הכסא של דון צ'אדוויק נגזר מן האוויר. אפשר לראות דרכו את העולם, אפשר להביט אל העולם דרכו ולא לראות אותו - את הכסא עצמו - כלל. אפשר אפילו להתיישב עליו ולטעות לרגע שאתה יושב בעצם באוויר, שהגעת לדרגה גבוהה מאוד של רוחניות מבלי לבקר ולו באשראם אחד בודד. אבל זהו כסא, במלוא מובן המילה. ולא סתם. הכסא של דון צ'אדוויק, שהוא בעצם מפורסם יותר בתור הכסא של הרמן מילר, או יותר נכון - בתור Aeron Chair של הרמן מילר, הוא אחד הסימנים המובהקים ביותר של בועת ההייטק.
בשנת 1999 למשל, אם לא ישבת על כסא aeron של הרמן מילר, יכולת לספר לכל העולם שאתה עובד בחברת סטארט-אפ אבל איש לא היה קונה את המלים שלך ברצינות.
בשנת 2001 לעומת זאת, כשהתפוצצה הבועה ההיי-טקית ההיא, יכולת לעלות על צ'רטר ללונדון ולחזור עם עשרה כסאות כאלה בשני שקל. "שני שקל" זה ביטוי שמרדכי משתמש בו כדי ללמד אותך שמשהו לא שווה כלום.
מי שירצה היום לפרגן לעצמו כסא אחד כזה, ואינני רואה סיבה למה שמישהו לא ירצה לעשות את זה, צריך מיד לארגן סכום תחילי של 700 דולר בערך. וזה יהיה שווה, אגב, כל אגורה.

מה שדון צ'אדוויק לא חשב עליו כמובן כשעיצב בשנת 1994 את הכסא המפורסם ביותר בחמישים השנים האחרונות. זה שביום חמישי מסויים אחד, בסופם של יום עבודה ושבוע עבודה, יקום אהלן אהלן מהכסא שלו במשרד בו הוא עובד בבועה שלו בהרצליה פיתוח ולא ישיב את ישבנו לשבת עליו יותר לעולם.

כשקם אהלן אהלן מהכסא בסוף אותו שבוע עבודה רגיל והלך אל ביתו, איש עדיין לא קרא לו אהלן אהלן. קראו לו סתם אילן בר. הוא היה גאון במתימטיקה ואלוף באלגוריתמים ולהיט מבוקש בין סועדי ארוחות הצהריים במסעדות ברחוב משכית וברחוב העמל, ועד כמה שהיה הדבר תלוי בסביבתו יכול היה לבחור לשבת על כל אחד מאלף ושמונה מאות כסאות האוויר של הרמן מילר שהיו פזורים באותה עת ברדיוס של 300 מטרים מהמשרד בו עבד וכולם היו מקבלים אותו לחיקם בשמחה. אבל אהלן אהלן, שנקרא כאמור באותם ימים עדיין אילן בר, קם מהכסא בשעה חמישה לשש ביום חמישי אחד ולא חזר לשבת עליו עוד לעולם. במקום זה הוא ארז תרמיל קטן וירד אל סער, למדבר.
משהגיע לאוהל של סער, הניח את התיק על מזרון, עשה תנועת ראש של ברכה ושל מי שיפתח בדיבור מיד אחרי שישיב את נפשו מן הדרך, שתה כוס מים הישר מבקבוק פלסטיק שמולא מחדש כל כך הרבה פעמים עד כי איבד כל צורה ויצא מבעד הפתח להביט אל האופק.

חמש שנים עברו. אהלן אהלן טרם השיב את נפשו, ומכיון שכך טרם פתח בדיבור והוא עדיין עומד ומביט לעבר האופק. בימים הראשונים בעיקר ישן בתוך הדממה הזו שלו שעות ארוכות בכל יום, אחר כך החל לישון פחות ופחות ולהסתובב יותר ויותר, אסף חלקי קרשים ופלסטיק, בדים ומתכות - שאריות של עוברי אורח ותושבים מקומיים, של שטפונות נחלים ושיירות ג'יפים מאותגרים - וגידר לעצמו מרחב חיים חדש.

