לאחרונה כתבתי על הפילוסופיה של יוג'ין ג'נדלין, מפתח שיטת ההתמקדות. במקביל, שבתי לקרוא את ועל גורדייף. והנה, בספר של גורדייף קיבלתי ציטוט על קרישנמורטי, וראיתי כי לשלושת המורים ישנה גישה דומה על כך שהכל קשור בהכל, הכל משפיע על הכל.
מעניין לראות כיצד כל מורה מבטא את זה – כל אחד מבטא זאת בהתאם לאופיו – גורדייף בנוקשות ובפסימיות, קרישנומורטי ביופי וג'נדלין באופטימיות רבה:
גורדייף – נוקשה ופסימי: "כשם שתקינות תפקודו של כל איבר עצמאי יחסית תלויה בתקינות הקצב של התפקוד הכללי של האורגניזם כולו, כך גם תקינות החיים שלנו תלויה בתקינות החיים האוטומטיים של כל יתר הצורות החיצוניות של חיים, המתהוות ומתקיימות יחד איתנו על כדור הארץ. והואיל והקצב הכללי של החיים על כדור הארץ, הנגרם על ידי החוקים הקוסמיים, מורכב מהמכלול השלם של כל הקצבים, הן של החיים האנושיים שלנו והן של כל הצורות החיצוניות האחרות של החיים; לפיכך, אי סדירות הקצב צורת חיים אחת כלשהי, ואפילו רק הדיסהרמוניה שלה, חייבת לעורר באופן בלתי נמנע אי סדירות ודיסהרמוניה בצורת חיים אחרת". (אילן עמית - "גורדייף והעבודה הפנימית").
קרישנמורטי אומר שהמחשבה של כל אחד מאיתנו היא חלק ממחשבה גדולה אחת, עולמית, משותפת. ולכן, כל אחד מאיתנו, בכל מחשבה שהוא חושב, מניע את המחשבה העולמית ומשפיע עליה. יפה. (אילן עמית - "גורדייף והעבודה הפנימית").
ג'נדלין, מפתח שיטת ההתמקדות (Focusing), אומר כי בגוף האנושי ישנו ידע עצום על העולם. אבל, הידע הזה לרובינו איננו נגיש, משום שאנו לא מפנים את תשומת הלב אליו. הידע הזה הינו מובלע, מרומז. כלומר, הגוף שלנו נושא באופן מובלע וחבוי, ידע עצום על העולם. לפילוסופיה שלו ג'נדלין קורא בשם: הפילוסופיה של המובלע, או הנרמז – The Philosophy of the Implicit.
כל תחושה שיש לנו, כל דבר שלמדנו, קראנו, ראינו, חווינו, טעמנו, הרגשנו, נהיה חלק מהידע המובלע הקיים בגוף. הידע אינו נגיש לנו, רק משום שאיננו יודעים כיצד לשים לב אליו.
הידע העצום שיש לנו יכול להגיע למודעות שלנו, צעד אחד צעד. תחושה גופנית הינה הקצה של הידע הזה. אם שמים לב לגוף, בהתחלה אנו חווים רק תחושה מעומעמת. קצה של משמעות. יש שם רמז למשהו רחב יותר. דרך תהליך של התמקדות נגיע לידע הרחב יותר.
כאשר ג'נדלין מדבר על הגוף, הוא אינו מדבר על מה שנמצא מתחת לעור, למה שבד"כ קוראים גוף, אלא הוא עוסק באני השלם, באני על כל רמות התודעה והתפקודים שלו.
התפיסה הרגילה של הגוף מניחה שהגוף הינו אובייקט או חפץ, דבר מה מכאני שחסר תודעה משל עצמו. התפיסה היא שהגוף ניפרד מן העולם, כמו שכל אובייקט אחר נפרד מהעולם.
ג'נדלין טוען כי בני אדם נמצאים בפעולת גומלין מתמדת עם העולם. איננו יכולים להפריד את הגוף מן העולם, העולם חלק ממנו. למשל – אם אנחנו רוצים לחשוב על ריאות של אדם, במצב התפקוד הרגיל שלהן, פועלות בתוך גוף חי (ולא במעבדה בתוך פורמלין), אזיי לא ניתן לחשוב על הריאות במנותק מן האויר שנכנס ויוצא מהן. אי אפשר באמת לחקור את האדם במנותק מן העולם, מאחר ובני אדם נמצאים באינטראקציה מתמדת עם העולם. אבל, לא מדויק לומר שלכל גוף חי יש אינטראקציה עם העולם, אלא שהגוף עצמו הוא האינטראקציה עם העולם.
הגוף הינו מקור ידע, ועל כן חשיבה צריכה להיות מתוך הקשבה לגוף ולא מתוך התעלמות ממנו. ג'נדלין מציע לנו לא להשתמש רק בידע הרציונאלי והמוכר שיש לנו על כל נושא עליו אנו חושבים, בגלל שהידע שאנו כבר יודעים הינו אינפורמציה ישנה. בגוף ישנו ידע חדש וטרי, ולכן כדאי לפנות אל הידע הזה.
הרעיון הזה מהפכני, משום שהחשיבה המערבית המקובלת אומרת כי כאשר אנו חושבים על נושא כלשהו, אנו צריכים לשים את עצמנו בצד, ולחשוב בהגיון. ג'נדלין מציע לנו להביא את עצמנו, את תחושות הגוף העמומות והמעורפלות, שבתחילה נראה שאין בהן שום הגיון ומשמעות, על מנת ליצור דוקא מהן הבנות חדשות.
