כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    כן על החפץ לבדו, ועל הפרידה גם

    5 תגובות   יום שבת, 5/9/09, 19:11

    חברה טובה שלי נפרדת מהחיים. בשל מחלתה נמאס לה לחיות, כך אמרה. ואכן,  הלוואי שאתבדה, אבל אם לא יקרה נס, היא לא תשאר בינינו עוד ימים הרבה. 

    ואני מה –  משליכה  לפח  את נעלי ההתעמלות שנתנה לי, כשכאבו  רגליי.

     

    לא סמלים ולא מטפורות  ולא נעליים, זאת אומרת, כן נעליים,  נעליים שהתבלו.

    במחשבה שנייה גם אילולא היו מתבלות, הייתי משליכה אותן.
    מפני שכל פעם כשנעלתי אותן באחרונה, נצבט ליבי על הפרידה  הצפויה, ועל חוסר האונים שלי מול הפרידה, או מול  זרימת החיים, או השנויים המתמידים, שאינם אלא החיים עצמם,  שאינם אלא צעד ועוד צעד בדרך אל המוות. אין כמו נעליים להעמיס עליהם את משמעות הדרך,  ואף שלא רציתי הפכתי את נעלי ההתעמלות  הבלויות, שנתנה לי החברה שלי, לסמל.
    כאילו שהחברה שלי וכאילו שהיחסים בינינו לא היו אלא נעלי ההתעמלות הבלויות.

    אשליך אותן, אמרתי, ויוקל לי.

     

    לשוא.

     

    לקח העבר זכור לי ממיתות קודמות של מי שהיו קרובים לליבי. 
    כמעט באופן לא רצוני,  אני משתמשת בשרש,  ז.כ. ר,  שאילולא המשמעות שהוא נושא, לא היינו מי שאנחנו, ובוודאי  לא היינו נבדלים זה מזה, ולא היתה לנו זהות או תרבות, או היסטוריה, או יכולת למידה  ועוד מאות כשורים שמפרה ומפעיל הזכרון.

     

    מה אני זוכרת מאימי, למשל, שנפטרה בדמי ימיה, לפני שנים הרבה.
    או נכון יותר, באיזו נקודה ניצת  בי הזכרון על אימי. מה קורה לפני שאני נזכרת בפניה הבהירות, או באוקיינוס העמוק של עיניה, שאף פעם לא ירדתי לעומקו, אף שכל ימיי השתוקקתי, או בצבעי הירוק שאימי אהבה ללבוש, או באש  וגופרית שהטיחה בי, ואני כדי להימלט, הבטתי בוורידי צווארה התופחים מכעס והתפללתי שלא יתפוצצו, שלא תמות לי, או שיתפוצצו, ושתמות, סוף- סוף.

     

    מהו הדבר הראשון שבו אני נזכרת לפני כל מה שמניתי  לעיל, מה מבזיק  ראשון בראש, בזכרון האין-סופי של דמות  אימי?
    מה אם  לא המעיל הירוק שלה, שנותר כבד על זרועי, בפרוזדור ההמתנה בבית- החולים, עוצמתו של  צמר המוהר הרך שממנו היה עשוי, שהתחיל פתאום לגרד את עור הזרוע,  הגרוד שהתפשט לגבי, שכלל לא היה חשוף למגע הצמר, ומה אני עושה עכשיו עם המעיל המחורבן, ועם התיק החום שלה, החלק,  על כל תכולתו, זאת אומרת, הליפסטיק שלה והראי הקטן, והממחטה, וכל הכתובות, ופנקס הטלפונים והעט שלה, ופתקים בלויים עם מלה או שתיים בכתב ידה הגדול, המשתלח, המתפרע כמוה, בפולנית כמובן, כאילו שביום הזה רק כדי  לעשות לי דווקא ולהוציא אותי מדעתי, את כל העולם כולו היא דחפה לתיק, כדי שאתבלבל ואטבע בין כל החפצים, ולעולם לא אשכח.

     

    לא שכחתי.

    ועד כמה בדיעבד אני אסירת תודה לצמר המוהר הירוק, שגרד כל-כך את עורי והסיח לשבריר שניה את דעתי מהמוות, שאילולא הגרוד לא הייתי יכולה להכיל.

     

    אולי בגלל שכל חיי התחככתי ואני מתחככת במוות,  ואולי רק נדמה לי, שיותר מאחרים, אני מתה על חפצים!
    חפצים מכל הסוגים והמינים.
    אני יודעת שהטהרנים למיניהם ועדרי המצהירים על הסתפקות במועט, יעוטו על ההצהרה שלי ויעקמו את אפיהם  הצדקניים.

     

    חפצים, מי צריך עוד ועוד חפצים בחברת השפע המערבית, הרי אנחנו טובעים בחפצים, הם צועקים, ובצדק, כמובן, אבל כל עוד יימשכו חייו של המין האנושי, כל עוד נהיה נדונים למוות מרגע היוולדנו - לא נוותר על החפצים!
    גם אם נפתחַ תאוריות מפה עד הודעה חדשה בגנות החפצים, דבר לא יעזור, כל עוד הזכרון בונה את תולדות חיינו – נחפוץ בחפצים!

    במילים אחרות, בני אדם אנחנו, משמע, חפֵצים אנחנו בחפָצים!

