אני יושב מול המחשב ולא יודע מה לעשות. עדיין לא קיבלתי אף משימה. "לא עכשיו" אומרים לי "לא כאשר אירוע כזה חשוב לפנינו". אני מחליט להסתובב בין החדרים. אולי בכל זאת מישהו יזדקק לעזרה. בחדר לידי יושב אחד עם עיתון, הוא בטח מחפש משהו אקטואלי לביקור של מחר. "לא ממש" הוא מאכזב אותי "אני רק בודק את ההרכבים במשחק שאני אחמיץ הערב". אני ממשיך הלאה ורואה התגודדות סביב אחד המחשבים, אולי זאת המצגת שמכינים? לא, זה רק סרטון ביוטיוב עם חתול שמדבר מהאוזן. "יש לחץ אה?" אני מתעניין בחדר נוסף. "עזוב אותך אחינו, היום עוד צעיר והלילה עוד נולד".

שעות הצהרים המנומנמות חולפות להם, הערב יורד. עדיין לא מצאתי מישהו שיודע מה עושים. כולם מסתובבים, קוראים עיתונים ובעיקר תרים אחרי שאריות מזון. לפתע יש התרחשות. שמועה רצה לה שנקבעה ישיבה לשמונה בערב. אני ממתין בציפייה. סופסוף יהיה קצת אקשן, הלילה ירד, יוצאים אל הקרב.

תשע בערב. המנהל מכנס את כולנו ושוב מתריע על הלילה הארוך והעבודה הקשה שמצפה לנו. מישהו מתעניין בארוחת הערב. מתפתח דיון ער עלהתוספות לפיצה. יופי. יש החלטה. אנחנו מסודרים.

עשר וחצי. הפיצה עדיין לא מגיעה. מתברר שהיתה החלטה אבל אף אחד לא הזמין. מישהו מזמין. הפיצה מגיעה. אנחנו אוכלים. כעת על בטן מלאה אפשר להתקדם בכיבוש היעד. נקבעת ישיבה לחצות. באחת וחצי מגיע המנהל הגדול ואנחנו שוב ישובים בחדר הישיבות. מנהל הצוות מציג את מצגת החברה. זו מצגת שהוכנה לפני כמה חודשים, היא עבדה טוב ולכן לא הוכנסו בה שינויים. מישהו מעיר שצריך לשנות את התאריך. המנהל מאחל לנו הצלחה ביום החשוב שיהיה מחר (כלומר היום). הוא שולח אותנו לנוח היטב לקראת הביקור ולהתייצב במשרד בשמונה בבוקר. אנחנו יוצאים הביתה בשתיים בלילה עם עיניים טרוטות וכתמים של פיצה, אבל בתחושה של התרוממות רוח - השקענו, נתנו 110 אחוז מעצמנו ותרמנו את חלקנו הצנוע לעתיד חברה!