"ושוב. ושוב. ושוב!

זמן רב כל שידעתי היה מספר, להט בעיניים וחום בעצמות. כן, המוות מצא אותי לראשונה ומאז הוא לא מרפה. כמה זמן מאז?! אומרים חצי שנה. חצי שנה! יום כמו לילה, לילה כמו יום, ואני שוב באוטובוס, שוב בדרך לשם, שוב ממתין שייסע, שוב רואה עיניים מסתכלות ישר - ישר עליי! מבטו מסתיר, כמו גם מעילו, אך עיניו מביטות ישר אליי. "אללה וואכבאר!" הוא שוב צועק ואני - ישוב בכיסא אחד מאחור ליד חיילת עייפה באוטובוס מלא ערב-רב - שוב מתפוצץ. ושוב. ושוב. כך מאתיים ימים. עד שהקצתי בתוך עצמי ואני חי. חי בתרדמת. לו רק יכולתי להישאר כך לעד.

משהקצתי מתוך הסיוט המתמשך נשאבתי למערבולת איומה מעט פחות: לתוך ערפילית של זיכרונות ושכחה ינקו אותי פנימה, עמוק יותר ויותר; לחור השחור של נפש האדם שלי. במבט לאחור זה הרגיש בדיוק ונחווה ממש כמו ישיבה בקרקעית באר עמוקה, לבד. הזמן מאבד את משמעותו בזמנים כאלה. תחושת הטחב, המרחב, הבדידות - כל עוד לא זכרתי דבר מן העבר, היה בסדר.

ואז התחלתי לשמוע רעשים מלמעלה, בעודי ישוב על האדמה הלחה, הקרה. הרמתי את ראשי. תוך זמן כלשהו עיניי התרגלו אל נקודת האור שבקצה הקצה ובעיניי ראיתי נקודה של אור.

ייתכן ומיד הפכו הרעשים לקולות.

ייתכן ולא.

 מה שאני יודע הוא שלמדתי להפריד בין הקולות; למדתי להפוך אותם למילים, להעניק להם משמעות. הם לא קראו לי לבוא אליהם, הם אפילו לא דיברו אליי; הם דיברו עליי, ואני שמעתי אותם אך בקושי. סקרנותי גברה עליי ורצוני חזר, וכך נעלמה הבאר ואיתה תחושת הטחב ומגע האזוב. מאז חלפו להם יותר מחודשיים, מאז אני יודע כמה זמן חלף.

עליך לדעת, אין בי כל כוונה להצטנע שלא לצורך - אין זה הולם את מעמדי כאן ואתה אינך קיים בכדי לקיים עמי יחסי-אנוש - לכן אעיד שחודשיים אלו, מאז, לא נראו כלל כפי שימיי נראים כיום. אומנם שמעתי את האנשים סביבי מדברים ואומנם הבנתי את כוונותיהם, אך לא היה זה ממקום נוח, שכן הייתי כלוא ומשועבד. אם אתה מתקשה להבין, דמיין לעצמך אותי (כפי שוודאי אני מדמיין אותך) יושב על כיסא קטן ממידותיי, כבול בשלשלאות מחושמלות, מכשיר לראשי המונע מעפעפיי להיסגר, נאלץ לבהות במסך גדול המקרין את הבזקי מחשבתי הפורחת, והקולות שבחוץ לא מצליחים להסיח את דעתי המעורפלת. עכשיו דמיין אותי בחלל ריק ושחור, באותה הוויה חסרת כל.

כך היה.

ואני כמו זומבי, בוהה ומזיל מעט ריר בצד הפה. לעתים ידעתי שאני חי חלום ישן; לעתים הבטתי בו מבחוץ; ולעולם לא מגיב. וכיצד התפכחתי, אתה שואל אותי? אומר לך שאני לא יודע. זה הרגיש כמו שמוציאים את הראש מהאמבטיה לאחר שהות ארוכה במים - שומר את האוויר בפנים ושומע רק קולות נמוכים מהחיים הקרובים. ועכשיו אני, כפי שאתה רואה, אומנם עדיין בתרדמת מבחינת העולם שבחוץ, אך על שליטתי בעולם שבפנים לא ניתן עוד לערער.

