מתרגזות רדיאטורים מתפוצצים
27/2/09 | 2293 צפיות
-
נשיקות
13/9/09 | 3999 צפיות
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10167 צפיות
-
כשפנדה נוחת בחצר...
4/1/10 | 2175 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2251 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
נקודות של למה
| כואב לי בחלל שנפער קרניות העיניים עור התוף כואב לי בוורידים מהדם שאוזל במותניים אני עוד צעירה גוררת רגליים שהלכו חצי עולם בחיפוש אחר תשובה * אני אוהבת נסיעות ארוכות, בהן אני יכולה לחלום ולחשוב ולענות לעצמי על תשובות שהטרידו את מנוחתי. הנוף שנפרש מולי בירידה מהכרמל, היה מרהיב, השמיים מעוננים חלקית, שמש גדולה של אחר הצהרים מאוחרים , הים היה שלו וצבעו ורוד מוכסף, מראות כאלה מרחיבים לי את חדרי הלב, מדגדגים אותי עד לקצות האצבעות של הרגליים, עושה לי חשק לצנוח אל תוך הטבע ולהעלם בתוכו. בדרך חזרה הביתה , החוף נמצא בצד ימין, אחרי כמה קילומטרים מחיפה, מתחיל נוף צוקי. ירדתי עם האוטו לשוליים , ירדתי מהאוטו ועליתי לכיוון אחד הצוקים שמשקיף אל הים. הדמעות נתלו ונקוו בתוך ברכות העיניים. אני לא בוכה. אני רק אוגרת נוזלים לזיגוג המראות.
|
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (124)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אם את בעניניי גורל, אז לא.
שמחה שאהבת.
אז מוזמנת בכל זמן.
שנה טובה.
גם אני.
שנה טובה מותק.
מקווה שאת עוד כותבת..
בניניים מאוד ישנים ויפים שראיתי. חשבתי שהיית מאוד אוהב אותם.
????
הגעתי "במקרה" (או שלא),
נשארתי כי אהבתי והזדהיתי.........
תודה
העוצמה הזו שיש בך,
היא מדהימה
את יודעת את זה, נכון?
מתגעגעת!
תודה.
אולי נפתיע אותך עד שתחזור..
טיפול בצעקות - גם אצלי הוא עסק די ותיק. עוד כשגרתי בערד. הייתי נוסעת לקצה ליד האנדרטה, ושם הייתי צועקת. גבעת הצעקה קראתי למקום.
זה משחרר מעוקות במיידי.
פוחדת ממה? לא ממש פוחדת מדברים מוחשיים גם לא מהמוות. פוחדת ממקומות סגורים. למשל היום הלכתי עם הבן שלי וחברה שלו לסרט, ביציאה - פנינו לדלת אחת שהובילה אותנו דרך מבוך דלתות, היה נראה לי שלא נצא משם לעולם, הרגשתי את הפאניקה מטפסת לגרון..תפסתי את עצמי חזק מאוד - בכל זאת שני ילדים שאני אחראית עליהם. כשראיתי את הדלת עם האור של הקניון רצתי אליה - ורק כשפתחתי אותה - יכולתי באמת לנשום.
אני ישרה בדרך שלי.
את כותבת יפה.
אני מניח שכן, זה וזה הם קבצים דיגיטליים.. בטח אפשר לשאול מישהו בפורום מחשבים איך לעשות את זה
טיפול בצעקות הוא עסק וותיק,
מניסיוני גם כזה שעובד לא רע.
הפוסט שלך מרשים מכמה בחינות, בעיניי בייחוד בפתיחותו וכנותו.
ואת כאילו משדרת "אני לא פוחדת" למרות שאת כן.
אבל את אמיצה מאוד, ומתגברת.
יופי!
מעניין אם אפשר גם דרך הקלטה בסלולרי - אבל רעיון מצוין. הצלצול שיש לי כשהודעה נכנסת - הוא הצחוק שלי שמודיע לי שיש לי הודעה.
מי ששומע את זה ישר מתחיל לצחוק.
אולי בפעם הבאה שאת צוחקת תקליטי את זה לקובץ ותעלי את הקובץ לאתר?
אכן אני אדם שמח ומלא חיוניות - שמחת חיים לא מרוסנת.
אפילו הצחוק שלי לא מרוסן.
אלה הרהורי רגע, ואז אני נזכרת שאני עושה היום משהו שאני אוהבת ואני חופשיה. וזה כל מה שרציתי.
