אני תולש דף לבן מבלוק הציור הצהוב, לוקח עט כחול ומתחיל לארגן לעצמי את השבוע. ממש פיקאסו והתקופה הכחולה שלו, שבוע שלם של חיים בכחול ואני בכלל יותר אוהב את הורודה. רק דברים טובים יצאו מורוד - התקופה הורודה, הצליבה הורודה, מסטיק בזוקה, סוכריות על מקל, פאריס הילטון.

הנה, הבחורה הלבנה עם העיניים האדומות מתעוררת ומושיטה יד לטבק הירוק שנמצא ליד המיטה. 30 שניות, סיגריה לבנה - עוד מכבי חיפה. "לכי תקני חלב", הדלת החומה נסגרת. 12 בצהריים בדרום תל אביב, יותר מידי לבן ליום אחד ואם לומר את האמת, כבר לא בא לי להנציח.

הטלפון הכחול שלי מצלצל, אני מתרומם, סוגר את החלוק השחור, שלוש צעדים, ממשיך להזיע. "תפתח את הדלת". 5 דקות, בדלת החומה נכנס יורם האדום ומתיישב על כסא עם כתמי אקריליק צבעוניים, אני ממשיך להזיע. "זה לא בריא לשתות ב12 בצהריים, קוראים לזה אלכוהוליזם, שמעת על זה?"

"זה גם לא בריא לשקול מעל 120 קילו ולאכול בייקון על הבוקר, על זה שמעת?"

"מיליוני אנגלים לא טועים."

"נכון. הם אלכוהוליסטים." אמרתי בחיוך ומזגתי לו כוס של ג'וני שחור. הוא הניח אותה על שולחן הקפה עם כתמי האקריליק והדליק סיגריה אדומה בידיוק כמו שאיש אדום טיפוסי היה עושה. אדום, אדום, אדום. לחיים אדומות, שפתיים אדומות, בטן אדומה ולב אדום אדום בחולצה לבנה. יושב לי הפועל תל אביב על הכסא באמצע הסלון השחור שלי, אני גר בדרום תל אביב, הפועל תל אביב בנשמה.

"אנחנו מתחתנים."יורם אמר מילים אדומות ואני שחררתי צחוק ירוק ומזגתי עוד כוס שחורה.

"מה אין מזל טוב? אין בהצלחה?"

"מזל טוב על מה? על הארון או על האזיקים שיתנו לך בחופה?"

"מיכל ואני לא בסאדו אבל תודה על האמונה."

"אמונה? בזה שאתה מתחתן עם דוגמנית עירום שהזדיינה עם כל תל אביב? צפון, דרום, מרכז, התאילנדים של התחנה המרכזית עברו עליה."

"אתה מדבר שטויות." יורם השתמש במילים ורודות של צמר גפן מתוק ובהה בקנבס של השיכור שהיה פה אתמול בלילה לפני שהלך לבר האדום.

"אתה חייב להפסיק לנסות להכניס את כל הצבעים על בד אחד."

"הייתי שיכור."

"אני בטוח." שתיקה. "היא בהריון." מילים כחולות כחולות כחולות. כוס שחורה חדשה, מנגב זיעה.

אני מנסה להשתמש במילים לבנות "זה שלך?" מילים לבנות לבנות לבנות.

"שלי שלי. אלא של מי? מה אתה רומז פה בידיוק. זאת מיכל, היא לא מאלה."

"ברור. סליחה."

"אתה חושב שזה לא שלי?"

"אני חושב שאם אתה אוהב אותה אז זה לא משנה."

"ואתה באמת מאמין בזה?"

"כן. באמת."

לא האמנתי בזה. ישבתי מול יורם האדום ויריתי עליו מילים לבנות וורודות ולא מטוב לב. אם הילד שלו אז מעולה. אם הילד של איזה רומני אז הוא לא ישים לב, אם הוא של איזה תאילנדי סתם יהיה לא נעים ואם הוא שלי - עדיף שיורם יגדל אותו. מה אני אעשה עם ילד עכשיו? אני בקושי מצליח לממן הרגלי שתיה, סיגריות, צבעים, מכחולים, פילים, בדי קנבס, קונדומים. מה אני יעשה עם ילד? איך מלמדים ילד לדבר? וללכת? איך מחזיקים אותו בכלל? והוא בטח גם יחליט למרוד בהורים שלו כשהוא יהיה בן 16 אז עדיף שהוא יגדל אצל יורם הרואה חשבון ויהפוך להיות מוזיקאי או צייר או שודד בנקים מאשר שיגדל אצלי ויהפוך להיות רואה חשבון או פקיד בנק. אני מעדיף ילד עם נשמה מאשר ילד רואה חשבון. אפילו אם תהיה לו רק קצת נשמה. ואיפה אני אשים אותו? על הספה של דוד משה? ויותר גרוע, איפה אני אשים את אמא שלו? בארון? או ממוסמרת לתקרה עם הבטן כלפי הרצפה שאוכל ללטף מידי פעם. אני אאכיל אותה דרך צינורות ולא אתן לה לשתות שום דבר חוץ ממים ובלי סיגריות. זה לא בריא. לסבול את מיכל תשעה חודשים למטרה טובה אני יכול אבל תשעה חודשים ושמונה עשרה שנה זה יותר מידי בשבילי, זה ייגמר ברצח או בחטיפה או בשניהם. ואז עוד פעם הילד ימרוד ויהפוך לאיזה פקח עירייה או שוטר. לא לא לא, עדיף שיגדל אצל יורם ותהיה לו קצת נשמה.

הם בטח יתחתנו בחודשים הקרובים, לפני שרואים בטן או לפני שחברי האדום ישנה את דעתו. ואני בינתיים אאסוף את כל ה3 חולצות שלי, זוג המכנסיים, את הספה של דוד משה והצבעים ואסע רחוק רחוק לאיזה מקום כמו חיפה ששם אוכל לראות הפועל תל אביב על המיטה ולהזדעזע. הילד ישאר עם יורם, הוא יגדל, הוא יהיה מורד, איש גדול. ואני תמיד אשאר עם השאלה אם יורם גידל אותו כמו שצריך או שהוא סתם יצא מגודל. ילדים אדומים זה לא משהו בכלל.