 מהרגע בו הבנתי את המציאות שלי לא נחתי לרגע, למדתי את סביבתי החדשה-ישנה, התמדתי וכעת הכל כפוף לרצוני.

מאחר ולא שנינו נמצאים בראשי (ואם כן, אתה מדומה לי לסוג של קיר חסר חיים) החלטתי לשתף אותך במה שמתרחש כאן. כן, אני יודע מה אתה חושב; אתה חושב שאני מדבר איתך מהחשש שאאבד את שפיותי.

ובכן, זה חצי נכון.

זה לא לגמרי מדויק מפני שאיני בטוח אם בכלל ניתן לאבד את שפיות במקום הזה, שכן שפיות היא מדד סוציו-אקונומי, אנתרופולוגי-משהו, ואני חי בסביבה ללא סביבה וללא חברה. במילים אחרות, ייתכן והשיגעון הוא למעשה מתן ביטוי חופשי לאיד ללא השגחתו של הסופר-אגו; ואם זה נכון, אזי כולם היו משוגעים לו רק יכלו.

       אם כך הוא הדבר והגדרות חיצוניות אינן חלות עליי כאן, מדוע, אם כן, אני מדבר אליך? (ואני מקווה מאוד שגם אתה שואל את עצמך שאלה זו, כי אז זה אומר שראשך על כתפיך, ששכלך במקומו ומבטך נבון וקשוב. לו רק יכולתי לדעת כיצד אתה באמת נראה...) בסופו-של-דבר, אני חושב שאם אנו יוצאים מנקודת השיגעון, אין זה כלל משנה. אך אם אנו מסיקים - ופה אני שם את מבטחי בכך ששכלך אינו רק במקומו, אלא שהנך גם איש שיח רציני - שקיים מניע נוסף לעצם המצאך אי-שם בחיי, הרי להיכנס מאחורי דלתות סגורות או לרדת למעמקים זרים, שאליהם כרגע אין לי חבל או שבהן עדיין לא קיימת ידית. כך או כך, גם מבלי שנרד, גם מבלי שנפתח, אני מקווה שלא תירתע להקשיב לדבריי - שתישאר איתי.

וזה לא בגלל שאני מרגיש לבד, כי אין לי רגע דל אחד מאז שעליתי לאוטובוס מספר 19... כפי שאין בכוונתי להצטנע, כך יש בנכונותי להיות עמך כן; ומדוע אני אומר זאת - מכיוון שאני יודע, הבנתי מדוע האלים תמיד כה עיקשים בהתערבותם במהלך החיים על פני האדמה והאדם.

     למה שאין נגיעה ממשית בקרקע המוחשית של המציאות אין משמעות. אז אתה מבין - עצם הדיבור שלי עמך, שאתה בחוץ ואני תקוע בפנים, מעניק משמעות מסוימת לכל מעשיי הקטנים כאן. ומהם מעשיי כאן, אתה ודאי שואל. לו היית פונה אליי לפני מספר ימים או שבועות, הייתי אומר לך שמטרתי העיקרית היא לשרוד; להשאיר את אפי כמה סנטימטרים מעל למים העבשים. פחדתי להתבוסס ולהתמוסס על המזבח, נאבקתי בצרחות אוחז בקרניים אל מול ביצה פועה - פחדתי לשחרר ולטבוע.

עליי להודות שלא היה זה מעשה אמיץ שהביאני לכדי טבילה - מעשה שמפניו רעדו אף כתמי-לידתי! בהחלט לא אומץ, לא ולא. ואם פחד הוא המקביל המנוגד לאומץ, גם פחד לא היה זה ששחרר את ידיי ושמט כל עצם שאוכל להיאחז בו עד שתדהה נשמתי מעליי.