אני חושב שהתחושה הזאת של "אם כך וכך היה קורה, ולו דברים היו קצת אחרת אז הייתי מגיע/ה הרבה יותר רחוק" היא תחושה משותפת להרבה אנשים אבל (1) אם משהו אחר היה קורה הרי שלא היית אותו אדם... ומי יודע לאן בכלל היית רוצה להגיע, ו(2) או בעצם (1) כי זה יותר חשוב בעיני... לטעמי, המקום החשוב להגיע אליו הוא מקום של שמחה, כל השאר הם רק כלים בדרך לשם. ולפי מה שאני קורא ממך, נראה לי שיש בך הרבה שמחה והרבה חיוניות ושלמרות כל הצרות בעבר ולחצי העולם וההתלבטויות בהווה, למרות כל אלו את במקום טוב, אני מקווה שההתרשמות שלי נכונה
מקורות הכוח מובנים לי מרגע לרגע.
יש את הפוסט של פ.שקד שהעלתה את תגובתי והדגישה את אחת השורות
אז מותר לי לצטט את עצמי? בלי שזה יחשב לי מגלומני!
אני לא אתן לאף אחד לקלקל את המסיבה שנקראת חיים.
אתה כמו שזירה עדינה של מילים.
אחרי הקליפה הראשונה, נופלים לבור. בור מלא מילים חזקות.
איך בסדנא?
{אני מתגעגעת}
ולרי את יודעת אצלך זה פוסט תגובות ושוב פוסט ותגובות
ןהכול תמיד מלא שמחה ועצב וצבעים
ממש תערובת שלמות
איזה תענוג ולרי
ואיזה תמונות נהדרות
בהחלט רגע מכונן באישיות ובחיים - שהפך אותי לשורדת ולוחמת וחספס אותי והקשיח ועם זאת שמר על הלב שלי.
שמחת החיים - אף אחד לא יכול לקחת את זה ממך, אפחד. אפילו לא הטיפשים ביותר.
וכמו שאת נלחמת עלהחיים, זה נתן לך פרספקטיבה חדשה על החיים - כמו צלצול השכמה.
אתה לומד לראות את החיים מנקודה אחרת. להבדיל בין תפל ועיקר.
יש אנשים שחיים את החיים ויש כאלה שיושבים בבית ורוקחים מזימות. יש כאלה שחיים את הכל וכאלה שחיים ליד.
הבחירה היא שלנו.
וחבל על כל יום שאדם חי בסבל וריקנות ושנאה ואלוהים יודע מה. במקום להנות ולחיות עם הטוב שיש לו.
אולי צריך לשלוח אנשים כאלה להתנדב קצת במחלקות בבתי חולים שילמדו קצת.
שמעתי טובות על השמחה שבך.
אני שמחה לשמוע, כי הדבר האחרון שאני הייתי רוצה או צריכה - זה קמצוץ רחמים. אני חושבת שאין בהם דבר והם לא ממש עוזרים לאף אחד. גם ברגעים הקשים של החיים. אולי רק לאדם שפתאום איבד את כל היכולות שלו פרט לראש צלול.{ נכות כללית מהצוואר מטה}, אולי אז רחמים יכולים לבצבץ.
הזעם שהיה בי כל השנים היה מנוף להצלתי ביחד עם המאניה שהצילה אותי לא אחת מהמציאות העגומה.
ועדיין עם הסוף הטוב אליו הגעתי, אני חושבת שלו היה לי את הפנאי הרגשי, הייתי יכולה להגיע הרבה יותר רחוק. ואם יש בי לפעמים חרטה קלה, אז רק על זה.
אבל אפילו מחשבות חרטה לא מקדמות. אז אני פשוט חיה את החיים הכי טוב שאני יודעת ויכולה.
לכן לא פעם מצחיק אותי אנשים שנלחמים מלחמות וירטואליות עקובות מדם. יאללה צאו אל החיים ותפסיקו לבזבז את הזמן על שטויות.
{אפרופו הפוסט הקודם.. מגוחך}
בכלאופן תודה.
מכיון שזה כל כך דבר גדול בחיים. וכל כך משמעותי כרגע מכונן באישיות
אין ספק שאת למדת להתמודד טוב.
כמו שאני יכולה לתת לך דוגמא ,כשבאתי לבקר חולים במחלקת מוח עצם,כדי לעודדם ,
אמרתי: נעים מאוד אני פנינה,בוגרת לוקמיה. יגידו הומור שחור? אך זה הרבה יותר עמוק מהומור שחור.
וגם לגבי השמחה שלך היום אני מתחברת לגמריי, גם פה אני מזדהה עם אירועים מאוד קשים בילדות
שלי ,והם בהחלט תרמו לחיי המון ועשו את מה שאני היום.
את השמחה בכלל אי אפשר להרוג.
אני לא אתן יד לזה.
נהדרת שאת.
מה שמדהים זה שעם כל הקשיים שהיו לך בחיים את לא מעוררת אצלי ולא שמצוץ של קורט של תחושת רחמים. כפי שאת נשמעת ממה שאת כותבת את מצליחה באמת לקחת את הקשיים למקומות של כח ועצמה וזה נהדר. נדמה שאם היו כותבים רומן שמבוסס על חייך הוא היה נראה כמעט לא אמין כי המקום שבו את נמצאת עכשיו נראה כאילו סוף (לא סוף, בקושי אמצע) טוב מדי ולא מתיישב עם הציפיות. את כנראה מיוחדת.
