כוס הברכה שבמקור הוצגה כ"גביע הקידוש" נפגוש בתערוכת "טנאטוס" 2005. מצורפת הזמנה, ובאותה הזדמנות מאחל לכל חברי שנה טובה וברוכה...
בינואר 2005 הצגתי תערוכת יחיד במוזיאון בר דוד שבקיבוץ ברעם. בתערוכה הוצגו 14 עבודות גדולות 250 על 125 ס"מ כל אחת. שם התערוכה "טנאטוס". את התערוכה אצרו סול לנזיני, מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון וחנה ברק אנגל אוצרת אורחת...התערוכה לוותה בקטלוג שחור לבן...מצרף מספר עבודות.
טנאטוס מאת: חנה ברק אנגל..
טנאטוס, אל המוות היווני אחיו של היפנוס אל ההיפנוזה ו/או השינה. נושא המוות - הכליה נושא סדרת עבודותיו האחרונות של אנטון בידרמן. טנאטוס, האמן מתייחס אל מות הסובייקט – מות האלוהים. מתכתב עם פוקו וניטשה – מות המקור. עבור האמן עצם הפעולה של סימון מחדש הוא המקור. לכן הוא מתבונן על תהליך שיכפול המקור כהתבוננות אל תוך הצילום, כשהצילום עצמו על פי רולנד בארט נתפס כמות. הסדרה כולה מבוצעת בפחם על לביד, בעבודה סיזיפית ומוקפדת ,רשומים פנוראמיים בעלי ממד ונוכחות מונומנטאליים, הבחירה בפחם שהוא עצמו חומר מת, והחייאתו בהפיכתו ליצירת אמנות מפרקת את שרשרת הסימון ומרכיבה אותו מחדש בסדר שונה אל תוך אמירה אישית. אמנים רבים עסקו בנושא המוות, ואולם לרוב עבודותיהם לא נוצרו במרוכז במשך תקופה מתמשכת של עיסוק בנושא זה בלבד אלא באופן מפוזר . העיסוק המרוכז של בידרמן הביאו להקפת הנושא מזוויות שונות, אישיות וכלליות החל מאוטו פורטרט עצמי בשעת 'מעבר' או גסיסה ואו הזיה, ספק רואה אל מול עיניו דמויות בלבן רשמי דמוי מדי אחיות, או אולי את אותן דמויות המקבלות פניו במעבר אל מקום אחר. ספק הוזה וייתכן ואינו רואה מאום, מונח לו שם בתחתית בחוסר ישע מוחלט , נתון לחסדי הלא ידוע. יצירה זו אישית ביותר ונוגעת אל תוך מקום השאלה הגדולה ביותר שבן אנוש עוסק בה. הסמליות שבה יכולה להתפרש במספר אופנים על פי יכולת ההבנה וההעמקה של כל צופה.
ביצירה תחיה – רנסנס בה האמן מתכתב עם אמנות העבר, אנו פוגשים דמות נשית מכונפת מחזיקה בידיה שושנים צחורות, פרח המסמל בתרבויות מסוימות את המוות. בעבודה 'עוצמת הפרח' ציור הדומם מכיל פרח הצף לעברנו מתוך חלל שחור ואפור ליד בקבוקים וכוס המונחים על שולחן, עבודה המובילה אותנו לתהייה על עוצמת היש לעומת הנפקד האנושי . עבודות של בידרמן לעיתים מסמנות מחדש את המסומן התרבותי ומתגרות בנו בפרשנות האישית השונה לגבי ההקשר בה הוא מציג אותן מחדש. תהליך זה ננקט על ידיו גם לגבי היצירה 'הכפלה' [מולטיפיקיישן], בה הוא משלב דמות גבר שחור עם סיגריה התקועה לו בזווית הפה לבוש המשויך ברורות לתקופה מסוימת עם ציור רנסנסי במובהק התלוי על הקיר מאחוריו. השאלות הצצות באופן מידי מהחיבור בין שני האלמנטים הבולטים והמנוגדים מוכפלות בתהליך העבודה ויוצרות תחושה של שאלה השואלת את עצמה.
'גביע הקידוש' מלא הדר מעשה אדם, מוביל אותנו אל טקסי התקדשות אנושיים, שאלות של אמונה – ואולי חסרונה, שאלות של שכיות תרבות, והפאר הנועד למשוך את האדם אל הטקסיות והאמונה.
איתני הטבע מהווים חלק משמעותי מהמוות וגורמיו, הצונאמי האדיר הסוחף עמו כל שנקרה על דרכו מרהיב ומרטיט. ההוריקן המאיים במלוא תפארתו מסחרר , הבצוע המוקפד כל כך של פרטי הפרטים מביא את היצירות לאיכות יוצאת דופן, ריבוי הפרטים לעומת מיעוט הצבעים נותנים ליצירות כוח מסוג שונה עוצר נשימה. העבודה 'פצצה גרעינית' עוסקת בשואה מעשה אנוש, ומתוך התת מודע שילב האמן צורות של מעין צמיחה אל תוך ההרס המזוויע מעשה האדם. האם מוות מידי אנוש מוביל לצמיחה ואולי להבנה מסוג אחר? כנראה שאנחנו בהחלט רוצים להאמין בכך. ואולי כך פעל גם התת מודע של האמן. לעומתה העבודה 'הירושימה' העוסקת גם היא בפצצה הגרעינית מעבירה את עוצמת הזוועה ואנחנו נותרים חסרי אוויר, מוכי אימה.
'דיכוטומיה' מתכתב עם היוצר פרויד אשר עסוק בהתכלותו של הגוף האנושי, מעין מחווה מיוצר ליוצר באותו נושא, מעט מאחוריו מופיעה דמות נשית אניגמאטית אשר החלה מאמירה אישית והפכה לייצוג של מין, גזע, וזיכרון. העבודה 'משקפיים' פורשת בפנינו חוף נטוש מענג ביופיו, האבנים המעוגלות משנות השחיקה במים, המים הנשקפים מאחוריהם מבהיקים כמראה, פסטורליות כמעט מושלמת, השמים האפורים מעל מרמזים לנו שלסיפור הזה יש המשך קשה יותר, ואז מסגרת המשקפיים הנטושים על החוף ומשקפים חלק משמעותי של אותו הנוף, מספרים שהיה כאן איש ואיננו עוד. אין לדעת למה אותו האיש איננו יותר ורק בדידותם של המשקפיים אשר נחוצים לאותו האדם מעידים על האין.
'פרופיל עצמי' בעבודה זו האמן מתבונן על עצמו מזווית יוצאת דופן, הוא ממלא את כל שדה הראיה, החיתוכים העצמיים שביצע בציור מראים לנו אדם בערוב ימיו, כמה עשרות שנים קדימה. צורת העיבוד המיוחד שעבר פורטרט זה מקנה לו תחושה אבנית כמו הר אדיר המתנשא מזווית לא צפויה. אין להימלט מפורטרט זה המתבונן בנו מלמעלה, כאומר לנו הנה אני וכך אני נראה, [למעשה אראה] על כל קמטי ועם כל קפלי העור, פני מחורצים בידי הזמן. אנוש אני.
|