ב - 6.8.08 עזב אבי את ארץ החיים ופנה למקומות אחרים ששום חי אינו מכיר. ב - 8.8.08 ביקר בשבעה דוד מבוגר וסיפר שבאופן מדהים ולא מוסבר, יומיים קודם, הוא העלה ל 'קפה' סיפור ילדות בו מופיע גם אבי, וכל זאת בלי לדעת שבדיוק אז, אבי נפטר. לא היה לי מושג על ה 'קפה' והדוד (הידוע בקפה בכינוי - רמיאב) הסביר לי מי ומה. נכנסתי, בעצם, כדי לקרוא את הסיפור על אבי. קראתי. בעוד אני קורא קיבלתי הצעת חברות מ 'טנטרית'. הסכמתי. ומתוך סקרנות הצצתי לכמה פוסטים, שעוד לא ידעתי שככה קוראים להם, ואהבתי מאד ! תמיד היה לי יחס סקפטי ומזלזל בקשרים וירטואלים דרך רשתות אינטרנט, אבל אני חייב לאמר בכנות, אני מאד אוהב את ה 'קפה' ויושביו. חלק מהם הפכו לידידים וירטואלים קבועים. אני קורא בהתלהבות את הגיגיהם והם את שלי, והאושר עצום ורב. חלק אחר, קטן יותר, חרג מהתחום הוירטואלי, ונפגשנו, בשר ודם, בהופעות שלי. וזה, עוד יותר משמח אפילו. ב - 10.8.08 באה לבקר בשבעה חברת ילדות, ואחרי שעתיים ידענו (אם כי עדיין די פחדנו להודות בכך אפילו בפני עצמינו) שנועדנו זו לזה, ואכן, אנחנו ביחד והאהבה יפה לנו ביותר. גם השירים שאני כותב מאז שינו את אופיים, משירים שאינם מאמינים ביתכנות אהבת אמת לשירי אהבה עמוקים, עמוקים. מהלב. וכך, תוך ארבעה ימים בחום אוגוסט שעבר איבדתי אב, מצאתי אהבה והמון חברים. חשבתי לכתוב משהו בדיוק לשנה להצטרפותי לקפה ופיספסתי. חשבתי לכתוב בשנה למות אבי, חשבתי לכתוב בשנה לאהבתי, חשבתי לכתוב בכוכב האלף... ומה לכתוב? איך לסכם שנה כזו? בסוף החלטתי פשוט לכתוב לכם סיפור קצר...
חתול בלי אוזניים
עודני מהלך בשדות כפר הולדתי וחתול אפרפר ניגש אלי. הוא היה מקסים, קטן ומתוק כמו שרק חתולים קטנים יכולים להיות. פרוותו זהרה בשמש הערבית, שפמו רטט קלות, החיוך שלו היה רחב וקולו מתנגן כרוח. ליטפתי את ראשו הרך והוא פסע סביבי בגרגורים מלאי הודיה לבריאה. עודני מלטף את היצור הקסום הזה והנה, אני שם לב שאין לו אוזניים! וואו. זה כל כך ציער אותי שהחלטתי לקטוף אוזן מחתול אחד ועוד אוזן מחתול אחר ולתת אותם מיד לקסום. בו זמנית החלטתי לתת לו שם. בדקתי את מינו והתברר שזו בכלל חתולה נטולת אוזניים. כיון שבאותם ימים קראתי את הספר המופלא 'טירוף' (של סופרת קולומביאנית ששכחתי את שמה אבל מבטיח לעדכן בקרוב) נתתי לנטולה את השם הנפלא - אאוחניה ויסנטה לונדוניו, על שמה של אחת הדמויות בספר. אחרי שתי הפעולות האינסטקטיביות האלו החלו מייסרים אותי נושאים מוסריים. נתקפתי במוסר כליות. באיזו זכות אני הולך לתלוש אוזניים לשני חתולים? או, למה להשאיר שני בעלי מום בשביל לרפא מום של אחד? או, למה להתייחס אל המחסור באוזניים כאל מום? או, מקומו של החריג בחברה? וגם שאלות פרקטיות כמו איך, למשל, אני מתכוון להוריד אוזניים? הרי אין לי כוונה לאחוז בחוזקה בעורפו של חתול ולהסיר ממנו אוזן. ויותר מכך, איך אני מתכוון לצרף אותם לאאוחניה? אז ערכתי סדרת ניסויים במהלכן עלה בברור שאאוחניה שומעת, למרות העדר האוזניים. על קודקודה, אגב, לא הסתמן מקום האוזניים החסרות. הראש היה חלק ומגניב. החלטתי להייעץ. אספתי את כל חיות הבית שלי ואת אאוחניה והעלתי את התהיות שלי. האספה היתה קצרה מאד כי אאוחניה אמרה מיד שטוב לה מאד ככה והיא לא מעוניינת לשנות את הסטטוס שלה. שאר החיות דווקא קינאו ורצו לתלוש לעצמן את האוזניים. בסוף החלטנו כולם ששאר החיות רק ידביקו את האוזניים עם מסקנטייפ לראש. ואכן כך היה. זה די משעשע לראות את כולן עם המדבקות על הראש. בסוף לא יכולתי להתאפק וניסיתי גם. זה עצום, זה אושר
|