אוי באמת. מצטערת, ממש לא התכוונתי לגרום לכם לכזה הלם.
זה קרה כלכך מזמן, הייתי בת 11. אומנם כל החיים השתנו. אבל כבר סיכמנו - שמי שאנחנו היום הוא תולדה של העבר שלנו.
ואני שמחה עם מי שאני היום.
מיא את דווקא מכירה את הסיפור. פעם היה כאן פוסט - "ילדים של אף אחד". מחקתי אותו, כי ראיתי שהוא מסתובב ברשת מבלי שאף אחד ביקש את רשותי להשתמש בו.
אני צריכה לעשות סיבוב לראות, לדעתי הוא עדיין ברשת.
החרדת אותי. אני בטח לא כותבת כדי שתנחמי אותי.
אך מותר להזדעזע מהאופן שזה נאמר.
למרות שאם זה אכן קרה באופן מעשי
אז זה נורא לשמוע.אם כל מה שאני שומעת במהלך חיי[וזה הרבה מאוד]
זה "מידע" השייך למחלקה הקשה יותר.
אני מסכים עם מיא על האוי בקשר לזה שאח"כ מסרו אותך... ואולי אוי עוד יותר גדול על הנונשלאנטיות שבה את כותבת את זה. זה לא סתם אוי, זה אוי ואבוי.
שמסרו אותך אחרי החיות
כתבת מקסים ולרי.
פעם הסבירה לי אשה חכמה שהתשובות הן אצלנו.
והבן שלי שוכב עם חום גבוה, ואני רק שואלת כל הזמן "כמה?"
על מה האוי?
באמת נשמע לא משהו לקבל יריקה לפנים.
ולגבי הכלב, הוא נשך אותי די חזק וקבלתי חיסון נגד כלבת באותו יום. והוא קבל חתיכת ביס באוזן.
זה לא היה ידידותי. אבל בתור ילדה בת 7 ודי פרועה, הסתדרתי כבר אז מצוין עם חיות - יותר מאשר עם בני אדם.
הוא כנראה הבין מי הבוס. הוא ילל ובכה ואחר כך הלך אחרי. היו לי בבית, כנרית, אוגרים, ו7 חתולי רחוב.
בסוף אמא שלי מסרה את רובם. כי פתחה אלרגיה. כמה שנים אחרי מסרו גם אותי.
באינטראקציה האחרונה שלי עם אלפקה היא הביאה לי מ'זה יריקה בפרצוף... היה ממש לא נעים
. ואת הקטע של לנשוך כלבים שנושכים אותך.... כן, גם אני הייתי שם, אבל רק נשיכות ידידותיות
אז מה?
עדיף שהן יורקות מאשר שאנשים יורקים עליך.
כשהייתי קטנה, משהו בסביבות גיל 7, הייתי מלכת השכונה של החיות העזובות, אני זוכרת שנשך אותי כלב ברגל, אני נשכתי אותו חזרה באוזן. הוא היה כלכך מופתע ואחר כך הלך אחרי הביתה - אמצתי אותו.
הן יורקות...
אחחח הייתי עושה את נפטון על הקרקעית - הוא היה מיד נרגע.
כמובן התכוונתי שגם צי האוניות של צים נוהג בדרך זו.
הים מלא בכל רפשו של העולם וגליו מדי פעם פולטים את שאריות מסעו
אך מאז שנפטון אל הים נטל אחריות על הסערות,טביעות ועל הזרמים
התת קרקעיים ואף מלאי בקבוקים מלאי מכתבים של נואשים למינהם
נוצר מנהג כלל עולמי,כשספינה יוצאת מנמל הבית לדרכה,זורקים
סוג של "זבח" לנפטון הרעבתן, כדי להרגיעו מזעמו.
ותתפלאו,גם אוניות צי[ידע אישי] כשהן יוצאות מהנמל מוציאים מהמטבח
שקי מזון [ בדרך כלל שאריות הנשמרות למטרה זו] וזורקים לים.
אז הים קולט הכל, הבעיה מה הוא משיב?
אני טוענת שלאחרונה נשמעה נהמה מהים :אני לא אוהב חומוס של צבר !
זה מזל שלא הגבר הסקסי בכביסה.
כי הכתונת-לילה הסקסית בכביסה
הרי קרישנה, או למה לובשת הזברה פיג'מה.
כולם לעבור לבודדת.
הן כאלה חמודות, כל מה שקשור לחיות אני מוכנה ובהתנדבות.
זה סימן טוב. טוב שלא היה זה גל צונאמי.
דלאי לאמה, או די ל למה!
אם כבר, אז אולי גם סדנה לאלפקות?
אלו נקודות?
האדוות הגיעו עד אליי....
המשפט הזה לא סגור על עצמו...תביא את המיתו לכאן, תראה איך היא הופכת אותו.