      זה יהיה אולי חדש ומפתיע בשבילך לשמוע, אך היה זה פשוט הרצון לחדול. נאבק לא לנשום, ידיי שוקעות פנימה, מהר מאוד נוכחתי להבין שמי-הביצה אינם עמוקים דים בכדי שאחנק כולי תחת אדמת הכבול, המדיפה ריחות נוראים של זיכרונות רקובים, ושרגליי מוצקות על הקרקעית עד לירכיים. חשתי נבגד על-ידי עצמי.

 חסר-כל ניקיתי את עצמי מהכבול וכך גם את כל עולמי - מעתה לא אכנע עוד לתכתיבי העולם שבחוץ. אז כפי שאתה רואה, או שאינך רואה, כרגע אין כאן דבר פרט לי. ואני נקי ומסורק, לבוש בהוד ובהדר שאפיינו את תקופת הרנסנס בשלהי ימי-הביניים המאוחרים. שעון קוקייה קטן בכיס מקטורני (מכוון בהתאם לזמן החיצוני), פנקס שחור ועיפרון-חודים בכיסיי האחרים. אין זכר לרקב!

אתה שומע את זה, בא מבחוץ? לא, אני לא חושב שתצליח לשמוע אותם (אומנם אתה אמור להיות כמוהם - בחוץ) בדיוק כשם שאינך יכול לראות אותי כאן. אוף. לא רק שאני צריך להתגבר בכוחות עצמי ולהתמודד עם המציאות הקשה הזו, עליי גם להסביר לך את כל מה שקורה... לא, אל תדאג, אני לא מחפש הכרה במסכנותי או כתף רכה לבכות עליה דמעות של חוסר-עניין, ממש לא; אבל עליך לדעת כעת - לפני שאתה מתמקם מולי ומאזין לכל מה שאחליט לשתף עמך - כל הדברים נעשים ויעשו מתוך כאב, לפחות עד שזה יחדל להוות תפקיד מכריע בחיי הנוכחיים.

עיקרון זה חשוב מאוד והוא ימשיך וילווה אותנו בכל נקודת-מוצא מכאן והלאה.

ולידיעתך: אני כן מתאפק ועוצר את עצמי מלמספר לך מי היו אלה השניים שדיברו בחוץ ומה היה להם בכלל לחפש ליד גופי הרדום, וזאת מכיוון שעדיין לא סיימתי להקדים את דבריי שלי, שהם, לדעתי, אם לא חשובים יותר, הסיבה שלשמה אתה כאן. אני, כמובן, מודה לך על הסבלנות.

ואם יש לך אשליה כלשהי לחשוב שמדובר כאן בסוג של טיפול או תרפיה, אני מציע לך לחשוב שנית. אני לא זקוק לך! אני לא בראתי אותך כי אני מחפש ייעוץ פסיכולוגי ואומנם יש לך זוג אוזניים, אך לא למעני הן שם, אלא למען שנפשך תהיה שקטה. עם כל הכבוד. אל תתור בין דבריי אחר סימנים פאליים או תסביכים אדיפאליים או עקרונות החזקה כאלו ואחרות; הייתי שמח לו לא הכרת את פרויד, את יונג ואת ויניקוט, אך לצערי לא יכולתי לברואך אווילי כמוני; אבל שלא תעיז לכפות פרשנות דרשנית כלשהי על דבריי! אני מבקש שתכבד אותי וכל מתן משמעות זרה לנאמר כאן ייחשב כזלזול. ואני מבטיח לך, כי ברגע הראשון שאחוש זלזול מכיוונך אתנער מקיומך בכל הרמות הנוגעות - את מרבית עשרים ותשע שנותיי בחוץ העברתי כאן בפנים, אז אל תחשוב שהאוזניים שלך עושות לי טובה. אתה כאן כעת מרצונך כשם שאתה כאן כעת מרצוני. זהו. זה לא חוזה, זה הסדר. ואת האמון שלי בך אתה תאלץ לבנות, אומנם לא במאמץ, כי עם בהתמדה.

