אני אוהבת נסיעות ארוכות, בהן אני יכולה לחלום ולחשוב ולענות לעצמי על תשובות שהטרידו את מנוחתי.
היום אכלתי ארוחת צהרים עם חברה שאני מאוד אוהבת, האוכל היה טעים, החברה נעימה, אפילו האוויר היה חברותי.
אבל כשיצאתי משם, תקפה אותי עצבות.
יש אנשים שמתפקעים מרוב יצר ויצירה, נדמה שיש להם את כל הכלים לכבוש את העולם, רק המנוע חסר.
אולי מפרש גדול ולבן שיתפוס עבורם את הרוח ויישא אותם אל על.
החוסר הזה באהבה - בביחד, כלכך הרבה אנשים שמחפשים, כלכך הרבה אנשים שלבד.
תהיתי  מה מניע אותי? האם באמת חסרת צרכים אנוכי? הייתכן שבילדותי הבנתי שאם אין אני לי אין לי. {על משקל, אם אין אני לי, מי לי}. האם באמת למדתי לחיות במינימום של צרכים בסיסיים, רגשיים, חברתיים? בחומרי יש לי כל מה שצריך הבן אדם כדי לחיות בנוחות, לא יותר מידי ולא פחות מידי, אף פעם לא יזיק עוד. נגיד חדר משלי עם דלת שנסגרת.
האם באמת אפשר להיות מוזן דרך השליה שיצרת עבור עצמך?
תמיד היתה לי תחושה שאני אוטיסטית חלקית. מחוברת לעולם, אבל חיה בתוך עצמי. והעצמי שלי, מלא.
עייפות גדולה תפסה אותי בחצי הדרך למטה מהכרמל.
*

הנוף שנפרש מולי בירידה מהכרמל, היה מרהיב, השמיים מעוננים חלקית, שמש גדולה של אחר הצהרים מאוחרים , הים היה שלו וצבעו ורוד מוכסף, מראות כאלה מרחיבים לי את חדרי הלב, מדגדגים אותי עד לקצות האצבעות של הרגליים, עושה לי חשק לצנוח אל תוך הטבע ולהעלם בתוכו.
*

בדרך חזרה הביתה , החוף נמצא בצד ימין, אחרי כמה קילומטרים מחיפה, מתחיל נוף צוקי. ירדתי עם האוטו לשוליים , ירדתי מהאוטו ועליתי לכיוון אחד הצוקים שמשקיף אל הים.
הרוח קלפה ממני את העייפות, בדרה את שערי הפרוע והסורר גם כך. עמדתי שם נפעמת מהעוצמה הנפרשת ללא סוף עד לאופק מים שמיים.
פתחתי את הפה ובמלוא הכוח צעקתי  - למה?
והלמה הזה כיסה רק עשר שנים, אז צעקתי עוד שלוש למה חזקים - שכיסו עוד שלושים שנה.
הגרון שלי בער. תשובה לא קבלתי.
חזרתי לאוטו. מרחתי שפתון על השפתיים, הדלקתי את הרדיו, היתה מוסיקה שאהבתי.
חזרתי אל הכביש הביתה.
*

הדמעות נתלו ונקוו בתוך ברכות העיניים. אני לא בוכה. אני רק אוגרת נוזלים לזיגוג המראות.
כל הדרך נסעתי דרך בועות של דמעות שלא קבלו אישור לזלוג.
כשהבית כבר היה קרוב, ייבשו הדמעות. אל תסתכלי אחורה. רק קדימה, אמרתי לעצמי בקול.
אם את רוצה לבכות, רק על ההווה. לא על האתמול. מה שהיה נשאר שם מאחור.
את כל הלמות, שתה הים, גם את ההד.
*
בבית חיכה לי הבן שלי. וכל המחשבות על הלמה, נעלמו. כי כאן ועכשיו זה כל מה שצריך כדי לחיות.
ותוך דקות כבר הייתי עסוקה בסדר וניקיון, כביסה, סידורי תיק לבית הספר מחר.
אולי אין משמעות עמוקה לכל זה. מלבד מה שיש.
*
קולפן המילים חושף את העור הורוד והפגיע. היצר משאיר כוויות. אנשים משאירים צלקות.
החיים מקהים את החושים או מחדדים. איכשהו קל יותר להתנהל בעולם ללא ציפיות.
ולהזדקק לחיבוק בסוף של יום - זה אנושי.
ועם זאת, כלכך זר לי.
*
אם בזמן שחייה בים התיכון תמצאו כמה למות בין הגלים. דעו שהן שלי.