פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
היה
בין אם נתת על כך את דעתך בין אם לאו יבוא זמן שבו הנתיבים הצדדיים, הנסתרים שלך יהפכו לאוטוסטרדות שעליהן נוסעים אנשים שלא שמעו עליך אף פעם ואולי לא חשבת על זה ככה אבל מתישהו - לא עכשיו, לא מחר - מתישהו - כל הרעשים שהפקת - קולות הצחוק, אנקות הכאב, תאוות הבשרים, קריאות ההתפעלות ייסגרו כולם בקופסא באיזו עליית גג נשכחת שאיש אינו פוקד עוד או יידמו לעד בגלגליי כוכב מסתובבים בשקט, בשקט, - מה יישאר ממך אז?
* * * * * * * * *
אדם, אילו חתימות של הנפש הוא מותיר בסביבתו? רוצה לומר – הליהוג הנפעם שליהגת כזאטוט מול הגלים הרצים אל סלעי החוף בבת גלים, או בקיסריה, איזה רושם עשו על אבני המרצפת, על ספסלי העץ? מי הים בהם שחית, העצים והגבעות עליהם טיפסת, הקירות שילדותך ספוגה בהם, התריסים המשוכים או מוגפים בחדר בו עיברת את שאהבה נפשך – או התבשרת על מותו של אהוב - מה הם נושאים ממך? היה ותראה איש בתחנת הרכבת שפניו עצובים האם תבחין בשלושים ושלוש שנותיו של אחיו מתרפקות על צווארו כמחרוזת נגוהות של אבני חן? ואם תחלוף על פניי באשמורת מאשמורות העיר האם אבחין ביפי יגונך? בתקוותיך המופרעות? בסודותיך הרעים מנשוא? באהבה הגדולה שהחבאת מפחד החיים?
* * * * * * * * *
בחדר שעזבת עכשיו יושב איש פקיד ומקפל גיליונות נייר או זר שאל אותך שאלה של התמצאות היושב מולך ברכבת הגיע למחוז חפצו, פנה ללכת, ועומד בשיממונו, או אולי מאוכלס מחדש ואפשר ואיננו עוד - מה נשאר ממך?
*הכותרת לא מנוקדת בכוונה: זה "היה" בלשון ציווי (כמו "be") או כמו משהו שהיה בעבר ("was"). מה שתחליטו.
|
תגובות (68)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נטע אהובה, כמה יפה. תודה על זה.
[נשמות גדולות משאירות חותם, כן]
נשאר...
נשארים זכרונות.
נשארים חיוכים שהעלית על פניהם של אנשים.
נשארות מילים טובות שאמרת. (נשארות גם הפחות טובות...)
הגוף כבר איננו, אבל המהות נשארת.
הערכים, דרך החיים, האמונות - הכל נשאר בליבם של האנשים שעוד כאן.
נשמות גדולות משאירות חותם.
זה עצוב בטוח, אתה לא יכול להשאיר מאחוריך משהו גדול כמוך - - - אולי איזה גרעין שטומן בחובו משהו - משהו - שלעולם לא נבין עד הסוף. תודה.כשחושבים על זה, זה עצוב. לא נשאר הרבה מלבד זכרונות מפוזרים אצל אנשים שונים ואולי דברים מוחשיים שהאדם יצר... מעט מאד, שעומד בניגוד מטורף למלאות החיים שאדם חי.
*
גרמת לי למשהו מאוד רגשי, נעמי, ואני לא מוצא את המילים לענות לך.
מאוד מסכים, אינסטנקטיבית, עם מה שאת אומרת כאן, תמר. הזיכרון יישאר נגיש מאוד מאוד.
לחלקת הקבר של אבא שלי ז"ל אני לא מגיעה כמעט אף פעם
הוא נפטר בקיץ והמקום לוהט, כמעט בלתי אפשרי לעמוד שם בים האבן.
ומצד שני, 18 שנה ועדין חולמת עליו וחושבת עליו והוא בלבי.
אז לשאלתך, זה המקום שבו הוא נמצא. שם בפינה שלך. בזיכרון.
