מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מכרסם בבטן (5)
| מיכל, לפעמים הראש שלה עובד בספִּינים שאני לא מבין מאיפה הם באים לה. בחיי. כמו מה שהיא אמרה לי דבר ראשון בבוקר שאחרי השיחה עם אבא. כי איך שחזרנו מהחופשה, איך שנכנסנו הביתה, הלכתי להתקשר אליו. ופתאום אחרי הטלפון הזה הרגשתי שאני מת מעייפות. מיכל בכלל הייתה בדעה שאבא כבר מבין. "תראה," היא אמרה, "הוא לא היה מזעיק אותך ככה שנייה אחרי שחזרנו מהחופשה אם זה לא היה משהו רציני. מיום שאני מכירה אותו הוא אלוף האדישים, אבא שלך. מה פתאום הוא נותן לך הוראות לבוא לבד, גבי. זה לא סתם." פתאום נשבר לי הכול, פתאום לא היה לי כוח. כמו ב - slow motion של רגע התאונה כשרואים את ההתנגשות מגיעה במהירות מול הפנים ובפתאום מחריד אחד מבינים שאין דרך להתחמק. זה מה שעבר לי בראש אחרי הטלפון. בבת אחת הפסיק לי הכוח להיות ילד-טוב. עד עכשיו עשיתי מושלם את קטע ההתרוצצויות מרופא לרופא, ממחלקה למחלקה, בדיקות, אבחונים, קונסולטציות, והייתי הכי-הכי שאפשר. פתאום נגמר לי. בא לי רק לעמוד במקום ולא לזוז. כמו ילד בן ארבע שתקוע במסדרון ולא יודע לאן ללכת. לא רציתי לנסוע אליו, ידעתי שאמצא אותו יושב בכורסה הנצחית שלו, עם הפנים לרחוב, מוקף באלבומי הצילומים, הספרים, העיתונים ומיליון המוספים שעדיין לא הגיע זמנם להיזרק - ומחכה לי. עם ההבעה החדשה שהתמקמה בין שתי הגבות מאז האבחנה הראשונה, שאומרת עשרים וארבע שעות ביממה: אני בידיך, גבי, רק אתה יכול להוציא אותי מזה. זאת מיכל שהגדירה לי את זה, אני לא ראיתי בכלל. היא אמרה לי, חודש אחרי שהבלגן התחיל: "הוא מטעה לאללה, אבא שלך. לא משנה מה עובר עליו, הוא תמיד יישאר מר-המנהל. הוא לא התכופף אפילו מילימטר מהאיש הגדול והמרשים הזה, ואתה לא מסוגל לראות אותו מעבר לתמונה הזאת. אבל הוא כולו שלך, גבי! פתאום הוא לא מעיז לעשות צעד בלעדיך, פתאום נהיית כמו אבא-שלו." בהתחלה שהיא אמרה את זה צחקתי נורא, אחר כך הרגיז אותי. ועכשיו, שאני עומד ליד הדלת ומקשקש במפתחות, ויודע שהוא מחכה שאבוא אליו כי יש לו משהו נורא חשוב לבקש ממני - זה מבהיל ברמות היסטריות. אז בכוונה אמרתי שאני לא נוסע ישר אליו, אני צריך לעבור במטֶה, לראות מה הצטבר לי על השולחן, לבדוק מיילים, לראות שהכול במקום. ואחר כך אני אעבור אצלו ואז נראה מה הסיפור החדש. מיכל לא אמרה מלה. אבל שמעתי בקול שלה, כשהיא קראה לכרמל לבוא לקחת את הנעליים שלה מהסלון, שהיא לחוצה. "תעשי לי טובה, מיכלי, תירגעי. אני לא מזלזל ולא כלום. תיקחי את הבנות, תעשו משהו, לכו לאכול פיצה או משהו כזה. אני קופץ למשרד לאיזה רבע שעה, חצי שעה מקסימום, והולך לאבא." כשחזרתי הביתה היה כבר מאוחר. אִילִי נרדמה במיטה שלה וכרמל הייתה מקופלת מול הטלוויזיה. מנורות הקריאה העמומות בחדר השינה שלנו האירו צללים שקטים מאוד על הווילונות שזזו ברוח, ועל הקיר מאחורי המיטה. בשעות כאלה כבר מרגישים בירושלים שיהיה סוף לקיץ, האוויר שנכנס מבחוץ קריר וחריף. מיכל הייתה ערה לגמרי, אבל היא לא אמרה שום "נו". "אני חושב שאת צודקת. הוא יודע הכול," אמרתי לה והורדתי נעליים. "הוא מדבר כאילו