מיכל, לפעמים הראש שלה עובד בספִּינים שאני לא מבין מאיפה הם באים לה. בחיי.

כמו מה שהיא אמרה לי דבר ראשון בבוקר שאחרי השיחה עם אבא.

כי איך שחזרנו מהחופשה, איך שנכנסנו הביתה, הלכתי להתקשר אליו. ופתאום אחרי הטלפון הזה הרגשתי שאני מת מעייפות. מיכל בכלל הייתה בדעה שאבא כבר מבין. "תראה," היא אמרה, "הוא לא היה מזעיק אותך ככה שנייה אחרי שחזרנו מהחופשה אם זה לא היה משהו רציני. מיום שאני מכירה אותו הוא אלוף האדישים, אבא שלך. מה פתאום הוא נותן לך הוראות לבוא לבד, גבי. זה לא סתם."

פתאום נשבר לי הכול, פתאום לא היה לי כוח. כמו ב - slow motion  של רגע התאונה כשרואים את ההתנגשות מגיעה במהירות מול הפנים ובפתאום מחריד אחד מבינים שאין דרך להתחמק. זה מה שעבר לי בראש אחרי הטלפון. בבת אחת הפסיק לי הכוח להיות ילד-טוב. עד עכשיו עשיתי מושלם את קטע ההתרוצצויות מרופא לרופא, ממחלקה למחלקה, בדיקות, אבחונים, קונסולטציות, והייתי הכי-הכי שאפשר.

פתאום נגמר לי. בא לי רק לעמוד במקום ולא לזוז. כמו ילד בן ארבע שתקוע במסדרון ולא יודע לאן ללכת.

לא רציתי לנסוע אליו, ידעתי שאמצא אותו יושב בכורסה הנצחית שלו, עם הפנים לרחוב, מוקף באלבומי הצילומים, הספרים, העיתונים ומיליון המוספים שעדיין לא הגיע זמנם להיזרק - ומחכה לי. עם ההבעה החדשה שהתמקמה בין שתי הגבות מאז האבחנה הראשונה, שאומרת עשרים וארבע שעות ביממה: אני בידיך, גבי, רק אתה יכול להוציא אותי מזה.

זאת מיכל שהגדירה לי את זה, אני לא ראיתי בכלל. היא אמרה לי, חודש אחרי שהבלגן התחיל: "הוא מטעה לאללה, אבא שלך. לא משנה מה עובר עליו, הוא תמיד יישאר מר-המנהל. הוא לא התכופף אפילו מילימטר מהאיש הגדול והמרשים הזה, ואתה לא מסוגל לראות אותו מעבר לתמונה הזאת. אבל הוא כולו שלך, גבי! פתאום הוא לא מעיז לעשות צעד בלעדיך, פתאום נהיית כמו אבא-שלו." בהתחלה שהיא אמרה את זה צחקתי נורא, אחר כך הרגיז אותי. ועכשיו, שאני עומד ליד הדלת ומקשקש במפתחות, ויודע שהוא מחכה שאבוא אליו כי יש לו משהו נורא חשוב לבקש ממני - זה מבהיל ברמות היסטריות.

אז בכוונה אמרתי שאני לא נוסע ישר אליו, אני צריך לעבור במטֶה, לראות מה הצטבר לי על השולחן, לבדוק מיילים, לראות שהכול במקום. ואחר כך אני אעבור אצלו ואז נראה מה הסיפור החדש.

מיכל לא אמרה מלה. אבל שמעתי בקול שלה, כשהיא קראה לכרמל לבוא לקחת את הנעליים שלה מהסלון, שהיא לחוצה. "תעשי לי טובה, מיכלי, תירגעי. אני לא מזלזל ולא כלום. תיקחי את הבנות, תעשו משהו, לכו לאכול פיצה או משהו כזה. אני קופץ למשרד לאיזה רבע שעה, חצי שעה מקסימום, והולך לאבא."

כשחזרתי הביתה היה כבר מאוחר. אִילִי נרדמה במיטה שלה וכרמל הייתה מקופלת מול הטלוויזיה. מנורות הקריאה העמומות בחדר השינה שלנו האירו צללים שקטים מאוד על הווילונות שזזו ברוח, ועל הקיר מאחורי המיטה. בשעות כאלה כבר מרגישים בירושלים שיהיה סוף לקיץ, האוויר שנכנס מבחוץ קריר וחריף. מיכל הייתה ערה לגמרי, אבל היא לא אמרה שום "נו".

"אני חושב שאת צודקת. הוא יודע הכול," אמרתי לה והורדתי נעליים. "הוא מדבר כאילו כבר הרבה זמן הוא מבין באיזה מצב הוא, ועכשיו הוא בקטע של לעשות סדר."