וכן, אנחנו לא מותירים חותם חומרי על פני כדור הארץ לבד מצאצאים
זה מה שנשאר. אבל גם זכרון והיזכרות זה הרבה. לא?
כמוך אלון, אני חושבת שמשהו בכל זאת נשאר. גם אם לא רואים אותו או שומעים. כי בת הקול שיוצאת, היא רק לא נשמעת אבל היא ממשיכה להתפזר לנצח במעגלים בלתי נראים, להתקל במכשולים מסביבה ולהמשיך להתרחב, כמו היקום. כל מה שאנחנו רוצים זה נחמה, כזאת שאפשר לגעת בה ולהתנחם, ברור שהרבה יותר קשה נחמה, שהיא רק מעצם המודעות, או הידיעה. אבל זה בדרך כלל מה שיש, וצריך להתרגל, להתנחם בנחמה של מה שהוא בלתי נראה או בלתי נשמע, או בלתי נגיש. זה מה שיש ועם זה (מנסיון, בטח שמנסיון)
זה שאת חולקת איתי את הכאב - זה אצילי בעיניי [וקיבלתי כבר לא מעט תגובות כאלה בחודש האחרון]. אין רצפט כזה וטוב שאין, כי ראוי ונכון שיכאב לי, זה המעט מזעיר שאני יכול לחוות בשם הדבר העצום והיפהפה הזה שהיה בחיים שלי.
תודה יולי
קשה לי לבחור את המילים הנכונות להגיב.. וזה כשאני קוראת פוסט שכל מילה שלו היא במקום, מתוזמנת, ומזמינה את הצער וההרהור על הקלות הבלתי נסבלת של ההיעלמות הפתאומית של אהוב מחיינו.
הלוואי שהיה לי איזה רצפט לנחמה, אפילו קלה עבורך, אולי שיכחה רגעית של המצב, שתקל קצת את הנשימה ותאפשר להנות פה ושם מהדברים הקטנים.
התיישב לי בנשמה הכאב הזה שלך על האח..וזה בגלל הכתיבה המדהימה שלך והאהבה שלך שמלווה את כל מה שכתבת..
כן זה באמת מעולה.אפשר לככב תגובה? מקסים וכלכך נכון
זה בדיוק זה, בדיוק זה. כמובן - לא למעגל הקרוב של האנשים שחשים את האובדן עם כל נשימה, אבל במארג הגדול והסבוך והמופלא הזה של הקולקטיב שאנחנו. זה קטע פרוזה משובח בפני עצמו, מה שהבאת כאן. תודה.
לפעמים יש גם איזו זליגה לא מובחנת.
לפעמים אדם מבחין בזר היושב לצידו. משהו קטן, לא מובן מאליו, ומחייך.
לפעמים הוא מעביר את זה הלאה.
כמו לראות איש רגיל בסופר, משלם על בקבוק יין, פותחן וחטיף שוקולד, ולתהות עם מי הוא הולך ולכבוד מה. ולחקות אותו.
ולפעמים מעבירים את זה הלאה - סיפורים קטנים שאנחנו מספרים כבדרך אגב, שמשאירים איזה רושם על שומעם, שאח"כ הם מעובדים והולכים הלאה. על ההוא שהלך לפנינו על המדרכה. הילד שצחק עם אימו באוטובוס...
תיאורית הכיאוס לא? משק כנפיי הפרפר, באיזה שהוא מקום הוא מורגש, עם כל כמה שהוא שקט ועדין וכמעט זניח.
הייתי רוצה להאמין שדווקא הדברים הקטנים והלא מובחנים, דווקא אלה משאירים רושם הגדול עשרת מונים משאפשר לצפות...
הפרטים הקטנים והרגשות הגדולים, התכוונת 0:
תודה סמארה.
כן, זה שאצל בני אדם השניים כרוכים ככה זה בזה זה הבלגן הגדול - והעושר הגדול גם כן.שוב אתה מוכיח לי בכתיבתך, שאנשי הפרטים הקטנים הם אלה שיודעים הכי הרבה לאהוב.
תודה על הטקסטים היפים שלך.
יש, חייבת להיות. תהיה.
הכתישה המטלטלת של התעתוע, גם [עוד יבוא זמן האיוושה הקבועה, וזה הכי קורע אותי. הכי.]