כבר הרבה זמן הוא מבין באיזה מצב הוא, ועכשיו הוא בקטע של לעשות סדר." "מז'תומרת לעשות סדר?" היא הזדקפה קצת במיטה. "את מכירה אותו כשמשהו מציק לו. פתאום הוא התעורר עם איזה עניין דחוף. אין לי כוח לזה, מיכלי, פתאום הוא בא לי עם סיפור על מישהי שהוא חייב, ממש חייב, שאני אמצא בשבילו, מהר מהר." "מה?" מיכלי העיפה מעליה את השמיכה והתיישבה במיטה, "איזה מישהי?" "לא יודע. בחיי שאני לא יודע. אני חושב שאני מכיר אותה. משהו היסטורי. אם זאת אותה אחת שאני חושב עליה, אז זה מהתקופה שהייתי משהו כמו עשר או אחת-עשרה. כשהיה כל הסיפור עם אימא שלי והניתוח. סיפרתי לך. אז, שהיה לה איזה ניתוח כשהייתי קטן, אין לי מושג מה זה היה, אף פעם לא סיפרו לי בדיוק. נו, ששמו אותי במושב של דידי ושכחו להחזיר, זוכרת?" "כן, אז? מה זה קשור?" "לא יודע. פתאום הוא בא לי עם השם של האישה הזאת, הוא רוצה שאני אמצא לו אותה." הייתי הרוס מעייפות. כל החופשה הזאת בקושי הצלחתי לישון. אני שונא נסיעות, שונא לישון בחדרים שאני לא מכיר, שונא מיטות אחרות. ואחרי יום של נסיעה מהכינרת לירושלים, הפקקים במרכז שיגעו אותי, אני יכול לנהוג שעות בלי שזה יזיז לי בכלל, אבל אם פתאום יש קטע של פקקים אני מאבד את הצפון. מתתי לישון, לא היה לי כוח לחשוב על אבא והסיפורים שלו. ושוב באה לי ההבלחה בשידור איטי של דהירה לקראת התנגשות, בלי אפשרות להתחמק. "צריך להגיד לכרמל שתלך למיטה שלה," אמרתי למיכל. "היא תירדם לנו שמה, מול הטלוויזיה, ובאמצע הלילה היא תתעורר ותתחיל לטייל בבית." "תעזוב, תן לה לראות את הסדרה הזאת. היא תלך לישון לבד." אבל אני התעצבנתי פתאום. "זה לא עסק. תכף נגמר החופש, את בכלל לא רואה מה קורה לה. היא הפכה את היום והלילה, אחר כך היא לא תוכל להתעורר בזמן ויתחיל בית ספר! אני הולך להגיד לה שתלך לישון במיטה שלה."
למחרת בבוקר, עם הקפה, מיכל אמרה: "אתה חייב למצוא לו את האישה הזאת, גבי. הוא מבקש ממך משהו שאסור לך לסרב לו. היה לו קטע אתה, אני אומרת לך." הסתכלתי עליה בשוק. למיכל יש קטע כזה עם בקרים, היא מתעוררת חריפה כמו שפיץ, ולוקח לה איזה קפה או שניים להתחיל להתרכך. גם השיער שלה היה אסוף מושלם מדי, רק עכשיו גמרה לסרק אותו, בלי שום שוונצים שברחו. "את לא נורמאלית, בחיי. מאיפה שאני אמצא לו אותה עכשיו. מאיפה?" "אתה חייב." היא הסתכלה עלי בלי להזיז את העיניים. "מיכלי, הוא מדבר על מישהי מלפני איזה שלושים שנה, תעשי חשבון, הבת שלה הייתה תלמידה שלו בבית הספר, יש לה משפחה, היא לא איזה יצור מהחלל שקפא בזמן, איך אני יכול לצוץ לה פתאום ולהזעיק אותה אליו?" "אתה יכול, גבי. לא רק שאתה יכול, אתה גם חייב. הוא מבקש ממך. תקשיב לו, יש לו עוד כמה חודשים לחיות, והוא יודע את זה, והוא רוצה לראות אותה. נקודה. אתה מוכרח למצוא לו אותה." בחיי שנשבר לי. לגמרי נשבר לי. קמתי למזוג לי עוד קפה. "נשבע לך שאין לי מושג מאיפה את מביאה את הביטחון הזה, מיכלי. לאבא שלי לא היה שום סיפור אף פעם בחיים. ובטח שלא עם איזה אימא של תלמידה. את מדברת על המנהל!" "בדיוק. אני מדברת על אבא שלך, מר-המנהל," היא אמרה מאחורי. "ואתה חייב למצוא לו אותה."