תודה שרון.
השבוע חשבתי עליך.
תודה.
לא מנחה - אבל אם יירשמו מספיק אנשים..נעשה סדנא ללמות.
"אני רק אוגרת נוזלים לזיגוג המראות"
כתבת יפה, נוגע, מלנכולי מאוד
בטח אפשר...
אבל למה ? :)
(את מנחה סדנאות לצעקה ליד הים ? כי לדעתי זו נישה ממש)
אני מניחה שהוא היה צועק - למה את צועקת?
אי אפשר לדבר בשקט בימינו?
ואז הייתה נוספת לנו עוד למה - לסדרה.
כי על כל למה - יש למה את שואלת.
אין בעד מה שנהנת, אפשר לומר את זה?
במים הצלולים שראיתי אתמול לא היו למות, אפילו לא אחת.
מעניין איך זה היה יכול להיות, לחיות בלי למה.
ואם הים היה צועק בחזרה, מה הוא היה צועק ?
(ונהנתי מאוד לקרוא, תודה)
לא עקפו אותך בסיבוב, באו אחרייך.
אני לא ממש מחפשת אהבה, יותר מחפשת תשובות, וזה גם רק לפעמים.
ותודה שבאת לזגזג אותי.
יש לנו תמונות משגעות יחד. ככה זה, אהבה עושה פלאים.
איזה כיף.
הלמות שלי הבוקר שייכות לעצלנות וחוסר יכולת לזוז - למה?
פוסט מעולה חביבתי!
כתבת כל כך עצוב ונוגע. התחברתי כמעט לכל מילה:
אם את רוצה לבכות, רק על ההווה. לא על האתמול. מה שהיה נשאר שם מאחור.
מאד מאד אהבתי את הקטע הזה שאת עומדת על שפת הים ומקבלת אנרגיות חדשות:
הרוח קלפה ממני את העייפות, בדרה את שערי הפרוע והסורר גם כך. עמדתי שם נפעמת מהעוצמה הנפרשת ללא סוף עד לאופק מים שמיים.
פתחתי את הפה ובמלוא הכוח צעקתי - למה?
והלמה הזה כיסה רק עשר שנים, אז צעקתי עוד שלוש למה חזקים - שכיסו עוד שלושים שנה.
הגרון שלי בער. תשובה לא קבלתי.
חזרתי לאוטו. מרחתי שפתון על השפתיים, הדלקתי את הרדיו, היתה מוסיקה שאהבתי.
חזרתי אל הכביש הביתה.
תכתבי, תכתבי הרבה. זה יעשה לך טוב ויזרז את האהבה שממתינה לך בפינה :)
חיבוק ושימי לב שהמספר כעת זוגי, אלא אם מישו עקף אותי בסיבוב.
תמונה הנראית מפוסטר של ה sixties
פנטסטי להגדלה.
אז ברוכה הבאה.
אין כאן בדידות.
יש הרבה שאלות. יש הרבה למות. אין בדידות.
ופחות או יותר אנשים דומים ובכל זאת כולנו שונים.
אז את יכולה להמשיך להרגיש מיוחדת. כי אין עוד אף אחת כמוך.
ותודה.
לכל אחד יש את ה"למה" שלו,
ובכל בוקר ה"למה" הזה לובש צורה אחרת.
מקווה שהבוקר קמת חדשה, עם "למה" אחר
ועם חיוך על הפנים היפות שלך.
מחבקת אותך
שלום.פעם ראשונה אצלך!
נהנתי לקרוא את בדידותך
ונהנתי יותר לקרוא כמה אנחנו כולנו כל כך דומים
אחרי פוסט כזה ,אני מרגישה לא מיוחדת...
כולנו עשויים מאותם חומרים.......
הכנות והפשטות שלך נוגעים לליבי!!
תראי את התמונה הזו - אחחח נוסטלגייה.
אני אוהבת את התגובה שלך.
נכון, כל עבודה מכבדת את בעליה.
גם אני חושבת ככה.
אני חושבת שכל עוד יש כאלה שרוצים לעבוד בניקוי בתים - מכל הסיבות שאפשר לחשוב עליהם {חוסר השכלה, חוסר ידע...}, אז אין לי בעיה להעסיק עוזרת בית. כי אני חושבת שאין עבודה שמביישת. להיפך, אנשים שיושבים בבית באפס מעשה וחיים על חשבון אחרים - זה מביש בעיניי.
אבל יש לי בעיה עם איך מתנהגים לעוזרות בית. הזלזול..החוסר יושר הרצון לחסוך. כאילו שזה לא בן אדם שבא לנקות אחרייך.