גם האלבומים יישכחו מלב פעם, אבל הנינה של הנינה שלהנין שלך פעם תסתכל על העולם במבט שהיה בדיוק שלך פעם. זה לא מעט, לא מעט בכלל.
המסע, המסע הישן הזה שלי - עכשיו יש לו ערוץ חדש. מי יודע מה יילד יום.
כי כל העולם ראוי שיידע על האהבה הזאת, שיש שהייתה כזאת, שיש כזאת, שהיא אפשרית. מעבר לזה שככה זה יוצא ממני, ממש ממש ככה.
בלי מילים זה מקום מצויין להיות בו לפעמים.
אויש, משו משו.
--
האם אין בכל העולם התועה הזה נפש אחת שתקשיב לכל הקול החסום והמילים
השבויות והרטט
שלא תנשום, רק תפקח אוזניים, רק תביט
ואחר כך תאסוף הכל לתיבה ותנעל
ותרשום פתק ותדביק
באותיות שחורות, בסרט הדבקה
ג-ע-ג-ו-ע
ותזרוק לים.
אסתפק בשבבי זכרונות
במחשבותיהם של בניי
שייספרו עליי באהבה
לנכדיי ואלו לניניי
בכל זאת גם באלבום נשארות
אי אלו תמונות.....
זה זמן לשאלות עכשיו, אתה צודק.
לא תמיד יש תשובות וטוב שכך,
כי אז יש סיבה למסע הפנימי לתוך עצמך
(ומחוצה לו....)
חיבוק.
המילים שלך והיכולת לכתוב ולהפוך למילים ופעימות - לב את הכאב
תראה זה מדהים - אתה מצליח להפוך את האובדן למשהו שהגיע לכ"כ הרבה אנשים פה ונגע בהם
לצערי הקטע שלך הותיר והשאיר אותי ללא מילים דוקא.
המשפט הראשון שלך משקף יופי את המחשבות שלי, על המשפט האחרון אני אסיר תודה. ובכלל, קיבלתי תגובות כל כך חכמות ורגישות על הקטע האחרון הזה שזה ממש הביא לי סוג של אור ושמחה.כולנו משאירים משהו מעצמנו בכל מקום שבו אנחנו עוברים, אפילו לרגע. עקבות תמיד נשארים. המשמעות שאנחנו מייחסים להם, זה כבר החלק שלנו בענין.
העקבות שאתה משאיר כאן פתחו אצלי את הלב וריגשו אותי מאד. תודה.
.
אהבה, כן.
זה יותר מבסדר, ומקווה להיות ראוי לשבחים שלך.אהבתך מרגשת
והיא הסיבה שחיינו שווים באמת.
אחד הקטעים הכי משמעותיים והכי מפעימים שקראתי.
כשתחזור אלי יכולת הניסוח, (כשארגע קצת מהנדהמות על הכתיבה שלך), אכתוב לך תגובה אישית ומפורטת יותר, אם זה בסדר מצדך.
תודה.
אני מבין מאוד מה שאת אומרת, אפילו אני עדיין בשלב שבו קשה לי מאוד, או אני נמנע לחלוטין מלשמוע את המוזיקה שלו או לראות את הסרטים שלנו וכאלה. אני אפילו לא באמת יכול להסתכל בתמונה שלו עכשיו. אבל דברים עוד ישתנו הרבה מאוד כנראה. רק דבר אחד לא ישתנה.
*תודה.
ככה ראיתי את זה גם אני, כמעט אחד לאחד. שמח שגם את, עדי.
כשאדם אהוב ויקר לי נפטר התעקשתי תקופה ממושכת לשמוע את המוזיקה שאהב,
כדי שכאילו ימשיך להיות
הלכתי להופעה של רוג'ר ווטרס לגמרי אבל לגמרי בשבילו.
קניתי את המשקאות שאהב והכנתי אוכל שאהב, כדי שהטעמים שהעדיף לא יעלמו.
ועשיתי מיני דברים משונים, הכל כדי שימשיך להיות כאילו נוכח.