נכון, הזכרתי כבר מילים יפות כמו כנות והסברת-פנים, אולם למעשיך (וזאת חזור ושנן לעצמך) יהיו השלכות ישירות גם על מעשיי. אתה יכול להרים גבה, אך לא לפסול את דבריי; אתה יכול להרגיש סימפטיה, אבל לא אמפטיה. תזהה. תזדהה. אל תעורר רחמים. נתחיל? רגע אחד.

הייתי מעוניין ושמח לו רשמת את כל מה שאני אומר, אתה יודע, למען התיעוד, למקרה שמשהו יקרה לי. אני אומנם לא מסוגל לתקשר עם גופי, אך אין הדבר אומר שאיני חש את כאביו. להוכיח בפניך את נכונותי לקיים את צדדי בהסכם שלנו, אשתף עמך פחד נורא שתקף אותי בתחילה.

כמו שאתה ודאי יודע, ואם אינך יודע, ודאי יכול אתה לשער בדמיונך, שהשילוב בין חוסר-אונים לעודף אונות הוא קטלני - כן - מהרגע בו הקצתי מתוך הערפל הקר חזרה אל עצמי פחדתי ש, בעוד אני נהנה בהפקת מחזות אירוטיים עם מיטב נשות העולם, שמיכת בית-החולים תתחיל להתרומם ולכולם ייוודע איזה מן פיראט משתובב לו כאן מתחת לתורן המורם. פחדתי שהחלק  ה ז ה  בגוף שלי עדיין מחובר ומקושר היטב למערכת הפנימית.

כמו שאתה מבין, זה לא קרה.

אני משותק לגמרי.

ואני שמח על כך מאוד.

אז הנה, עכשיו אתה יודע, שאת כל ימיי הראשונים מאז שבתי מהתהום העשוקה ביליתי בסיפוק נעים של התשוקה. ואני מדבר על 'ימים' כאילו יש פה זמן...   

הזמן, כמובן, לא ממש קיים פה ואומנם אני מסוגל להתעסק איתו כרצוני, אין במעשיי אלה דבר פרט ליצירה אלטרנטיבית-תיאורטית למציאות איטית וקבועה ובלתי-מושפעת. במילים פשוטות יותר: אני משחק עם הזמן - כמו עם כל שאר המימדים - משחק שבסופו של דבר לא משנה דבר; קצו כתחילתו, נגמר כשהתחיל, מעמיד אותי בדיוק היכן שהייתי קודם לכן. ולמרות זאת, אבוא ואומר שכאן, דווקא כאן, צודק מי שאומר שהדרך אל המטרה היא המטרה עצמה. כה בנאלי ועם זאת כה נכון.

ונכון, גופי נותר שברירי כשהיה רגע אחד אחרי הפיצוץ ואין לי כל אשליה לחיי רוח נצחיים וגם הקיום המסוים שלי פה יכול להגיע אל קצו בכל רגע ממש (עם צפצוף המכשירים בחוץ), אך שב עמי ותיווכח... או שב לידי ורק תקשיב. אני יודע שאותי זה ישמח.

מוזר. נראה שאינני מצליח לתת לך חזות בדמיוני. לכל העולם כן, אבל לך לא; רק דמות מעורפלת הנמצאת בחוץ ליד מיטתי. חבל גם שאיני מסוגל לשמוע את קולך. אלמלא כן, היית יכול לתאר באוזניי כיצד אתה נראה.