"מז'תומרת לעשות סדר?" היא הזדקפה קצת במיטה.

"את מכירה אותו כשמשהו מציק לו. פתאום הוא התעורר עם איזה עניין דחוף. אין לי כוח לזה, מיכלי, פתאום הוא בא לי עם סיפור על מישהי שהוא חייב, ממש חייב, שאני אמצא בשבילו, מהר מהר."

"מה?" מיכלי העיפה מעליה את השמיכה והתיישבה במיטה, "איזה מישהי?"

"לא יודע. בחיי שאני לא יודע. אני חושב שאני מכיר אותה. משהו היסטורי. אם זאת אותה אחת שאני חושב עליה, אז זה מהתקופה שהייתי משהו כמו עשר או אחת-עשרה. כשהיה כל הסיפור עם אימא שלי והניתוח. סיפרתי לך. אז, שהיה לה איזה ניתוח כשהייתי קטן, אין לי מושג מה זה היה, אף פעם לא סיפרו לי בדיוק. נו, ששמו אותי במושב של דידי ושכחו להחזיר, זוכרת?"

"כן, אז? מה זה קשור?"

"לא יודע. פתאום הוא בא לי עם השם של האישה הזאת, הוא רוצה שאני אמצא לו אותה."

הייתי הרוס מעייפות. כל החופשה הזאת בקושי הצלחתי לישון. אני שונא נסיעות, שונא לישון בחדרים שאני לא מכיר, שונא מיטות אחרות. ואחרי יום של נסיעה מהכינרת לירושלים, הפקקים במרכז שיגעו אותי, אני יכול לנהוג שעות בלי שזה יזיז לי בכלל, אבל אם פתאום יש קטע של פקקים אני מאבד את הצפון. מתתי לישון, לא היה לי כוח לחשוב על אבא והסיפורים שלו. ושוב באה לי ההבלחה בשידור איטי של דהירה לקראת התנגשות, בלי אפשרות להתחמק.

"צריך להגיד לכרמל שתלך למיטה שלה," אמרתי למיכל. "היא תירדם לנו שמה, מול הטלוויזיה, ובאמצע הלילה היא תתעורר ותתחיל לטייל בבית."

"תעזוב, תן לה לראות את הסדרה הזאת. היא תלך לישון לבד."

אבל אני התעצבנתי פתאום.

"זה לא עסק. תכף נגמר החופש, את בכלל לא רואה מה קורה לה. היא הפכה את היום והלילה, אחר כך היא לא תוכל להתעורר בזמן ויתחיל בית ספר! אני הולך להגיד לה שתלך לישון במיטה שלה."

למחרת בבוקר, עם הקפה, מיכל אמרה: "אתה חייב למצוא לו את האישה הזאת, גבי. הוא מבקש ממך משהו שאסור לך לסרב לו. היה לו קטע אתה, אני אומרת לך."

הסתכלתי עליה בשוק. למיכל יש קטע כזה עם בקרים, היא מתעוררת חריפה כמו שפיץ, ולוקח לה איזה קפה או שניים להתחיל להתרכך. גם השיער שלה היה אסוף מושלם מדי, רק עכשיו גמרה לסרק אותו, בלי שום שוונצים שברחו.

"את לא נורמאלית, בחיי. מאיפה שאני אמצא לו אותה עכשיו. מאיפה?"

"אתה חייב." היא הסתכלה עלי בלי להזיז את העיניים.

"מיכלי, הוא מדבר על מישהי מלפני איזה שלושים שנה, תעשי חשבון, הבת שלה הייתה תלמידה שלו בבית הספר, יש לה משפחה, היא לא איזה יצור מהחלל שקפא בזמן, איך אני יכול לצוץ לה פתאום ולהזעיק אותה אליו?"

"אתה יכול, גבי. לא רק שאתה יכול, אתה גם חייב. הוא מבקש ממך. תקשיב לו, יש לו עוד כמה חודשים לחיות, והוא יודע את זה, והוא רוצה לראות אותה. נקודה. אתה מוכרח למצוא לו אותה."

בחיי שנשבר לי. לגמרי נשבר לי.

קמתי למזוג לי עוד קפה.

"נשבע לך שאין לי מושג מאיפה את מביאה את הביטחון הזה, מיכלי. לאבא שלי לא היה שום סיפור אף פעם בחיים. ובטח שלא עם איזה אימא של תלמידה. את מדברת על המנהל!"

"בדיוק. אני מדברת על אבא שלך, מר-המנהל," היא אמרה מאחורי. "ואתה חייב למצוא לו אותה."

© כל הזכויות שמורות