© כל הזכויות שמורות
פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1166884 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1177648 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1188420 פרק 4: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1198870
|
תגובות (58)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גם אני חושבת כמו מיכל-חייבים למצוא אותה את האשה ההיא
ומהר...
צריך עזרה?
אוי עידית...
...כמה שאת מפליאה בסיפורים וממשיכה לרתק.
את נהדרת!
מסקרן.
נראה לי שכדאי למהר.
ההתעסקות הבלתי פוסקת שלך עם אנשים במצבים הקשים ביותר שאפשר לדמיין, מצביעה לדעתי על גודל מידת החמלה בה ניחנת.
במצב בו אפילו התיקווה יושבת לה בשקט בצד, את מאירה, בכישרונך, דווקא את האהבה בין בני הזוג כמשקל נגד למועקה שחווים שניהם. הקוראים שיסיימו לקרוא את הפרקים כולם, יהיו בני אדם טובים יותר משהיו לפני הקריאה.
יש בעולם מעט מדי כישרונות כאלה שלך, ויש לנו את הזכות לחוות, אישית, אחד כזה. אני מודה לו על הזכות הזאת.
עד שהגעתי לקרוא נגמרה השבת. היום כבר יום שני. אני תמיד מאחרת לחגיגה הזאת של המילים שלך ...כולם כבר הגיעו ואני נשארתי איכשהו מאחור...אחרי כולם. אבל..מה...מה שוב השארת אותי במתח...(בפעם הבאה אני אגיע ראשונה ואני אדע ראשונה מה קרה).
אוהבת אותך
שירה.
רק עכשיו גמרה לסרק אותו, בלי שום שוונצים שברחו.
עידיתי, איזו מיומנות של כתיבה ללא שמץ של חלטורה! המשפטים הראשונים מאפשרים לנו כל כך טבעי להכיר את הדמויות בלי "לספר על"
"מה?" מיכלי העיפה מעליה את השמיכה והתיישבה במיטה, "איזה מישהי?"וכאן התפנית בעלילה כל כך נכון ובמקום שזה לא פלא שכל כך קל לקרוא אותך.
תודה עידיתי יקרה על כתיבה מיומנת ומשובחת בכל המובנים.
תודה ו*
לאההאב והבן מחליפים תפקידים ומיכל היא המבוגר האחראי. פרק מאוד ריאליסטי ומדבר.
חזרתי עם כוכב,
*
אהבה
אריאלה
דווקא כן :))
קראתי את כל הפרקים...
בנשימה אחת!
תודה יקירתי,שנה טובה ופוריה.
הנה ,
סוף כל סוף קורה
משהו במערכת החינוך,
אמנם ואולי עם עזרה מבחוץ ....
אז אני מחכה
ובינתיים גם אני אוספת את השוונצים
שותה קפה ומחפשת
רוח קרירה
Kiitos
זה יפה, רון - אימצתי!
תראי עדית
ת-ו-ד-ה
מילה אחת שמביעה כל כך הרבה.
פה בפינלנד לא משתמשים בה הרבה.
אם אני לא בעבודה למשך שבוע אז
אין שם מי שיאמר אותה - KIITOS.
רון
מרגש ,
קראתי את כל הפרקים
ונגמרו הכוכבים,
לומר
תודה.
