רענון: אנשים לא אוהבים להתאמץ.

ממילים שהועברו בעל-פה בפני קהל מאזינים עלו לפתע תמונות, ריחות; המגע עם הנסיכה; ריח הדם של הזאב; הזוועות; האהבה; הרוח בפנים ממעוף המרבד... אבל כיום - אנשים לא אוהבים להתאמץ.

לא אטעה ולא אַטעה, לא אחדש ולא אפתיע כאן איש, כשאומר שהשפה הולכת ומתדלדלת, הולכת ומתדרדרת. הזילות של המילה. הריקנות שבמשפט. הבדיחה, הגיחוך, היד על הפנים וניד הראש. החיים הם חיפוש, וכך יש לראות את השפה - חיפוש מתמשך. אבל אנחנו נסוגים. התרבות נסוגה. הכול נסוג וכן, זה עצוב. האם ניתן להחזיר את הגלגל לכיוונו הנכון, הראוי, זאת אינני יודע. אני רק אחד וגם כך, כל שאני יכול לעשות זה לנסות.

המילה הכתובה לא אמורה להסתכם בתמלול חיינו היומיומיים. כי החיים הם עסק מלוכלך, לעתים פשטני מדי, ועל-כן השפה שבה אנו משתמשים נאלצת להתלכלך יחד איתנו. אבל זה כבר מוגזם. הספרות והשירה תמיד דאגו לשמור על עצמן מדרגה אחת גבוה משפת השגרה; כמו כל דבר הצמוד למדד המחירים במשק - זה חבל, כן, אבל ככה הדברים פועלים כאן וגם שם. זה בכל מקום, מתפשט ומעמיק, ככל הנראה, ככל שהעתיד מתקרב אלינו והעבר נזנח מאחורינו. הכבוד וההערכה לעבר גם כן נזנחים מאחור; השכחה היא אויבנו המר ביותר. חייבים קודם כל לשמר, ואז להתחיל לשקם ולהשיב את הכבוד והערכה. בתקווה שהמספרים יגדלו והפרופורציה תחזור.

בכוחה של המילה הכתובה אסור לזלזל. בכבודה אסור להמעיט - לא ניתן להמעיט בכבודה. השולט והאדון לשפתו שלו שולט על חייו ואף על העולם כולו, כי העולם כולו - גדול ככל שהוא - חבוי אף בסיפור הקצר ביותר. קסם זורם בין האותיות. זהו הקסם אשר מחבר בין המילים לכדי משפט, כמו שקסם מחבר בין אטומים למולקולות. איזה מראה. איזה יופי... האותיות משולבות והמילים עשירות כמו הזוהר הצפוני.

מרבית האנשים רואים את השפה כשם שהמשורינות בעליות לירושלים נתפסות בעיני גנבי המתכות הנלוזים - חתיכה של משהו לרווח זריז. בא בקלות, הרי הולך בקלות; מה שהיה היה ומה שיהיה... כבר נראה. אבל אם 'מה שהיה היה' והעבר נזנח, על מה אנו בדיוק נשענים? לאן פנינו מועדות כרגע? ומחר?...