כותרות TheMarker >
    ';

    על אם הדרך

    נעים מאוד, אני שמוליק, מורה דרך המתגורר באזור המרכז. הבלוג בא לתאר מקומות, תופעות טבע, מקומות הסטורים, סיפורים אנושיים וכד' שניתן למצוא בדרך. בדרך לאן? זה יכול להיות בצד כבישים בין עירוניים, בדרך לעבודה באחד מרחובות העיר, לפעמים אפילו ליד הבית.
    הערה טכנית קטנה. בשל שיקולים של זכויות יוצרים, הצילומים שיצורפו לפוסטים השונים הינם צילומים שלי, אלא אם כן אציין אחרת.

    כעת, לאחר ההקדמה נותר לגשת לעבודה. עלי מוטל לכתוב ולצלם, ואני מקווה שאתם תקראו, תיהנו, ובפעם הבאה בדרככם ממקום למקום, תזהו את המבנה הזה, שמעולם לא שמתם לב אליו, ותחייכו אליו משמע היה מכר ותיק.

    ארכיון

    0

    בית הבטון

    2 תגובות   יום שישי , 4/9/09, 16:54

    הנוסע בכביש 5 ממחלף ירקון לכיון מזרח (לכיון ראש העין או מחלף קסם), יראה לאחר נסיעה של כחמש מאות מטרים, כמה עשרות מטרים מצד ימין לכביש (דרומית לכביש) את בית הבטון.  לבית זה יוקדש הפוסט הנוכחי.

     

    ראשיתו של הסיפור בשנת 1911, עת נחתם חוזה בין המושבה פתח תקוה לבין בצלאל יפה.  לפי החוזה היה על בצלאל יפה לספק מים להשקיית פרדסי פתח תקוה, ובתמורה הוא יקבל זכיון למשך 30 שנה על עסקי ההשקיה של המושבה.    לפי תנאי הזכיון ניתן היה למכור את הזכיון לצד ג', בתנאי שהרוכש הוא יהודי.  בנוסף, ניתנה למושבה אפשרות לקנות בחזרה את הזכיון לאחר עשרים שנות פעילות.  יצויין שהיתה זו הפעם הראשונה שניתן זכיון לאדם באמצעות חוזה מול מושבה, ולא מול הממשל התורכי, ולמעשה אף ללא ידיעתו.

    בצלאל יפה התחייב להשקות 1,500 דונם בתוך שנתיים.  שיטת התמחור עבור המים התחשבה במרחק בין נהר הירקון לבין הפרדס המושקה.  המחיר עבור השקיית פרדס המרוחק עד 100 מטרים מהנהר עמד על 20 פראנקים לדונם למשך שנה, וכל 100 מטר נוספים זיכו את יפה בחצי פרנק נוסף.  מצד שני, החוזה חייב את בצלאל יפה לפצות את הפרדסנים בשל בעיות שיגרמו עקב שיבושים באספקת המים, כולל מימון "שעות נוספות" אם המים יסופקו שלא בשעות העבודה הרגילות. על מנת לעמוד בהתחיבויותיו הקים בצלאל יפה חברה בשם פלשתינה, ובאמצעות אג"ח ומניות, גייס כ- 250,000 פראנקים.  האג"ח שהונפק נחתם על ידי המושבה פתח תקוה, והיה זה האג"ח המוניציפאלי הראשון שהונפק בארץ ישראל.  

    החברה שהקים בנתה בית משאבות סמוך לערוץ הירקון, וזהו בית הבטון שאנו רואים עד היום.  הכינוי "בית הבטון" אינו מקרי.  היה זה הבית הראשון שנבנה בארץ ישראל מבטון.  עד אז נהוג היה לבנות בתים מטיט, עצים ואבנים.   אולם לא היה זה החידוש היחיד בבית המשאבות.   חידוש נוסף היה במשאבות עצמן, שהיו משאבות צנטריפוגליות, בניגוד למשאבות הבוכנה שהיו בשימוש עד אז.