     

    אפילו הפרעונים במצרים העתיקה, שחשבו עצמם בחייהם ובמותם אלוהים, ידעו בליבם, שאינם אלא בני מוות. הראייה – קבריהם - על כל החפצים והחרבות וכלי האוכל וכלי הפולחן וכל  הפצ'יפקעס שבהם מלאו  אותם. כל עוד יהיו להם  חפצים , חשבו,  יזכו בנצח.

     

    אנחנו בחברת השפע, כל אחד לפחות פרעה במצרים. הבו לנו חפצים, הקיפו אותנו בהם, כן, כן, לקבר ניקח אותם אתנו. אבל בינתיים, בזכותם, מי בכלל חושב על הקבר.

    אחרת, לשם מה לנו כל הזבל.  הרי יכולנו למנות על אצבעות יד אחת את החפצים ההכרחיים לקיומינו. ומתי בכלל נשתמש בערמות.

     

    אף על פי כן, חפצים אמרנו, סמי הרגעה אמרנו, סמים זמניים, מלאכי תעתוע ודמיון, שבזכותם אנחנו מערימים על הזכרון, מטמטמים את עצמינו, שוחים באשליית הנצח – וכי יכולנו אחרת,  וכי יכולנו לחיות רגע בלעדיהם!

     

    ועוד אבסורד בחפצים, אף שהם מסמאים את עינינו, משכיחים את מותינו , מסממים את מוחינו ונוטעים בנו חלומות שוא על נצח ושאר יוהרה, בו בזמן  אינם אלא המצתים של הזכרון וחומרי הדלק העיקריים שלו, בונים את משמעויות חיינו ונושאים אותן, בה בעת. ובתור שכאלה, כן, כן, הם גם  מזכירים לנו לפעמים את מותינו.

     

    איך היינו בונים בלעדיהם את הזהות שלנו. 

    אילולא החפצים, איך היתה לנו בלעדיהם, מסורת, היסטוריה.
    איך היינו זוכרים את השבת, למשל, אילולא נרות הזכור והשמור.
    איך היינו לעם, עדים ליציאת מצריים, למעמד הר סיני, בלי לוחות - הברית, למשל.
    אם כי, מיד אני נזכרת בנפוץ הלוחות, ובוודאי כבר אז, משה ידע,  את הסכנה שבהאלהת החפץ ומצא לו סיבות לנתץ אותו, ואף שהיהדות כל כך נזהרת בהם,  במקום לוחות הברית,  באו חפצים אחרים.

    ואיך היינו מחכימים ללא החפצים שמזכירים לנו את העבר, ואיך היינו לומדים, בקיצור, איך היינו כל מה שאנחנו,  בלעדיהם.

     

    קדימה, רוצו לשווקים, לחנויות, לקניונים, למכירות פומביות, תשכחו מהחובות, ימות האוברדפט, קנו עוד ועוד חפצים, ישנים, חדשים, רהיטים, בגדים, קנקנים, תצלומים, סכו"מים, ציורים. תקנו, תצברו, תאספו, בנו חומות של חפצים, חסמו את המוות הבן זונה, בלאו הכי, תמותו.

     

     

    כתבה וצלמה: באבא יאגה


    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/8/13 16:05:

      פעם אמרו לי וכן. זו אמירה נורא פולנית. שלא נותנים נעליים לחברות. כי הם בורחות לך. לא מדברת על מוות עכשיו. מדברת על חברות שנשארות. חברות שנשארות בחיים. המשפט ההוא. הסתבר כקלישאה מטופשת נורא. ואת יודעת כמה אני כן מחוברת לחלק מהקלישאות כי מבחינתי הן הפכו לכאילו מעצם היותן אמיתות כמעט "צרובות".

       

      וכן. לקנות. לחיות. לבלוע. לא צריכה יותר מילים לעכשיו. גם לא על המעיל הירוק. זוכרת אותו. ולפעמים. האהבה הכי גדולה בין אנשים שאוהבים זו היכולת לשחרר. לתת להם לדעת שמותר להם למות. זה כן. אז הנה שיחררתי עוד משפט לא פשוט אולי. בכלל,

       

      ...

        18/8/13 15:14:

      צטט: נויאור 2013-08-18 14:02:57

      ננציח את המתים באיסוף חפצים מאות שנים של שולשלת ממשפחתיות כמו מלכים

      כן, זאת דרך להנצחה או לשכחה, אם משליכים חפצים

       

        18/8/13 14:02:
      ננציח את המתים באיסוף חפצים מאות שנים של שולשלת ממשפחתיות כמו מלכים
        18/8/13 11:51:

      צטט: ~בועז22~ 2013-08-18 08:57:32

      חפצים..., בין אם נחפוץ בהם או לא..., בין אם יש להם חפץ אחר..., הם כאן. אגב..., יאשה חפץ?, זה איש או חפץ? (((~:

       חפץ, חפץ תחפוץ, נחפוץ, פוץ...אוי פליטת קולמוס, סליחה

        18/8/13 08:57:
      חפצים..., בין אם נחפוץ בהם או לא..., בין אם יש להם חפץ אחר..., הם כאן. אגב..., יאשה חפץ?, זה איש או חפץ? (((~:

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין