אחותי היקרה התלוננה באוזני שהבלוג שלי מעט מדכא ושהקטע של המרמור מיצה את עצמו. אחרי שנעלבתי מכך שהיא לא מתמוגגת מהיצירות שלי, התפניתי לחשוב על הערותיה. ייתכן ויש צדק בדברים אבל אני מתקשה לכתוב ולהתבטא בדרך שאינה צינית. אולי מנגנון הגנה או סתם חוסר בגרות אבל הסרקאזם טבוע בי כל כך חזק שכל צורת ביטוי אחרת מרגישה לי כמעט לא טבעית. בכל זאת חשבתי לעצמי שאולי אחרוג מדרכי הנלוזות באופן חד פעמי ואכתוב משהו שמח ואופטימי, עם כל הקושי הכרוך בזה. ...... ....... ..........
לא פשוט. לא בא לי כלום. נו ננסה לחשוב על דברים טובים שקרו לי היום. בבוקר לבשתי חולצה מחמיאה חומה וסנדלי פלטפורמה עם פסים כחולים ולבנים. סטיילינג איום ונורא לכל הדעות אבל נראיתי חטובה בתוך כל זה אז יצאתי לעבודה שמחה וטובת לב. כשהגיעה השעה לארוחת צהריים לעסתי בעצלתיים סלט ובדימיוני הפורה העריתי לקרבי הרים של תפוחי אדמה צלויים בחמאה ורוזמרין. יאמי. במהלך כל היום, סנדלי הפלטפורמה המדהימים שלי מעכו לי בהדרגה את הזרת של רגל ימין עד שבסביבות השעה חמש כבר הייתי בטוחה שהיא נשברת לי שם בתוך הנעל. החזקתי מעמד עד שהגעתי הביתה וכשחלצתי אותן חשתי תחושת הקלה נפלאה שאי אפשר לתאר במילים. חוץ מזה התפנקתי במילקשייק תות ואננס קר וסמיך ומדהים וגם פגשתי כלב מתוק. ליטפתי את הכלב בכיף מבלי לחשוב איפה אני יכולה לרחוץ ידיים אחר כך, מעשה לא אופייני לחולת ניקיון שכמותי.
בסוף היום הזה אני כותבת בלוג שמח ואופטימי וחשה לי בחילה קלה. ניתן אולי לחשוב שמקור הבחילה הוא במילקשייק ועם זאת אני נוטה להאמין שהאילוץ המטומטם לכתוב ללא סרקאזם מעביר אותי על דעתי וגורם לי לשחרר לבלוגספירה תכנים אוויליים שאינם הולמים בשום צורה את הכישורים שלי ולמעלה מזאת גורמים לי להראות שטחית נבובה ומשעממת באופן בלתי נסבל!
אני רוצה להתנצל מעומק לבי בפני כל אותם גולשים אומללים שגורלם האכזר זימן להם כזה פוסט דביק וחסר משמעות. כעת אני מבינה לראשונה שתרומתי הצנועה לעולם, לעולם לא תבוא בצורת מסר אופטימי ומקרב לבבות. כל מה שביכולתי לעשות הוא להעלות גיחוך על פניהם של המיואשים והמשועממים באשר הם. זוהי תכליתי ומהיום אדבק בה בתשוקה ובנחישות גבוהה מאי פעם.
תודה וסליחה הדס |