אהבתי
שבוע נפלא
אריאלה
אני שומע שכבר אין שיעולים
נהדר נהדר
אשר
בשלב זה אני מנוע מלהביע דעה.
אצטרך לקרוא את שאר הפרקים
כדי לרדת לעומקם של דברים.
לכן אשאיר לך * ואשוב בהמשך. (:
תודה.
יהונתן
הסוף של הסיפור מזכיר לי את פול טמפל:
נפסק בדיוק ברגע הכי מותח...
נהניתי מאוד לקרוא.
הקטע עם אלבומי התמונות ומוספי הספרות שעוד לא הגיע זמנם להיזרק עשה לי רע-מהר החזרתי עצמי לחיים של עכשיו-והסיפור? הולך ונעשה מסקרן, למצוא סדקים אצל "האנשים הגדולים"...
בקתות ובתים
הדברים האלה
המובעים
שוים הרבה, [ בשבילי ]
לא סתם
ערמות מילים שהצטברו
בבלוג של
הקריאה.
אני חושב
שבכל מקרה
טוב לי
לעסוק בזה,
קמעה.
כי ככה
יש לי
לזמן מה
משהו כמו בית.
כשאני בא
אני אוהב לזכור את בקתות העלים
שבנינו
כשהיינו קטנים:
משהו להזדחל לתוכו פנימה
ולשבת,
לשמוע את הגשם
ולהרגיש לבד בישימון.
לחוש טיפה בקצה האף,
טפות בשערות -
כך הפוסטים שלך
והכתיבה וההבעה
שלך
הם בתים
שלי
בתים
כאלה שאפשר לחמוק לתוכם
ולסתום את הפתח בשק,
להדליק נר
ולהשאר שם
בערבים של קור.
תודה על הבית
אולב האוגה
וגם יואב
יוצא מן הכלל, עדית.
כל פעם את בונה את הסקרנות הבאה.
עכשיו אני סקרנית לפגוש את האשה ההיא ולדעת את הססססוד שלהם...
*
נעמה
אני כרגיל , מחכה,
הסיפור ממשיך
ואנחנו כמו תחנת רכבת, ממתינים.
הרכבת תגיע בזמן? לא תגיע?
בכלל מה יש לי עם רכבת.
אולי רק שהיא מאיטה הרבה הרבה
לפני שמגיעה לתחנה.
אז אני בממתינה.
אהבתי הפרק העוסק ב=באב
בקשותיו
התהיות
הדמויות המשוחחות בינן לבין עצמן
תאור הרקע
ובעיקר נשאר יסוד המיסתורין
אפרת*
ניתוב מסלול חדש פערת לנו ...דיתי יקרה , *
מרתקת שכמותך .מחכה להמשך :)
ליאורה
גם כן אני, חיבוק, לשבוע טוף.
מוזר מאד, מתחילה להתגעגע אליך.
אעשה משו בנידון.
עוד מעט קט.
האמת, שאני פשוט לא יודעת מה לכתוב הפעם...
קורה
חיבוק
כן, ממיייי
רק אחרי קפה או שניים
היא מתרככת
כמה ידוע וכמה קשה
והמפה בצילום
והפוזה עם הקפה
כל כך יפה
וכל כך בית
והכי קשה זה
כשהופכים להיות פתאום הורים
להורים המנהלים הגדולים
ובכלל
הכל פה חודר לי לנשמה
ואת - פשוט
מעולההההההההה
עדית יקרה,
סוף הקיץ...סוף החיים. שתי עלילות חיים נפרשות מול עיני הקורא. בקשתו של גבי לארגן סדר בחייו, שכרמל תישן במיטתה ולא תהפוך את הלילה ליום. אפרופו זה מה שעשו ילדיי הצעירים, מחר הם בני 16, בקייץ הזה ובקשת האב לארגן סדר בחייו לפני שלבו יבגוד בו ולא יתעורר ליום חדש. הוא מבקש מגבי בנו, לחפש לו את האישה הזו מלפני שלושים שנה. שני מעגלים חופפים זה לצד זה. מתפתחים לאט לאט כשכל אחד מנסה להבין את עולמו ואת סביבתו הקרובה. אני אוהבת את הכתיבה הזו שלך עדית. היא נוגעת בפרטים הקטנים שהופכים להיות עוצמתיים מאוד.*
סוף סוף אני מתחיל להבין על מה מדברים פה כשאומרים שגבי מייצג חשיבה גברית.