על אף שהתחת שלו לא יושב יותר על שום כסא אוויר, האוויר הוא מרכיב חשוב בחייו. האוויר והאדמה, כלומר - האבק.

אהלן אהלן חוצה את שדה הראייה שלנו פעמיים ביום. אנחנו יושבים מאה מטר מהבית שלו על ספה שבילתה בוודאי שנים ארוכות בסלון זעיר-בורגני בעיירה דרומית עד שנזרקה לזבל. אולי התגלגלה בוואדי מאחורי בניין מגורים זמן מה עד שסער ושפרה אספו אותה והביאו אותה אליהם הביתה. שפרה היא חמור ממין נקבה. כלומר אתון. יש לה בת אחת, איזבלה.

שפרה היא אתון חד-הורית.

לעומת איזבלה, לעומת שפרה, לעומת אהלן אהלן, סער הוא ילד חד פעמי. מבוגר, כלומר, אבל ילד. הוא כאן באוהל שלו מספיק שנים כדי שלאהלן אהלן היה לאן להגיע לפני חמש, צאו וחישבו. הוא ידידו הטוב של הבדואי באשר הוא, צם איתו את הרמדאן ויודע פסוקי קוראן כפי שדנה אינטרנשיונל יודעת שישנן בנות. אבל למה אהלן אהלן נהיה מה שהוא ולמה קוראים לו ככה, את זה הוא לא יגלה גם אם מוחמד יואיל בטובו לבוא סוף סוף אל ההר.

אבל הספה הזו שאנחנו רובצים עליה באפיסת כוח, אני רוצה להתמקד בה לרגע. היא ידעה ימים מן הסתם. ישבו עליה אנשים - זוגות, שלישיות, משפחות שלמות. ילדים, סבאים וסבתות, דודים שבאו מרחוק, שכן קרוב. אנשים מאושרים לפני או אחרי בר מצווה של הילד, חתונת כסף, סיום בתי ספר וקורסי קצינים. ישבו גם אנשים עצובים. אנשים ממש בדכאון ישבו עליה. מישהו מת להם במשפחה. מישהו עזב אותם. אנשים שעברו עליהם קטסטרופות של ממש. שלא ראו יותר שום עתיד לעצמם. שחישבו לגמור עם החיים האלה. הכל על הספה ההיא. אנשים החזיקו עליה ידיים, הכניסו ידיים מתחת לחולצות, לתוך התחתונים. אנשים התפשטו עליה לגמרי וחדרו אלה אל אלה בשעה שהוריהם ישנו מאחורי דלת בחדר הסמוך. נערות בכו עליה. נערים רצו לבכות אבל לא היו מסוגלים. נו, ספה.

ועכשיו אנחנו יושבים עליה ולא זזים. מאה מטר מהבית של אהלן אהלן, שלא פצה פה כבר חמש שנים. שיודע משהו, אולי. משהו שכולנו מנסים לברר. שהולך לאנשהוא כל בוקר, באותם בקרים ממש שאנחנו עדיין מנסים להבין לאן ללכת. חם נורא וריק לגמרי. הרי מואב או אדום מתאדים לנו מול העיניים. ים המלח נאחז בדפנותיו בשארית כוח, כמי שמנסה בציפורניים ממש להיאחז בקיר חלק כדי לא ליפול. לא להיעלם. וכלום לא עוזר. השקט הזה של אהלן אהלן פושה אט אט מסביב. כולם משתתקים. כולם מנסים להשיב את נפשם מן הדרך אבל אינם יודעים יותר לאן עליה לשוב. איבדו את נקודת היציאה.

שבת שלום.