    הסבר קטן למי שהמשפט הזה נשמע כמו סינית.  משאבת בוכנה פועלת על העיקרון של שינוי נפח.  כאשר שואבים מים ממקור המים למשאבה, סותמים את פתח היציאה של המשאבה, ומגדילים את נפח המשאבה.  לאחר מילוי המשאבה במים, סותמים את פתח המילוי של המשאבה, פותחים את פתח היציאה של המשאבה ומקטינים את נפח המשאבה.  למי שהרעיון אינו ברור, שיחשוב על פעולת הלב, שעל ידי התכווצות והתרחבות מזרים את הדם בגופינו.  החיסרון הוא כמובן שהשאיבה אינה רציפה.  לעומת זאת משאבה צנטריפוגלית אינה משנה את נפחה ופועלת בצורה רציפה.  המים נשאבים למרכז המשאבה.  בתוך המשאבה פועל מעין פרופלור, הנקרא בשפה המקצועית אימפלר, שמסתובב במהירות.  עקב סיבוב האימפלר ועיצוב כפותיו, המים נזרקים לקצוות.  פתח היציאה ממוקם בהיקף המשאבה, וכך המים נכנסים מהמרכז, נזרקים בעוצמה להיקף ויוצאים בלחץ גבוה מהלחץ בו נכנסו דרך פתח היציאה.  אם הרעיון אינו ברור, נסו לחשוב על פעולת הסחיטה במכונת כביסה, שנוצרת על ידי סיבוב התוף במהירות גדולה.  אותו הכוח שזורק את הכביסה על דפנות התוף פועל גם על המים במשאבה צנטריפוגלית. היתרונות הם כמובן פעולה רציפה ואפשרות להזרים את המים בלחץ גבוה וכך להובילם למרחק גדול יותר.

    על מנת להפעיל את המשאבות, היה צורך כמובן במנוע חזק, ויפה קנה מהיקב בראשון לציון מנוע שפעל באמצעות גז.  יפה לא הסתפק במנוע זה, ושלח את נתן שיפריס, המכונאי של חברת פלשתינה, לגרמניה, על מנת להביא מנוע משוכלל יותר.  שיפריס חזר ובאמתחתו שני מנועי דיזל, מהראשונים בארץ.  המנוע הגדול הועבר לבית המשאבות, והקטן הועבר עבור תל אביב שבאותה תקופה עדין היתה קטנה.  שני המנועים הללו, פאר הטכנולוגיה דאז, פעלו בסך הכל כשבועיים.  זמן קצר לאחר הבאתם לארץ פרצה מלחמת העולם הראשונה, המסחר הבין לאומי בארץ כמעט ושבק, ונוצר מחסור חמור בדלק.  שיפריס דאג להחזיר לפעילות את מנוע הגז, לא לפני שהסב אותו לעבודה בפחם, וכך החלו לייצר פחמים מעצי האיקליפטוס, על מנת להפעיל את המנוע.  לאחר סיום המלחמה, שוב חובר מנוע הדיזל למשאבות. 

    כשנה לאחר מכן, בדצמבר 1919 נפטר בצלאל יפה בגיל 54.  פנחס רונטברג, האיש שחישמל את ארץ ישראל, פתח במשא ומתן עם יורשיו לקניית החברה.  העיסקה יצאה אל הפועל, ואת החברה קנתה חברה בת של חברת החשמל בשם "ירקון".  רוטנברג אף דאג להחתים את איכרי פתח תקוה על התחייבות שישתמשו במים להשקיה בלבד, וכך שחרר את עצמו מהדאגה מתביעה משפטית בשל איכות המים שלא התאימה לשתיה.  מנועי הדיזל הוחלפו, כמובן, במנועי חשמל.  המכון המשיך לפעול עד שנות השבעים, ואם הפסקת פעילותו ננטש הבניין.  חברת "ירקון" נבלעה בחברת החשמל, והיום הבניין הנטוש הינו רכושה של חברת החשמל.

    וכך, בניין נטוש שרובינו לא מזכים אותו במבט, מקפל בתוכו לא מעט חידושים.  חידוש טכנולוגי של בניה מבטון, חידוש בקבלת זכיון מרשות מקומית, חידוש בהנפקת אג"ח מוניציפאלי ובין הראשונים להשתמש במנועי דיזל בארץ ישראל. בתמונה הראשונה ניתן לראות את בית הבטון במבט מצפון מערב. בתמונה השניה ניתן לראות את חזיתו הדרומית של הבניין.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/1/10 15:14:

      שלום. הסיפור מעניין אך במדריך רחובות תל אביב כתוב שבצלאל יפה נפטר ב-1925 ולא ב-1919. באתר בית הקברות טרומפלדור רשום התאריך  14/12/1924  יום ראשון, י"ז בכסלו תרפ"ה

       

        5/9/09 00:01:


      אבו צמנט- איש הבטון

       

      איזה יופי שאתה מפנה את מבטינו לנקודות שכאלה