אוי, איך שזה זורם אצלך, כאילו בלי מאמץ!
בנית פה דרמה לתפארת....ככה להשאיר אותנו במתח?
הייתי רוצה להיות שם, בערב הקריר עם רוח הסתיו והאויר הצלול:)
את נפלאה עדית....
אין לי מושג מהיכן את לוקחת
את הסיפורים שאת מספרת לנו.
אני רק מבקשת שהפעם ובכלל
להבא, אל תתני לנו להמתין כל
כך הרבה זמן להמשך.
יש הרגע הזה בו בפעם הראשונה אתה מגלה ש:
אתה משחיל טוב יותר את החוט בקוף המחט
(כי אמאאבא כבר פחות רואים ...)
אתה מבין ראשון את הפקודות במחשב
(כי אמאאבא כבר חוששים מחידושים ...)
אתה מצליח יותר בקלות לקצר את סבך הבירוקרטיה
(כי אמאאבא כבר פחות אסרטיביים ויותר נואשים ...)
אתה לפתע מתבקש לעזור בלבישת המעיל
(כי התנועות של אמאאבא כבר מוגבלות ...)
אתה מחפש את הזכרונות הישנים שלהם
(כי הם לא יכולים ללכת מבלי לסגור מעגלים ...)
אתה מבקש מהבןבת שלך עזרה באיתור הזכרונות שלהם
ברשת, בפייסבוק, בעולם הוירטואלי המוזר הזה או האחר...
*
א י ן , א י ן מ ו כ ש ר ת מ מ ך !
אוף עליך. ! מ ד ה י מ ה. עשית לי ברווזים על העור ביד
בא לי לבוא איתו בטיול "מאורגן". נראה לי שיהיה לכולנו מעניין לאללה. אולי עוד נשב ונכתוב משהו ביחד.
מחכה לבאות ממך (מאבדת ערים שלי).
רונית
שותפה למברכים כאן, לממתינים להמשך.
מרגישה שעוד נופתע בגדול מהסיפור של מר מנהל עם אותה אישה.
התמונה... מלפני שנים, אני צילמתי, זה קטע מצילום של הצ'לנית שלי, קפה של ארוחת בוקר.
רציתי גם להגיד משהו על התמונה?
האם תמי צילמה אותה?
וברגע זה אני הכי אוהבת את המילה:"שונצים"
מה גם אצלכם השתמשו המילה הזאת??
חוץ מזה שהשתלשלות הענינים הופכת להיות מרגע לרגע כמו סרט מתח...
[יודעת מכירה את הסיפורים האילו.]
בעיקר על האבות.
את כותבת כל כך יפה.
אזלו לי המילים
...ותיאור ירושלים בתחילת החורף.
גם אני גרתי כמה שנים בירושלים...
זוכרת ברמות אשכול.
עדית
יש לך את היכולת בכתיבה שלך
לחדור לתוך הנשמה.
תודה
[
.
כמו תסריט הפרקים שלך
אפשר לראות הכל בדמיון
לדמיין אותם זזים בראש
איך שהם שותים את הקפה
אפילו מה מתאים להם ללבוש
....
מעולה !
מדהים
מחכה לפרק הבא
תיקון של כל ההסתרות והסודות? או של חלק... אף פעם לא מאוחר מדי, אני מקווה.
חיוך גדול גדול, פנינה....
תחזיקי אצבעות...
עדית יקירתי
אני מקווה שתקבלי זאת כמחמאה
אבל את ממש
הצלחת להכנס "לתופת שנראית מוחו של גבר"
אני מקווה שתצאי משם בשלום.
איריס ויערה כפול 3...
פתאום נגמר לי. בא לי רק לעמוד במקום ולא לזוז. כמו ילד בן ארבע שתקוע במסדרון ולא יודע לאן ללכת.
כמה פעמים בא לי רק לעמוד במקום ולא לזוז, בעיקר כשאמא הייתה חולה, וה"רק אתה יכול להוציא אותי מזה", וכולו שלך, וחילופי התפקידים, והאימה, ולעשות פריז על הרגע הזה, להיתקע...
