בגיל 29 חשבתי שאני מבינה את העולם, סיימתי מזמן כבר ללמוד, עבדתי , חסכתי כסף , בזבזתי הרבה כסף , יצאתי לעולם, חייתי בעולם , פגשתי אנשים מתרבויות שונות , ראיתי כיצד הם חיים , קיבלתי תשובות , אך עדיין עסקתי בשאלות , מי אני ? האם הדרך בה בחרתי טובה? האם הדרכים בהם לא הלכתי ,יכלו להיות טובות יותר ממה שיש לי עכשיו ?? מה זו אהבה ?? האם זה רק הרגש והתשוקה , או שמא לחברות יש ערך עליון יותר? אני חכמה?. אני מצחיקה?? כמה אני רצינית ? האם זה הזמן להתחתן? בשביל מה להתחתן ?? אולי בשביל ילדים ? האם זה הזמן לעשות ילדים ?? האם זה הזמן לפתח קריירה , אים כן בארץ ? בחו"ל?? המשכתי לבלות עד שיום אחד ,יותר נכון לילה אחד בסיאול , נכנס בחברתי ובי , נהג שיכור ושלח אותנו לחודשיים לבית חולים שבורות ומרוסקות. גיל 30 מצא אותי , שבורה ומרוסקת בגוף , אך כמהה לצאת לעולם שוב, שנה עסקתי בשאלות קיומיות , מתי אתחיל שוב ללכת , מתי אחזור לרקוד ,לבלות , מתי אחזור לערוך מסעות בעולם , האם זה לא הזמן להגיד "פוס" לכל החגיגות ולחשוב ברצינות על החיים , על החיים שלי , על העתיד?? בנק' זמן זו לא שאלתי שאלות בנושא הנשיות , האם אני בשלה, האם זה הזמן להתחיל לחשוב על בן זוג ולהקים משפחה , חייתי מרגע לרגע ,בין נוזל משכח כאבים לבין לתהייה מדוע דווקא לי זה קרה??!! כך עברו להם חודשיים של תהיות , מתוך עירפול חושים וחוסר יכולת להודות , בגודל הפציעה , עד שהוחזרתי לארץ על ארבע (בכיסא גלגלים). רק בבית, נפל האסימון שהדרך לי אצה , ואני מתקרבת לגיל שבו כולם כבר מרימים יותר מגבה ומעירים הערות מעצבנות , בקרוב אצלך , נו יאללה , את בת יחידה, תעשי להורים שמח , מה זה משנה עם מי תתחתני העיקר שתתחתני כבר! זה לא שכל אותם נשמות טהורות וטובות התכוונו באמת לאחל לי אושר ושימחה , הם פשוט אהבו לראות את הוריי מתפתלים וממציאים כל מיני סיבות למה ביתם לא כמו כולן, היה להם על מה לדבר , היה להם הזדמנות לעטות על פניהם מסכה צדקנית של פולנים אפגנים "שכאילו" מעונינים בטובתי. אך עדיין לא מצאתי סיבה ,להשתקע והמשכתי לבלות ולבלוע את החיים כאילו אין מחר. ואז פגשתי אותו , אותו אחד שהיה כל השנים ברקע , אחד שהיה חבר טוב של אחי התאום , אחד שלא חשבתי עליו יותר משנייה, פתאום הוא נכנס לפריים החיים שלי ,ככה בלי שום סיבה ונשאר . וכך עברו להם 4 שנים של בילויים, מסיבות , פאבים , קריירה , עולה ויורדת (כמו צפירת הרגעה) 4 שנים בהם אבי כבר הסתלק לו מהעולם ואימי אשר נותרה בגפה , הסרטן התפשט בגופה ואכל כל חלקה טובה. ואז ביום בהיר אחד , אחרי שהייתי בחודש שביעי , עם תאומות בבטן , החלטנו שעושים את זה וממסדים את הקשר, לא בשבילנו , אלה בשביל אימא , אימא שלי ש 35 שנים חיכתה לרגע שבו , תראה את ביתה מתחת לחופה עם בחיר ליבה . והייתה חפלה גדולה (יחסית) והיה שמח ואני דידתי בין המוזמנים כמו אווזה שמנה , מחייכת ומודה לכולם שהגיעו ובכל רגע שיכלתי ברחתי החוצה לנשום אוויר , היה לי חם , חם נוראה - ככה זה בהריון - לנו הנשים נעשה חם בעוד שלגברים , נעשה קר בלב מרוב פחד , ממה שיקרה להם לאחר שהם יהפכו לבעלים ולאבות. ואז הפילאייות שלי הגיעו , 2 בנות קטנות ומקסימות וזו הפעם הראשונה שפסקו השאלות וכולי התמלאתי באושר צרוף, משהו שבחיים לא דימיינתי שאחוש . לא עסקתי בשאלות קיומיות , של מה ללבוש, לאיזה מסיבה ללכת , האם לבלות בקפה נגה , או שמה סתם לרבוץ בים עם חברים, שום שאלות שעסקו בי ובחיי החיצונים , פתאום הכול התבהר , נהפך לבהיר , נהיר ומזוקק כמו מים טהורים. האהבה שחיפשתי כל השנים , הייתה כאן בזרועותיי והיא לא הייתה תלוייה בדבר , לא תלויה באדם אחר , פתאום כל האהבות הכי גדולות שלי התקטנו ונהפכו לפיצפונייות . פתאום הכל הסתדר במקום , כמו סיפור הבריאה . ואז הבנתי מהיא אהבה - מה גודלה ומה שוויה. אז גם הבנתי מהיא הנשיות ומהוא שיא הפריחה שלי כאישה.
|