כדי ששום דבר ממנו בי, לא ימות גם כן,
זו מלחמה אבודה בחלקה, כי המנגנונים שלנו מוכוונים להמשיך.
אבל המחשבה הזו שהעולם ממשיך כרגיל,
ובאמת ההוא שמסתכל לא יודע וההיא שיושבת לא תדע
לא מרפה..
אוי, איך שאתה כותב.
כשקראתי, לא יכולתי מיד להגיב
הייתי זקוקה לזמן לחשוב
היה - be
זאת הכותרת בשבילי
מתוך הרגשה שאני לא ארצה פשוט להמחק
וזה תלוי בי - כאן ועכשיו
קסיופיאה תודה, תודה, אבל לא התכוונתי לזה בצורה כל כך פרסונלית, או לפחות לא רק. אני בטוח שגם עידנה לא. מעבר לזה אחי השאיר אחריו גם תינוקת שנולדה בשישי האחרון ועכשיו כבר קוראים לה כרמל. מעבר לזה הוא חי בי בכל כך הרבה דרכים שכל מי שחייו מצטלבים בשלי באיזשהו אופן אפילו טיפה עמוק מקבל משהו ממנו גם הוא, כל כך רב המשותף בינינו, כל כך גדולה האהבה.
הכול נשאר ממנו.
הכול.
ילד
אישה אוהבת
זוג הורים
חיוך
חום ונתינה.
חוכמה וזיק בעיניים
ואח שלא יודע לאן להוביל את הכאב ואיך להכיל את יסורי התופת של הגעגוע.
כתבת יפה ידידי
וכול כך נכון !!!
דווקא אלך לי אל המילים הקטנות שם למטה , כי יש בהן מקום פתוח.
מקומות פתוחים יש בהם תקוות יש בהם חסד ורחמים ומשהו שיכול לבוא.
את כל השאר , כל השאלות הללו אני שואלת את עצמי מידי יום ביומו בזמן האחרון והן לא משאירות בידי תשובה טובה וזה עושה לי עצוב.
אשוב.
רונית
כמו שאמרתי לך, תגובה מרחיבת לב ודעת.יישאר.
אני מקווה שמשהו ישאר.
אני עצמי מלקטת חלקיקים מאנשים אחרים החולפים על פני. אני מקווה שגם הפוך.
אולי..
ישאר. כן ישאר.
כל אחד משאיר מעצמו משהו. איפושהו (בבקשה... אל תגיד שלא :))
(כתוב מקסים, כרגיל)
חלקיקים של יש כפרה, חלקיקים של יש.
אלה מילים פיות שאת אומרת, ססקיה. תודה.כמו לא מעט פעמים בעבר - קרובה מאוד לאיך שהלב שלי רואה את הדברים.
קצת קודר לי, אבל השקפתך כבודך.
כן, כן.אני חושב ששום דבר לא הולך לאיבוד, רק הופך למשהו אחר.
תודה ניניה, ואולי כן יש משמעות. לפחות אולי אולי.
או ש - - -
זה כל כך נכון
וקשה לתאור במילים
חלקיקים של כלום על כנפי הזמן.
לא מתקלקלים הדברים שבאים בחסד.ואצלך זה בא ככה.אתה רואה פנימה והחוצה ושואל. יש דברים שאין צורך להשיב להם דבר.
תודה.
באמת. מה נשאר...
תודה.
אנחנו משפיעים, כך אני מאמינה, והשפעתנו כמו אדווה במים. כמו אבן שנזרקת ויוצרת מעגלים שהולכים ומטשטשים אך בו זמנית היקפם מתרחב... או משהו כזה.
המילים שלך משפיעות.
רק זכרון אצל מישהו שאהב אותך. שאתה קיים בזכרון שלו בלבד, והוא המחיה אותך. עד שיום אחד הוא מתחיל לשכוח ואז אתה מתחיל למות בחלקים.
פוסט מצויין... מילים חזקות...
רק דברים שיצרת
ילדים בתוכם
כן.
חזק מאוד אלוני, כל הדקויות האלה, היפות, חוטי שני שאין להם שום משמעות מלבד בהווה ובלב ובזיכרון האוהב שבתורם יעלמו גם הם.
לא הרבה.
כמעט מאום.