האמת היא שעדיף כך - הנטייה שלי לשפוט אנשים לפי מראם היא משהו שאני עדיין עובד עליו. זו עבודה פסיכולוגית בעיקרה, אך ללא יישום של ממש והתנסות בשטח לא ניתן להעריך את מידת ההתקדמות. שלא תבין אותי לא נכון, יש פה לפעמים פרצופים שטרם יצא לי להכיר, אך אין זה אומר שהם חדשים לי. כל מה שמתרחש פה קשור ותלוי בדרך זו או אחרת במציאות שבחוץ, אל מה שאני כבר מכיר; ואפילו המידע אינו זמין לי במודע, אותם ההקשרים וההשלכות שבים ועולים בי בכל פעם מחדש.

אני מתגעגע למזג-האוויר. כרגע אומנם אין כלום, אך אם ארצה, ברגע אחד יהיו פה ברקים ושם יהיה שלג וכאן ממש שמש לוהטת ואין גבול לשילובים שביכולתי ליצר (למעשה יש). אבל שלג אמיתי - זה מגיע רק כשקר מספיק והעננות נכונה לכך והריח שמגיע רגע לפני - ריחות עומדים של צמרות-ברושים קרות ובלוטי-אלון - והכל שקט, הציפורים נצמדות זו אל זו בסבך הענפים, תומכות אלה באלה בחום ובשינה - שקט כזה, של שלג אמיתי, לא יכול להיות שירד כאן. שמש לוהטת כן, אבל שלג אמיתי - זה מורכב מדי בשבילי.

בניתי בית. רוצה לראות? כאן אני מארח את כל מי שבא לבקר אותי. בבית הזה אני גם... עושה דברים אחרים. יש גם חצר גדולה וגינה קבועה, שאותה אני משתדל לטפח מדי יום. וב'יום' אני מתכוון ליום שלי, כאן. מממ. חבל שאינך יכול לראות את הערוגות היפות שלי, המלפפונים והעגבניות והדלעות והאבטיחים והברוקולי והכרוביות, ושום-דבר מהם לא מגיע אל קיבתי - נקטף ונזרק.

אני אוכל רק כשזה מתאים לאווירה או כתוסף הומוריסטי במצבים מסוימים.

שני הקולות שלא יכולת לשמוע מקודם היו של דוקטור גרגורי, הרופא התורן, ושל האחות תמר. תמר היא האחות הראשית במחלקה והיא מגיעה פעמיים ביום לבדוק מה שלומי כחלק מהסיבוב הגדול שלה, שהיא עושה בכל הקומה. היא הייתה יכולה להיות נחמדה מאוד אלמלא חשבה את מטופליה לילדים קטנים שאיבדו את אביהם במרכול. גרגורי - ד"ר גרגורי! - לא נמצא במחלקה לעתים קרובות ובפעמים שנוכחותו מתבקשת הוא מגיע עם תמר לחדר שלנו, הלוקים בתרדמת, ומרכל איתה על עניינים פנימיים של הצוות ושל בית-החולים. שני אלה, כמו נוספים אחרים, מתנהלים אצלי במסדרונות של הבית, מסתובבים ומקשקשים קשקושים, ואין הרבה שאני יכול לעשות בנידון. לא הקדשתי להם חדר בביתי ואין לי כל נטייה לעצור אותם בדרכם ולפתוח עמם בשיחה. בעיקר מפני שהם עושים זאת גם. לעומתם, לאחיות סי וטל יש פה חדר גדול עם מיטה גדולה ולרמי המנקה בלילות יש כיסא כמעט קבוע במרפסת שבקומה הרביעית.

ואם כבר התחלנו לדבר על הדמויות, חשוב להדגיש שמרגע שהקמתי את הבית שלי והרשיתי לגורמים מן החוץ להיכנס, לא אני הוא זה שמחליט מי נכנס ומי לא. למעשה, כולם, כך הסתבר לי, רשאים להיכנס. כל שבידי להחליט הוא היכן למקמם בפנים.

רק רגע אחד!

ומי זה?