וגם היום יש לי רגעים כאלו, של לעמוד במקום כשלא ברור לאן ומתי, והנה את לוקחת אותנו שוב למסע אל תוך דמות חדשה -
האישה הזו, שעושה לי פלאש ליערה, ומחכה מאוד להכיר אותה...
וכמו תמיד, את פורטת את הרגש לדקויות שרק את יודעת לפרוט עליהן,
ודווקא עכשיו אני צריכה לזוז, במקרה :)
שבת חמימה דיתה, ונשיקה,
זה הכל בהפוך על הפוך
הכתיבה ה"גברית" הזאת ?
הצורך הזה בשליטה,
בלהוכיח שאנחנו לא שווים ?
אז כן, אנחנו לא.
מדהימה הכתיבה שלך עם כל הפרטים הקטנים והתקשורת הזוגית שלא מפספסת שום פרט כמו שוונצים בשיער.
אני חייבת להודות שקשה לי עם הסיפור מטעמים אישיים , אני רואה את המהלכים שלי והמחשבות שלי כמו ראי בדמות שאת אורגת.
ידעתי. ידעתי שיש לאבא שלו משהו להגיד לו שלא קשור ישירות במחלה. עכשיו המסקרן הוא להבין מי זאת האשה הזו? מה הקשר שלו אליה?
כל פעם שאני חושב לקלוט ראשון שהעלאת פוסט חדש אני מגיע אחרי כמה שהקדימו אותי. אני מניח שהם יושבים ליד הכבל שלך.
עכשיו למה זה חשוב בכלל לבוא ראשון, הרי אין בכך ולא כלום. אבל לי זה די חשוב מאז נעצת בי 'חץ קנוט' בטענה שאני חייב להוכיח שאינני קורא את התגובות לפוסטים שלך לפני הפוסט עצמו.
מעבר לכך שלא יתכן מצב כזה גראפית/טכנית הפוסט תמיד ראשון ואת הרי אינך כותבת כלום בקצרה, מלבד תגובותיך אצלי שאורכן כקוטרו של כוכב דרך כלל, אזי זה הפך 5את החוויה של היות ראשון למטרה בפני עצמה. מאחר ולא הגעתי ראשון, הרי שעניין אותי מי כן. ומה יש לו/לה לקפוץ ראשונים. מה הם מסיירים מול המחשב שלך?
אז לקחתי החלטה , לא אקרא אצלם כלום אבל ראיתי תמונות ואני זוכר שני כותבים ולאיזון במקרה יצא כותב וכותבת וזהו. נשבע לך.
מאחר וברור לי שאתן לך כוכב אז נתתי מראש.
עכשיו אני הולך לעיסוקי, מבלי לקרוא כלל ואקרא לי בזמן אחר, וכי מה יש למהר?!
דרור :-|
X2 למה שאיריס אמרה.
הבלוג שלך מייצג בעיני את כל הטוב שרשת חברתית יכולה להציע לי. ככה, בקלות, בבית שלי, ישיבה נינוחה על השטיח, קוראת.
(ואת הפרק הזה עוד לא קראתי. אני עובדת, וצריכה לחזור לכתיבה. בהפסקה הבאה).
"בשעות כאלה כבר מרגישים בירושלים שיהיה סוף לקיץ, האוויר שנכנס מבחוץ קריר וחריף."
קריר וחריף, רק ירושלמים מבינים את צמד המילים המנוגדות האלה.
ממתין להמשך
שבת בבוקר, קפה ראשון, הסיפור הזה עדית, הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי. נכון שאת מאתגרת את יכולות האיפוק והסבלנות שלי, וכל פרק אני כובשת מחדש את סקרנותי והמתח לקראת הפרק הבא, אבל זה בזכות הדרמה שבנית כאן באמנות רבה.
גם אני רואה בין המילים
את הצללים על הווילונות
שזזות ברוח של תחילת הסתיו,
כל קריאה של פרק נוסף שלך עושות לי כאבי נוסטלגיה,
לפעמים בא לי לבוא לסוף שבוע,
עם חלה קלועה וריח של נקי ברחובות.
תודה.