תעלומת הסיכות השחורות
ביום רביעי האחרון הייתי אחותו של החתן. אחי הקטן התחתן עם בחירת ליבו מזה כמה שנים. הם בחרו מקום יפה על הים, קייטרינג מושלם (באמת מושלם, כזה שמבשל אוכל שהוא אוכל, ולא מנות יבשות שמיועדות להרשים דודות שלא פגשתם אף פעם ואת החבר של בת הדודה שעברה לפאריס לפני 30 שנה ואתם פוגשים בפעם הראשונה בחתונה שלכם), והרכב חביב מאוד של אורחים. מכיוון ששתי המשפחות סובלות מתסמונת השבט, מה שהופך את המשפחה הקרובה לקבוצה נאה של 150 איש, הייתה חתונה לא קטנה, אבל מסתדרים עם כל דבר. ומכיוון שאחי, מתוקף היותו אחי, הטיל עלי ועל אחותי את תפקיד האחיות של החתן, החלטנו למלא את התפקיד המחייב בכל הרצינות האפשרית. התחלנו, כמובן, בחיפוש נמרץ של בגדים. או בשמו השני "כל סיבה היא סיבה טובה לצאת לקניות". העובדה שמצאתי שמלה נפלאה תוך חמש דקות (ועל כך תודה לאלה חברתי שמצאה אותה במהירות כזאת), לא עצרה אותי מלהמשיך במסעות הקניות שלי,בו קניתי גם כמה דברים שאין להם ולא היה להם שום קשר לחתונה, ולקנח בקניית סנדלים בצבע ברונזה. המשכנו בתפקידנו, בכתיבת שיר והקלטתו באולפנן ההקלטות המקומי. התהליך מאוד פשוט: ניגשים למנולו, שאומר לך להיכנס לאתר שלו ולבחור פלייבק. אחרי שבוחרים פלייבק, כותבים לו מילים. אחרי שכותבים מילים, שולחים לכל הנוגעים בדבר (ההורים שלי, ההורים של גיסתי, אחותי, אחותה) כדי לקבל את ברכתם. כשיש מילים ומנגינה נכנסים לאולפן, ועושים בדיוק מה שמנולו אומר. אני חייבת להגיד משהו בעניין הזה, של ההקלטות. יצא לי להקליט שיר כמה פעמים, לחתונות של חברים ולחגים במפעל, ותמיד חשדתי, שאחרי שאנחנו הולכים, מנולו מכניס לאולפן זמרים מקצועיים, ומקליט אותם. אני פשוט לא מצליחה להבין, איך מחבורת לא זמרים, שחלקם רק דוברי שירה שלא מצליחים לשאת תו אחד בצורה מדויקת, הוא מצליח להפיק שיר שנשמע מקצועי ורענן כאילו שרה אותו להקת פיקוד צפון. אבל זו תעלומה לפוסט אחר. חשבתי שזהו. אנחנו מוכנות ונשאר רק להגיע ליום החתונה. ברגע הזה נכנסה אחותי ושאלה: "אז מה את עושה עם השער שלך?". הפתיעה אותי קצת. מה כבר יש לעשות עם שער? אבל היא הגיעה למסקנה שזה מאוד חשוב, על כן קבעה לנו פגישה ביום החתונה עם הספרית סמדר, שביקשה רק שנגיד לה מה אנחנו רוצות. המרב עליו הצלחתי לחשוב, הוא "שיראה מסודר ויישאר על הראש". אני לא הולכת לספרים. ממספרות אני מתרחקת. טראומת ילדות קלה, בה ביקשתי מספרית להוריד את הקצוות השרופים, סיפור של חמישה סנטימטר בערך, ומצאתי את עצמי עם שער עד האוזניים במקום עד הטוסיק, מרחיקה אותי ממספרות עד היום. אבל אחותי התעקשה ואני מצאתי את עצמי עם סמדר ועם יהודית הספריות, מנסה להחליט מה לעשות עם כל הבלגן הזה. השער שלי נוטה להסתלסל. על כן דבר ראשון ישרו לי אותו למקלות דקים וארוכים. אחרי שיושר כראוי, יהודית לקחה חלקים ממנו, גילגלה אותם, הניחה על הראש במקום הרצוי וחיזקה בסיכת ראש שחורה. התהליך הזה, למי שלא חווה אותו אף פעם, הוא תהליך כואב. הספרית מושכת, אני מכווצת את הפרצוף, הסיכה נכנסת למקום והכל מתחיל מחדש. עשרים סיכות ספרתי. עשרים גילגולים ועשרים כיווצי פרצוף. אחרי כל זה, כשכל שערה מונחת במקום, לוקחים טוסטר קטן וספרי, ומסלסלים את השער בחזרה לתלתלים. סוף סוף הגיע הזמן לחתונה. יצאנו בזמן, הגענו חצי שעה לפני האורחים, אחי וגיסתי פגשו אותנו שם, נראים נפלא ונרגשים עד מאוד. אחי ענב עניבה, וגיסתי, שבדרך כלל לובשת ג'ינס וטי שירט, לבשה שמלה מקסימה ונראתה כמו דוגמנית מקצועית בצילומים. התחבקנו, התנשקנו והצטלמנו. אחר כך התחילו אורחים להגיע, והחתונה התנהלה בדיוק לפי המתוכנן. חופה מול השקיעה, אוכל, ברכות, שירים ולבסוף גם ריקודים. אכלנו, שרנו רקדנו ונהנינו עד אמצע הלילה. חזרתי הביתה. הדבר הראשון שעשיתי, הוא להוציא את כל הסיכות מהראש. הוצאתי אותן אחת אחת, משתדלת להשאיר כמה שערות על הראש בתהליך, וכשסיימתי, ספרתי אותן. תשע סיכות. רק תשע סיכות יצאו מהתסרוקת שלי. הבטתי, נדהמת, בערמת הסיכות הקטנה. 11 סיכות נעלמו כלא היו, ועד עכשיו איני יודעת להיכן.
(יש לי הרגשה, שצריך לבוא כאן הציור השבועי לילד, ובו נצטרך למצוא את הסיכות האבודות)
ולגיסתי ואחי: המון מזל טוב מכל הלב XOXO
_ תמונה: אני ואחי _________________________________________________________________
סדנה ללימוד השיטה הכחולה תתקיים בתאריך 25.9.2009 בקיבוץ מעברות. פרטים נוספים באתר השיטה הכחולה, או אפשר לפנות אלי במייל. הרבה התחדש באתר, מוזמנים לראות.
|