היו תקופות שהחזקתי עוזרת בית אחת לשבוע, שעבדתי בלי הפסקה ולא היה לי זמן בכלל להתעסק עם זה. {הרבה לפני אסף}, תמיד התייחסתי אליהן בכבוד, הייתי דואגת להן לאוכל במקרר ושתיה שהן אוהבות. מידי פעם הייתי מכינה להן חבילות, קונה להן מתנה ביום ההולדת. פשוט יחס שווה. בחיים לא צעקתי או התקשרתי להביע את מורת רוחי אם היא לא ממש ניקתה כמו שהייתי רוצה.
ואם היה לי זמן הייתי מנקה יחד איתה ומשלמת לה כאילו עבדה את כל השעות.
בקיצור - להעסיק עוזרת בית זה לא נורא בכלל בעיניי, זה מספק להרבה אנשים פרנסה וטובה, היחס שהם מקבלים נורא בעיניי.
נראה לי שמה שצריך לעבור ניקוי יסודי אלה המעיים שלי וכל הגוף שלי.
נראה לי שזה שורש כל העייפות והמיגרנה.
צריכה ללכת להומופט - נראה שלי שזה יכול להועיל. וכמובן לשנות את התזונה לחודש ימים של פירות וירקות חיים בלבד.
{יענו לא מבושלים}
בלי חלב, קמח, סוכר, קפה וכל החרא.
ואיכשהו לא נראה לי שאלה שמחזיקים עוזרות בית יתנו להם לקרוא את הפוסט בזמן העבודה.
קורס מעשי נשמע הרבה יותר פרודוקטיבי.
לא רוצה לאכזב אותך, שוב, הרוב מחזיק במנקות.
כל אחד והממריצים שלו.
אולי בגלל שאני קצת נטולת אנרגיה מיותרת לאחרונה - אני נלחמת מלחמה עיקשת במיגרנה שלא נחה.
ועד שהקופה זזה, אפשר למות.
אז למות אני לא, אבל איכות החיים שלי ירודה, האנרגיה חלשה, הגוף עייף.
בפרצי האנרגיה שיש לי, אני מנקה.
האופי האנושי - ברובו לא משו. אבל יש כלכך הרבה אנשים שהם מדהימים בעיניי ומאוד שונים ממני. מרגע שאני לא מצפה מהם ומסוגלת לקבל אותם כמו שהם, הרבה דברים טובים יכולים לקרות עם אותם אנשים.
חוץ מזה שזה נורא מעייף להתאכזב כל הזמן.
אכן - שיש לי את כל הדרוש להיות אדם מאושר ומסופק.
יש לי אי אילו תוכניות לעתיד. ובטח אגשים אותן אחת אחת. אבל הם לא קושרים לאושר, יותר להתקדמות וסיפוק.
והאושר - הוא באמת משהו מאוד "גדול". ואני יכולה לומר - שאני לא איזה וודו שמסתובבת בעולם עם אור ואהבה ואושר אינסופי.
יש לי את הרגעים שלי. רגעי אושר. רוב החיים זה רצף די שגרתי ודי משעמם.
אבל אני יודעת שעוד לא ימלא את החלל הזה. ידע אולי כן.
ראית איזה תגובות חכמות יש - ללמות.
אגב, זוכר את הנעליים האלה בסגול שהיו יקרות ואחר כך זולות, החזרתי לחנות וזה גרם לי אושר גדול. כי, אני לא זקוקה להם.
הרוב מהעבר השני, אבל שווה לחיות בשביל המעט שנמצא מהעבר שקרוב אלייך. בשביל הטוב. ועליי כנראה נגזר לצפות ולהתאכזב תדיר מהאופי האנושי העלוב. וחוצמזה אני תמיד אומרת - יחסית למתאכזבת סדרתית, בסך הכל אני חושבת שהצלחתי להקיף את עצמי (בחיים, לא בווירטואליה) באנשים הכי טובים שבנמצא. את ההוכחה הטובה ביותר לכך. יותר מזה אני באמת לא צריכה.
טוב, לרצות להיות מאושר - זה כבר לרצות-הרבה, לא?
בכולופן- אני מדבר על הסתפקות במועט שנובעת מהתחושה ש"לא מגיע לי יותר מזה" - זו התבוסתנות הפחדנית בעיני.
לעומת זאת - להגיד - יש לי כל מה שנחוץ כדי לגרום לי אושר - זה הדבר הנכון (האם אל האמירה הזאת את מתכוונת?)
ובקשר לילדים - התכוונתי שאם יש לי תהיות בקשר ל'למה' - תהיות קיומיות כאלה, (עוברות בי פעם בחודש כשאני מרים את ראשי מסבך החוטינים והחזיות) מסוג ה'למה אנחנו פה' ושאר מרעין-בישין. הילדות שלי מרגיעות לי את ה,למה, האלה. שמות כל דבר במקום הראוי לו ו"ממשמעות" את המשמעות.
מממ...מסתבר שהיה עלי להסביר-הרבה את ה"למה התכוונתי"...האם איבדתי את חדות הכתיבה ? (אני תוהה , ביני לביני)
ועניין אחרון -
"הדבר היחידי שאיני שבע ממנו הוא ידע" - ואוסיף - ונעליים חדשות.