אתה לא תאמין, אבל אני רואה כאן פתאום מישהו חדש. תמתין, אני הולך לבדוק מהיכן  ז ה  צץ פה.

אה, זה אתה!

זה באמת אתה?! אבל... איך נכנסת?"

     "אני לא יודע, אבל זה בהחלט אני - הנה, ראה את הרשימות שערכתי עד כה."

     "כן, זה באמת אתה. אני, וואו, אני רואה שהתחלת לכתוב כבר מהרגע הראשון."

     "כן, עוד לפני שביקשת זאת ממני. אה, אתה מאלה שעוד לוחצים ידיים. בסדר."

     "...וזה כתוב בדיוק כפי שאני זוכר שאמרתי לך - לא גרעת מילה, אף לא הכנסת הערות בין דבריי! אני ממש שמח שיצרתי אותך. בזאת הראית לי שיצרתי אותך לתפארת ויש בי התרגשות גדולה על שהצלחת להיכנס. כנראה מהר מאוד הפכת מבחינתי למוחשי, עד שהפכת לאחד מאותם יקירים המגיעים לבקרני. אני חייב להודות-. אתה עדיין רושם את כל מה שאני אומר?"

     "כן."

     "יפה. אז אני חייב להודות, שאני מתלבט איפה בבית לשקע אותך, כלומר, לשכן אותך, באיזה חדר; כי הכל פחות-או-יותר פנוי ותפוס."

     "זה בסדר, אין לי כוונה להישאר זמן רב ובמילא בזמן שאני פה אני מעדיף להיות קרוב אליך. אם ארצה מעט לנוח, אמצא לי כבר אתר רביצה פנוי."

     "מה זאת אומרת 'אין לי כוונה להישאר כאן זמן רב'? אתה ממהר לאיזה מקום?"

     "אני לא ממהר. אתה יצרת אותי בחוץ ושם מקומי; אני חושב שמתאים לי יותר להיות בחוץ."

     "תשמע, אני לא אוהב את זה, אני לא אוהב את זה בכלל. אתה לא אמור לדבר ככה ואני לא מבין מאיפה זה בא."

     "תשכח שאמרתי את זה. ייתכן ועכשיו, משאני פה ולא עוד שם, אפשר להיערך אחרת."

     "מלאכת התיעוד חייבת להימשך! ובכתב!"

     "אני מסכים איתך - אין לי כל התרעמות על זה. כל שאני אומר הוא שכעת ניתן להעמיק את התוכן, לצטט דיאלוגים, לתאר את הסביבה ואת הנוכחים בה; כבר לא עוד רק דיאלוג אחד מתמשך."

     "כן, כמובן - היו חסרים לך גורמים משמעותיים ביותר, שבלעדיהם כל העלילה הייתה יכולה להיראות כמו מניפסט טרגי. וזה מאוד בולט בכתיבה שלך עד כה. אני לא מאשים אותך בזה ואין לי ספק שמעתה והלאה תיערך אחרת. לא בכדי שמתי בידך את היכולת לכתוב."

     "אני יודע ואני מציע שמעתה תתעלם מנוכחותי כאן ובסוף אראה לך מה יצא. אם זה לא ימצא-חן בעיניך, אחזור לכתובים ואשכתבם מחדש. אם תהיה מרוצה, יסתיים חלקי ואחזור החוצה."

     "יש לך דרך לצאת מכאן? אולי גם אני אצליח!"

     "אני אפילו לא יודע כיצד נכנסתי, לא כל שכן לצאת. אני עדיין לא יודע כיצד אעשה זאת; נמתין לרגע ונראה. אולי באמת תוכל לחזור איתי."

     "קדימה אז! בוא ננסה כבר עכשיו."

     "שננסה את מה? אם יש לך רעיון, נבדוק את מידת הצלחתו מיד."

     "...אין לי."

     "תרשום: העבודה שלי היא לגרום לך לחייך. את מובטלת."