לפני אי אלו שנים עשיתי איזה קורס במכללת מחשבים. באחת ההפסקות דיברתי עם אחד מהתלמידים בכיתה. - "מאיפה אתה?", הוא שאל אותי.
אתמול, אחרי כמה וכמה חודשים בהם כף רגלי לא דרכה על אדמה ירושלמית, נסעתי לביקור בעיר בה ביליתי ("ביליתי". נו, נגיד) את שנות ילדותי. העילה: ההופעה הראשונה לתקופה זו של שלום גד. נדיר שאני טורח להוציא את עצמי מתל-אביב רק בשביל הופעה. בסוף (ובדרך כלל דווקא בהתחלה), הרי הכל מגיע לכאן. אבל חבר שגר בעיר שכנע אותי להגיע. זמן פנוי לא חסר לי בתקופה הנוכחית, ובאמת כבר הגיע הזמן שאבקר סוף סוף במועדון "הסינדרום" עליו שמעתי כל-כך הרבה. אז אמרתי "נו, יאללה".
חשבתי שבמפגש המחודש עם כור מחצבתי אולי תצוץ קצת חיבה. אולי איזו התרפקות נוסטלגית מהסוג שיש אחרי שפוגשים אקס/ית אחרי המון זמן שלא רואים אותו/ה, ועצם המעמד גורם לך לשכוח שגם כשהייתם ביחד זה לא היה משהו.
אבל לא. למרות שחודשים לא הייתי בירושלים, שוב לא הצלחתי להתחבר לעיר או לסמפט אותה במיוחד.
לפני כ-5 שנים, מכרה שלי ביקשה לראיין אותי לכתבה שהיא כתבה לעיתון "נקודה" על הגישה של צעירים חילונים לירושלים. "מה ירושלים אומרת לך?", היא שאלה אותי. "אוירה מטרידה. עיר עם אוירה של מתח, עצבנות, חוסר שלוה. משהו שמתגלגל נוגע בחוסר שפיות", עניתי. אח"כ סיפרתי לה על רעיון שיהונתן גפן העלה פעם ושמצא חן בעיני: להשאיר את ירושלים לפאנטים של כל הצדדים, ולתת להם כבר להסתדר בינם לבין עצמם. שיריבו שם כמה שהם רוצים על אבנים עתיקות, ויעזבו אותנו כבר בשקט. לפחות בינתיים, זה עוד לא קרה, אבל הציבור החילוני בעיר הולך ומתמעט. כמעט ואי אפשר לראות ברחוב ראש נטול כיסוי כלשהו - שביס, כיפה או שטריימל. בעוד תל-אביב היא מצעד של בחורות יפות שמקיפות אותך בכל הליכה ברחוב, בירושלים כמעט כל אחת שתופסת את מבטך לובשת חצאית ארוכה ונראית כאילו היא עכשיו חזרה מאירוע זכרון לגוש קטיף.
יפה שהציבור החילוני שעוד נשאר בעיר מתעקש לנסות לקיים בה תרבות. בירושלים פועלת סצינת מוסיקה אלטרנטיבית קטנה, שסטודנטים מהאוניברסיטה ומבצלאל מתדלקים. גם מרכז העיר בשעת לילה מאוחרת (טוב, מאוחרת יחסית לירושלים - 23:00) היה אתמול הומה באופן שהפתיע אותי. נזכרתי במגבלות של הצפיה בסרטי קולנוע בעיר. בירושלים של אז (ונראה לי שגם היום) היו שני בתי קולנוע מרכזיים, שניהם מולטיפלקסים - רב-חן, באיזור התעשיה תלפיות, והקולנוע שבקניון מלחה. רב-חן פתוח בשבתות. הקולנוע שבקניון מלחה - לא. כך קורה שאם יצא עכשיו סרט חדש שנורא בא לך לראות, ודווקא ביום שישי בערב - אתה צריך לקוות שהוא מציג ברב-חן. אם אכן כך - זכית בזכות לראות סרט בערבה של שבת קודש (ואף קיימת האופציה לשבת בקפולסקי שלמרגלות הקולנוע, שעצוב מאוד לציין ששקק חיים באותם ערבי שישי, כולל לגמרי לא מעט חיים של אנשים בני פחות מ-60!). אם הוא מציג במלחה, לעומת זאת - אכלת אותה. ואז עברתי לתל-אביב, וגיליתי לאכזבתי שגם כאן קיים המנהג הנפסד...
בפוסט הבא: דיווח על הופעתו של שלום גד בסינדרום
|