בטח שזה הולך. אפילו הולך מאוד יפה עם שמלה שחורה.
אבל אני גדלתי בגונגל ואת בחממה. זה ההבדל הקטן.
את תמשיכי לצפות ולהתאכזב. אני לא משטיחה את עצמי ולא הופכת אטומה. אני פשוט שמה קו - והרוב נמצא מעבר השני של הקו.
רק מעט נכנסים לי ללב. ואלה לרוב אנשים שאני יודעת שלא יכזבו אותי. ובסופו של יום, במילא אני סומכת רק על עצמי.
ואני לא מצפה מאנשים אחרים להיות מה שהם לא.
זה מה שאני יודעת הכי טוב.
תודה.
אולי עבורך זה טוב. אני לא חושבת ככה.
המרוץ אחרי השפע והעוד ושאף פעם לא מספיק לך, לא עושה אנשים מאושרים. להיות כל הזמן בתחושת אי סיפוק ממה שיש.
אדם שמרוצה ומסופק ממה שיש לו הוא לא תבוסתן ובטח שלא פחדן. אין קשר בינהם.
אני לא מדללת את הרצון - כשאני רוצה משהו אני משיגה אותו.
אין לי תרוצים. פשוט לא זקוקה לכלכך הרבה כדי לחוש אושר. וזה דווקא יתרון גדול בעולם שלנו.
אני מכירה כאלה שיש להם הכל ורוצים עוד ומאוד לא מאושרים. ולי יש מספיק. לא חסר לי כלום. וטוב לי בחלקי.
אין ערך לבית גדול יותר לעוד שמלה, אוטו משופר, עוד ועוד ועוד...ואין שובע ואין סיפוק. חיים חלולים.
אני די נעה על ציר האושר והעצב. גנים.
את הכי הרבה למות שואל הבן שלי דווקא. ואני מסבירה כל מה שאני יודעת. ואם אני לא יודעת אני הולכת לקרוא ולבדוק.
הדבר היחיד שאני אף פעם לא שבעה ממנו זה ידע.
מודה שזו התשובה ללמה הכי חכמה שיש.
בפעם הבאה שאת בים - במקום לצעוק
ולחפש את ההד והלמה, נסי לנשום עמוק
ולשחרר לאט לאט - לפחות הריאות יהיו
יותר נקיות....
בהחלט סיפור מעניין. זה גם היה מאוד מרגש.הוא היה נוצרי ודתות לא ממש משחקות תפקיד באהבה.
והבודהיזם פשוט מקבל את כולם. כמו שהיה צריך להיות בכל העולם.
הנה תמונה מהטקס -
תודה שטוטי.
ולגבי בריאות הנפש - כן גם אני חושבת שאחרי הכל אני אדם מאוד בריא בנפשו.
הגיונית ומציאותית - כנראה.
שבת שלומות.
ללמה יש המון תשובות חכמות. תלוי איזה למה שואלת.
קפצתי ללמה - ככה.
אבל ככה זו פשוט לא תשובה מספיק טובה.
אני חושבת שלמות לא יודעות לשחות, במחשבה רביעית גם לא גמלים.
{רק אם הם שותים את כל הים}
יש הרשמה לנוסעים איתי לחיפה - מסתבר שזו נסיעה שעושה טוב לנפש.
את מוזמנת. בכיף נלך לצעוק ביחד.
הפוסט לא נולד מההריון האחרון.
הוא נולד בדרכים, חפוז ומהיר.
את תמיד מדהימה אותי עם התגובות שלך כלפי. הנדיבות..תודה.
ככה זו תשובה איומה.אפילו את הבן שלי למדתי לתת תשובות טובות יותר מככה.
לחיים בהחלט יש את התוכניות שלו. ולהם קשר לשלך, לרוב.
יש כלכך מעט דברים בחיים שיש לנו שליטה עליהם. נדמה שיש, אבל לא ממש.
אנחנו יכולים לשלוט רק - על ההתנהגות שלנו והחינוך לדור הבא. וזה פחות או יותר הכל.
ותודה על המילים האלה שקלפת עבורי. תמיד מרגש לראות איך בן אדם רואה אותך.
במיוחד כשהוא רואה אותי - כמוך.
בסוף מתים.
עדיף ללמוד לחיות עם מאשר לסבול. אבל אם יש משהו שאני מאמינה שאוכל לשנות ולו קצת, אני אלחם למענו.
יש גם אוויר נעים בלילות. ואתמול היה מראה סתווי. עושה נעים.
ראית איך אימצתי בקלות את הנקודות.
יש לנו שבוע לפנינו. תארזי.
תמיד צריך לרצות-הרבה. לא לדלל את הרצון, לא להסתפק במועט. בטח לא לחשוב ש-מה שיש זה מה שמגיע לי.
