0
במציאות של ילדותי היו פרצי ירי, מספר פעמים, מאתיים מטר ממני.שמעתי,לא ראיתי. הייתי שוכב במיטה ומחכה.הדריכות לקראת גרמה מכאוב.אסור היה לדבר על... פן תחשב פחדן.ואם אמרת שהיום אולי...גם עצבנת אותם. שמא נבואותיך יתגשמו. "אותם" היו כולם.כך או כך היית דפוק. מכאן ואילך כל לילה היה סיוט.אלא אם כן היה ירי אמיתי והפחד קיבל אישור מהחוץ. אני לא מדמיין- משמע אני מאושר. מעתה כל שהתרחש בפנימיותי היה מקור לדאגה. נהייתי מועמד לפסיכיות מטעם עצמי.כל כמה שהחרשתי את ההרהורים כך גברו הן והיו למחשבות שווא. כאילו שרב המחשבות הן תקניות. למשל- מחר אהיה תלמיד טוב ולא אביט כל השיעור על רגליה המנוילנות של מיס ווינגרטן. כפי שג'וזף הלר כתב, ככל שאתה יותר פסיכי כך תקבל פרופיל צבאי יותר גבוה.הסיור שיצא לנחל ניצנה,היה שגרתי.עשרות קילומטר של שום כלום רגוע. עד שהקשר שידר הודעה -"יש חשש ממיקוש". ואז כל הנחלים והגאיות והגבעות המתקמרות כשדיים בוסריים והצאלים והאשלים וגללי הגמלים נהפכו מסרט טבע לסרט אימה.הסיכוי היה אפסי אבל הדמיון העלה לראש התור-מוקש .צמיג.בום.הג'יפ התערסל בחול והעיניים המנומנמות בתמימות התכווצו בדאגת מוות.קפצה עליהן הזקנה שכבתי במיטה והשינה בורחת ממני.לפתע נשמעו נקישות.יריות?לא.בונים סוכה.הלמות הפטיש התגברה והלמות הלב שככה.גם אם יהיו יריות הן יתערבלו עם שגרת הדפיקות של המזדרז במצווה.המציאות תמיד מפחידה פחות מהדמיון.כי למציאות יש ארבעה מימדים ולדמיון אין גבול.כמו המוות אחרי החיים.בינתיים נרדמתי וחלמתי משהו צהוב. |