צטט: dinush 2009-09-05 14:06:29

 

כשניסיתי לזמן למידה כזו בכיתותי, למרבה הפתעתי, במקום לראות את חדוות היצירה, האור בעיניים והסקרנות החוזרת וקמה לתחייה, נתקלתי בתגובות אחרות.

 

אני חושבת על כך, שילדים ב"גיל החביון" צריכים את המבוגרים האחראיים עליהם והמשמעותיים שלהם "יודעים". הם ה"סדר העולמי" הדרוש להם בגיל זה.

 

הי דינה,

כיף שהשתתפת והעלית כאן שתי נקודות חשובות.

הראשונה -הקושי לעמוד מול צורת לימוד חדשה. התלמידים כבר רגילים שמדברים אליהם בשפה מסויימת, שמלמדים אותם בדרך מסויימת. נותנים להם תשובות ברורות, לא שואלים אותם יותר מדי, הם צריכים לכתוב את התשובה במחברת וזהו. לוקח זמן להנחיל הסתכלות אחרת על למידה, וזה לא פשוט, מניסיון כואב, אבל אני לא רואה ברירה אחרת, לגבי כמורה, ובסופו של דבר, אם זה נעשה במספקי הדרגתיות וגמישות, הם לומדים להינות מזה.

הנקודה השנייה היא הצורך באידיאליזציה, הצורך לראות את המורה כיודע כל, שיש משהו חיצוני שאפשר לסמוך עליו. זה מחדד קצת את הנקודה של מה זה ידע, ומי הוא אדם "יודע". אני יודעת את התשובות המקובלות, בדרך כלל, לשאלות שעולות בכיתה, אבל אני לא ממהרת לתת אותם. אם תרצי, יש כאן השאלה מהלימוד הסוקרטי של שאלות ותשובות והכוונה לדרך החשיבה המתאימה. המורה כמובן עדיין צריך להצטייר כאדם שיודע, אבל הוא לא נותן מיד את התשובות ורוצה לעבור עם התלמידים את תהליך החשיבה.

מאפשר לגלגלי החשיבה להסתובב, גם לתשובות פחות נכונות, כאשר בסיכום השיעור או יחידת השיעורים, הוא יתן את התשובה המקובלת - וזה גם חשוב מאד לעשות, אחרת משאירים את התלמידידם קצת מבולבלים, מניסיון של עמית מחקר שלי...

תפיסת הידע כטנטטיבי ומוגבל היא תפיסה שמתפתחת עם השנים, ההתחלה היא כמובן של ידע מוחלט וברור, אבל אם נשאר שם, לא נאפשר חשיבה אחרת. צריך לעשות זאת בהדרגה ותוך התחשבות במקוםבו התלמידים נמצאים, אבל להמשיך לשאוף לקחת אותם עוד טיפה קדימה.

את הנקודה האחרונה לגבי הקשר להתפתחות העצמי,  לא כ"כ הבנתי, אשמח אם תסבירי.

לרחלי - ברוכה תהיי על העלאת הנושא.

נושא מרתק כמובן, שדנו בו כבר למכביר.

ברצוני לשתף אותך ואת הקוראים שלך בתהיות, ביחס לאפשרויות היישום של כל אלה עם ילדים.

כשניסיתי לזמן למידה כזו בכיתותי, למרבה הפתעתי, במקום לראות את חדוות היצירה, האור בעיניים והסקרנות החוזרת וקמה לתחייה, נתקלתי בתגובות אחרות.

אני חושבת על כך, שילדים ב"גיל החביון" צריכים את המבוגרים האחראיים עליהם והמשמעותיים שלהם "יודעים". הם ה"סדר העולמי" הדרוש להם בגיל זה.

כשבא מבוגר ש"לא יודע הכל" ומנסה להציג ידע משתנה ודינמי, הם תוהים לעצמם "איך זה יכול להיות?" ומאבדים את בטחונם בו.

ואם אנחנו מדברי על הילדים הבוגרים יותר, אלה שנכנסים היום לגיל ההתבגרות טרם עת, אז הם בעצם במילכוד 11 של עצמם, שהרי הם רוצים לבדוק את המבוגר חזור ובדוק ולוודא שהוא אותו "סדר עולמי" לו הם נדרשים בכאוס בו הם נמצאים בגיל הזה, בתהליך השינוי הקשה ביותר בחיים: תהליך ההתבגרות.

לפעמים נדמה לי, שאם נצליח באמת לעניין מספיק תלמידים, הם יכעסו עלינו על שקלקלנו להם את תדמית ביה"ס הגרוע, הלא מתחשב והמשעמם....

זאת ועוד, אני מוצאת את עצמי לאחרונה תוהה מי/מה אחראי לדיכוי הסקרנות של הילדים, שברור לי שהיא קורית. ואני מעלה בדעתי אפשרות שלהתפתחות העצמי שלהם "יש יד בדבר".

כיף לך וכיף לילדיך (גם הפנטהאוז זה די בסדר...)

כמו שאמרת, סקרנות היא משהו טבעי אצל ילדים, מה שבדרך כלל קורה שמדכאים אותה,

לכן זה יותר עניין של גישה כללית, ומה לא לעשות - לא לענות תשובות מוחלטות ישר על ההתחלה,

לא לפחד לומר - אני לא יודע ולחשוב יחד,

ובטח ובטח לא לענות תשובות של ככה, או לשלוף תשובה כדי לסבר את האוזן שאין מאחריה כלום.

שווה מאוד ואולי עם הרחבה איך מיישמים (מה) כדי שהתוצאה תהיה שמירת הסקרנות לפחות (כי הרי ילדים קטנים נחנו ממנה בשפע)

אני לא התיימרתי להקנות הרבה לשני ילדי (מלבד הפנטהאוז, ססנה ויאכטה) לבד משניים

אהבת ספר (ראי פוסט ששמתי יחד איתך) וסקרנות

וכף לי שהצלחתי