כאשר אדם שם לב לתחושה הפנימית שלו, לרוב מופיעה בתחילה תחושה שאינה ברורה. ג'נדלין טוען שהתחושה המעורפלת הזו היא תחושה בעלת משמעות עמוקה, אשר משמעותה מתבהרת צעד אחרי צעד בתהליך של התמקדות. ג'נדלין קרא לתחושה הזו בשם המשמעות המורגשת (יש המתרגמים זאת כתחושה המורגשת) - felt sense, או הקצה המורגש של התחושה (felt edge). התחושה הזו מתארת כיצד הגוף נושא את הבעיה. אפשר לתאר את המשמעות המורגשת כמו תחושה שיש לנו כאשר אנו קמים בבוקר, זוכרים שחלמנו חלום, אבל מופתעים לראות כי למרות שאיננו זוכרים את החלום, בגוף עדיין ישנה תחושה ברורה שנשארה מהחלום. אם נתמקד בתחושה המעורפלת שיש מהחלום, אפילו לרגע קטן, זיכרון החלום יחזור.
בנוסף, ההקשבה לתחושה / למשמעות המורגשת, מביאה עימה צעד קטן אחד של שינוי. אם נעשה הרבה צעדים קטנים (כלומר, נמשיך להתמקד בדבר), יתחולל בנו שינוי עמוק, פנימי ויסודי. מדוע? מפני ששינוי וזרימה זהו המצב הטבעי של הדברים, וכאשר משהו לא משתנה, מה שנדרש זו תשומת לב ומודעות אליו, אל אותו חלק שלא משתנה.
למודעות, לתודעה יש הכוח לשנות, משום שהתודעה היא יכולת החישה העצמית של הפרט לברוא ולשחזר את עצמו וסביבתו. זהו תהליך אינטראקטיבי של האורגניזם עם סביבתו.
כל יצור חי יודע בגופו מהו הצעד הבא שלו, ומתוך הידע הטמון הזה, הגוף עושה את הצעד הבא שלו. בחיים יש תנועה אינסופית קדימה. כאשר אנו נתקלים בסיטואציה חדשה, הידע כיצד לנהוג שם מגיע מהגוף (ילדים שמציקים לנמלים בדרכן, מגלים כי הנמלים מיד מוצאות כיצד להתגבר על המכשול שהוצב בפניהן, ז"א הן לא עוצרות לחשוב מה לעשות, אלא מיד יודעות, בגוף שלהן, לאן לפנות).
ג'נדלין אומר כי אנו חיים בעולם בו התפיסה השלטת היא התפיסה של יחידות. אנו מקובעים למודל המערבי הקלאסי לפיו העולם בנוי מיחידות מתבניות ברורות (units). אנו מתקשים לחשוב בכל דרך אחרת. אם אנו נתקלים בדבר אשר לא עולה בקנה עם החשיבה הלוגית, לרוב לא ננסה להבין אותו לעומק.
אבל, כבר זנון, לפני 2500 שנה, הראה את הבעייתיות שיש במודל היחידתי. הפרדוכס של זנון אומר כך: כדי שחץ יגיע למטרה שלו, הוא צריך קודם לחצות את מחצית הדרך שבין הקשת למטרה. אחרי שהגיע למחצית הדרך, הוא צריך מחדש לחצות את מחצית הדרך החדשה שנותרה לו, וכך הלאה, לעולם – תמיד תישאר לו עוד מחצית של הדרך שעליו לעבור, כדי להגיע למטרה. החץ, בסופו של דבר, לפי המשל הזה, לא יגיע למטרתו. המשל של זנון מבריק, אך לא גרם לאף אחד מאיתנו להשתכנע שהחץ אינו יכול להגיע למטרה. הבעיה היא ביישום שגוי של מודל היחידות. הנקודה החשובה היא: למרות שאנו יכולים למדוד את המרחק שעל החץ לעבור ביחידות, אין זה אומר שהוא בנוי מיחידות. היחידות הן דרך נוחה לחשב דברים, אך אין זה אומר שהן אמיתיות או קיימות בעולם.
ג'נדלין מציע תפיסת עולם חדשה – אין יחידות נפרדות אלו מאלו, אלא הכל קשור בהכל, והכל נמצא בתהליך. אפשר לדמיין את זה כמו המודל ההוליסטי שמקבל יותר ויותר מקום בעולמנו (הכל קשור בהכל), אבל כ"הוליסטיקה על גלגלים" – כי לפי ג'נדלין, כל רגע מכיל מערכת חדשה של משמעויות מדויקות, אותן נוכל לגלות דרך הקשבה לתחושה המורגשת. זהו מודל של אינטראקציה שמביאה לתהליך. הכל חי, נושם, מתקדם וקשור זה בזה. כך ששינוי אצל האחד, מביא לשינוי אצל השני.
ג'נדלין אומר שאדם בא לכל עניין בחיים מתוך המורכבות הפנימית שלו. למשל, כל אדם שקורא את הטקסט הזה, מגיע אליו מתוך עולמו שלו – ההיסטוריה שלו, היכולות שלו, הקשיים שלו, הדברים שלמד ויודע, מצבו הגופני ברגע הקריאה ומצב רוחו באותו רגע בו הוא קורא את הטקסט. בכל אלו יש משמעות עמוקה, באם נדע להקשיב לזה. אחרי שקרא את הטקסט, הידע שרכש מן הקריאה, נהפך לידע המובלע בגופו. עם הידע הזה האדם ממשיך הלאה. ויותר מזה. באם הטקסט מחולל איזשהו שינוי אצל הקורא, אזיי השינוי קורה בכל העולם.
כל מי שמכיר בודהיזם ו/או הינדואיזם יודע שגם שם אומרים את זה בצורה מאד יפה. אז הנה – שלוש גישות מעניינות לאותו רעיון ישן נושן. |