הסתפקות במועט נראתה לי תמיד כמו תכונה "אובר-רייטד", מיפלטם של התבוסתנים, תירוצם של הפחדנים.
אולי זה התאריך הסמלי הזה - תחילת ספטמבר שאומר סתיו (בלי להתחשב-עד-הסוף במה שקורה בחוץ) - ישר מביא איתו הרהורים מלאנכוליים, סימני שאלה, חרטות ותהיות (הקירבה ליום כיפור?) כך או כך, אני מוצא שהילדים שלנו, היותם, מוחקים את רוב סימני השאלה. לא תמיד נותנים תשובות, אבל, הרבה פעמים, מייתרים את עצם השאלה.
התחתנת במנזר בודהיסטי? נראה לי שזה סיפור מעניין בפני עצמו
שבת שלום לך
וואלרייה:))
ושוב חזרת לכתיבה שמרגשת אותי תמיד
תודה ושבת שלום
}{שטוטי
נ.ב. ואת יודעת כבר מה שכתבתי לך פעם
לדעתי את האדם בעל בריאות הנפש הכי הכי
מה את מצפה מלמה?
ללמה אין תשובה חכמה.
הינה:
http://www.youtube.com/watch?v=TSJ4sj5txYk
למה? ככה.
תקפצי ל 1:55 <דקה חמישים וחמש>
:-)
נו אני רוצה עידכונים...זה נשמע נורא מרגש וכיף ומשהו שמזמן לא עשיתי עבור עצמי.
החיים החיים במציאות יש להם כוח ואנרגיה ואנחנו לפעמים הולכים לאיבוד בוירטואלי הדבילי הזה ומייחסים כלכך הרבה חשיבות לשטויות.
זה מגמד הכל.
איך שבא לי שקשוקה. בחיי.
אני יודעת שהעצבות באה והולכת. אנחנו בכלל חיים במין מחזוריות קבועה כזו.
מתמלאים ומתרוקנים.
נו, כמה הצלחת להציל?
אני יודעת. מקווה שבדרך אספת גם נחמות.
לפעמים אני לא בטוחה שזה אומץ. אבל כלכך הרבה אומרים, כנראה שיש בזה משהו.
האמת, הכי טוב לזרוק הכל לים כל סוף חודש ולהתחיל מההתחלה.
מעניין מתי נפגש שוב, כנראה בחורף.
מתוקית. מזל שאנחנו דומות.
אני אמרתי כבר שלא הייתי רוצה להחליף חיים באמת.
רק את היכולת הזו - לדרך מילוט. להפסקה קצרה. אבל אין.
אני רוצה לרדת שוב לאילת לסופ"ש. נראה אולי זה אפילו יסתדר לי.
אין כמו ציפה על הים האדום כדי להרגע נהדר.
בכל זאת אני מזל שור וונוס היא האלה שלי.
התשובה הכי נוראית שאפשר לתת לבן האדם - זה ככה.
כי באמת לכל דבר - כמעט - יש תשובה והיא הרבה יותר טובה מככה.
אני תמיד אומרת - שאנחנו סך חלקינו - עבר הווה ואפילו שאיפות לעתיד משפיעות.
אבל כשרוצים להתקדם בחיים, צריך ורצוי לעזוב את העבר כדי להמשיך ולא להיות תקועים. במיוחד אם הזכרונות הם כואבים.
אין רע בלהסתפק במועט. אני בעד. אני גם בעד הבודהיזם.{וכשהתחתנתי פעם אחת בחיי, במנזר בודהיסטי זה קרה, צנוע אישי ומקסים}
וחוץ מכל אלה, שבת מקסימה לך.
הים הוא מקום בשביל הכל. כל אחד ומה שהוא עושה עבורו.
ולצעוק זה דווקא מצוין.
ולרי אפילו ישנה צהרים ממש טוב.
כמה אני אוהבת את השישי שבת - בגלל היכולת הזאת.
בהתחלה חשבתי על גמלים במים. כמה למוֹת...
:-)
כמובן לצעוק
אם תסכימי, אני רוצה לעוק איתך על חוף הים, גם אם זה כרוך בנסיעה לחיפה.
נזכרתי שיש ביטוי עתיק נוסעים לחיפה:)
כמו בצירי לידה. גם מזה יצא בסוף משהו מקסים.
אני כל פעם נדהמת מחדש מהעוצמות שלך. מהחיים שבך.
תודה על קיומך. תודה.
דמעות שנתלות ונקוות בבריכות העיניים הן דבר חשוב !
היכולת לייצר אותןחשובה לאיכות הראיה כמו גם לחדות שלה!!
(כן כן יש פה פשט ודרש כמו שלמדתי על בשרי השבוע)
אני תמיד אומרת שככה זו תשובה מצויינת אבל רק כשאני נותנת אותה..!!
הפוסט הזה לקח אותי "למריונטה "של החיים שלי, אנחנו יכולים לעשות תוכניות מפה ועד מחרתיים
אבל לחיים יש תכנונים משלהם לגבינו ובשורה התחתונה אנחנו יכולים להתנגד כמה שנרצה
אבל אם לא נלמד להתנהל בתוכם אולי באמת כבר עדיף לבקש את הסוף
ואת, את יצרת לעצמך עולם שבו יש דריסת רגל רק למעטים וזה לא כי את מסתפקת במועט אלא
כי במועט הזה יש כל כך הרבה שלא צריך יותר.
יש משפט שאני נורא מאמינה בו- הוא לקוח מאיזה שיר
"מבדידות האנשים נהיים קשים"
ואת לא קשה!! את מסותתת והמהוקצעת מגובשת מחשבתית ורגשית בדיוק כמי מי שהחיים סיתתו אותה
ושייפו אותה עד להפיכתה לאבן חן מתוך מרבץ חצץ גולמי.
פעם כתבתי על כך שמניחה גופי מתחת לקולפן החיים ומניחה לו לקלוף בי שכבה אחר שכבה
ממש כמו פדיקור לנפש (אוחח מיא תאהב את הביטוי הזה :))
ואם כך החיים הם יופי של פדיקוריסטים במקרה שלך!!!
:)))
בסוף מתרגלים להכל.
אוגוסט המדמם נגמר. ספטמבר של החגים התחיל.
שמועות אומרות שכבר יש חצבים. זאת התחלה טובה.
ופה למעלה כתבת פוסט מצוין.
את יודעת, ולריאן מקסימה שלי, שעצבות כמו הגלים, באה והולכת. גם ריקנות מתמלאת, פתאום, כמו בגאות.
אתמול בערב, התחלתי עם מישהו שיחה בקפה הקבוע שלי, על פוטנציאל ומימוש, והמשכנו לים.
היופי הפרוש של הים והחוף, הרוח הנעימה והמים החמימים, הירח המלא והחברה הטובה, פתחו את הנשימה.
כשהגעתי לפנות בוקר הביתה, הרגשתי דלתות נפתחות מעצמן.
כתבת נהדר, יפה שלי.
הלכתי רגע לים לאסוף כמה "למות".שלא יטבעו.
ואשוב לכאן, את יודעת.
את האדם הכי אמיץ שהכרתי.
את כל העצות שלי זרקתי לים
אולי יפגשו את הלמה ויסחפו אל החוף
בתוך קונכיות.
באופן אישי, הזדהתי מאוד עם חלקים מסויימים
אוהבת את השצף קצף שלך
והנסיגה לאחר מכן לעומקים
כתבת נפלא, בלוגיסטית לתפארת שלי.
הלמה של כולנו נראה לי דומה.
לעיתים קשור במה שציפינו, חלמנו ולא קרה?
לעיתים געגועים ,לתקופה עם תקווה גדולה יותר.
לעיתים יש יותר למה בחיים ,מתשובות חותכות.
אך לעיתים ,במפנה חד, משהו קורה בחיים, ולפתע
הלמה נמוג באוויר..ואין שאלות והכל ברור.
אני מאמינה שמה שאת עוברת הוא שאת צריכה לעבור,לעיתים
יש פקפוק בפרוגרמה, אך די בהסתכלות פנימה
ושאלות כמו: האם הייתי רוצה חיים אחרים?
האם הייתי רוצה להיות אחרת?
מספקים את התשובה.
מדי פעם ,זה עשוי להיות נסיון שוווה בדיקה.
המפגש עם הטבע מעורר בך תהיות ,
אולי חופשה של שבוע בהרי ירושלים,או מקום אלוהי אחר
יכול להיות במקום.
זה אולי יישמע דבילי.. אבל ייתכן שלעיתים התשובה ל"למה" היא "ככה". כי זה מה שקרה... זו האינטראקציה שבינינו כפרטים ובין העולם, וככה יצא לנו לטוב ולרע. ולמי שמציע שלא חשוב מה היה אלא מה שיהיה, ואיך רואים את המחר.. אז כמובן שזה יופי אבל אסור לשכוח שמי שאנחנו נקבע בחלק לא מבוטל על סמך מה שהיה, והעולם הפנימי של אנשים שונים הוא שונה, אז העבר תמיד משפיע על העתיד.
וחוץ מזה, מה רע בלהסתפק במועט? מי אמר ש"צריך" כל הך הרבה דברים? לכל אחד יש דרך אחרת לאושר, אולי הדרך שלך לא כוללת מסיבות גדולות או בתים גדולים? אולי באמת את יכולה להיות בטוב גם עם פחות מאחרים?
והעיקר שחזרת הבייתה
וחוץ מכל אלו, את כותבת ממש יפה.
הים הוא מקום לתשובות, לא לשאלות.
אל תצעקי, תקשיבי.
ולרינה מחר יהיה טוף
שימי את ראשך על הכר
עצמי עיניים ולישון :)*