כותרות TheMarker >
    ';

    עכשיו אנחנו

    הרהורים ומחשבות על נשים ונשיות

    0

    חשבון נפש

    7 תגובות   יום רביעי, 14/3/07, 13:20

    עברנו דרך ארוכה. נשים בתפקידי ניהול הן כבר מחזה נפוץ, ויותר נשים מאיישות תפקידים בתחומים בהם לא דרכה מעולם כף רגל נשית. האם זה אומר שאפשר להתרווח לאחור בסיפוק? למרבה הצער, עדיין לא. אנחנו רחוקים משוויון, ויעידו על כך עשרות סקרים ומאמרים הנכתבים על שכבות הניהול הבכירות.

    אבל בעוד אנחנו נלחמות את מלחמת המינים בשוק העבודה, אולי הגיע הזמן שכל אחת מאיתנו תעשה גם את החשבון האישי ותשאל את עצמה – מתי אהיה טובה מספיק בעיני עצמי, מנהלת מספיק טובה, וגם אמא טובה דיה, וחברה, ורעייה. המאבק הפנימי הזה לא הוכרע אצל רבות מאיתנו, ומתגנב ללב החשש שחלקנו לא יהיו לעולם טובות מספיק בעיני עצמן. רק בעיני עצמן.

    אולי חלק ממשמעות השוויון שאנחנו כה שואפות אליו, הוא לחיות בשלום איתנו. לעשות מה שאנחנו רוצות, כל זמן שזה באמת מה שאנחנו רוצות. מתאים לך להיות מנהלת בכירה? לכי על זה. מעדיפה להיות אמא במשרה מלאה? עשי זאת בלי נקיפות מצפון. החלטת לשלב בין הדברים? מה טוב. כל עוד הלב שלנו שם, כל השאר, כנראה, יסתדר מאליו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/3/07 11:10:
      איריגאריי (IRIGARAY ) כתבה בניתוח שלה את דיוטימה של אפלטון על הצורה השונה שבה נשים חושבות. החשיבה דמוית המסע בניגוד לחשיבה הקווית הגברית. זאת הממוקדת מטרה. החשיבה שפותחת שאלות במקום לנסות ולמצות תשובה מכל דבר. ההצעה שנובעת מהמאמר היא אולי הניסיון ליצור תרבות וחשיבה אלטרנטיביים, כאלו שאינם מתחרים (כפל משמעות) עם אלו המציפים אותנו גם ככה.
        14/3/07 22:28:

      אולי יהיה סוף אופטימי, בטוח שלא משעמם. אשמח אם תכנסי לבלוג שלי...

      איה.

        14/3/07 21:28:

      מרגש וכואב. ועד כמה שזה הסיפור האישי שלך, זה מרגיש נורא נורא מוכר. כל כך הרבה סיפורים כאלו מגיעים אלינו למגזין "דה מרקר וומן", עד שכבר ברור שזו סיטואציה ממלכדת שנופלות לתוכה הרבה נשים. אני מקווה שתמצאי את הכוח יום אחד לעשות את מה שאת באמת אוהבת, ואפילו להצליח להתפרנס מזה. לי, לפחות, זה הצליח.... 

        14/3/07 19:08:

      נושא מאד בעייתי וכואב..

      פעם ניהלתי את הסטודיו וההפקה במשרד פרסום בינוני, אחרי הולדת הילד השני ובעקבות פשיטת הרגל של המשרד הפכתי לביצועיסטית פשוטה. חשבתי שיהיה נוח ובאמת היה נוח.

      אני מצטרפת לך מכתב שלי שפורסם ב"לאישה" והוא יכול להסביר בדיוק את הדילמה הזו.

       

      ברוכה הבאה בתי הקטנה, אחרי תשעה חודשים בדיוק נפגשנו בחדר לידה נעים ונוח. הגחת לעולם שלי שכובה על בטני, יונקת משדי הגדושים ששמחו להשקותך. ואת ילדה שלי לא יודעת עד כמה חששתי מבואך. במשך העשור האחרון התקדמתי לאט ובטוח בענף הפרסום. התחלתי כגרפיקאית זוטרה שמבצעת עבודות סיזיפיות של קטלוגים משעממים בשכר מינימום. עם הזמן, עם מוסר עבודה גבוה, עם תפיסה מהירה ועם הרבה חוש הומור שעזר לי להתחבב על הממונים, התקדמתי. הפכתי למנהלת סטודיו, למפיקה, לתקציבאית, מבצעת כל עבודה שנדרשת על הצד הטוב ביותר. שכרי הלך וטפח ומעמדי התבסס, זוכה להערכה רבה מעמיתי. כל בוקר יצאתי לעבודה חדורת מוטיבציה כאילו היה זה יומי הראשון. שעות העבודה הארוכות והלחץ הבלתי פוסק לא הרתיעו אותי. אהבתי את העבודה, אהבתי את האנשים ואהבתי לחיות.אחותך נולדה לפני שבע שנים ואחריה אחיך, שינוי עצום בחיי שדרש את נוכחותי בבית יותר ויותר. תמרנתי בקושי רב בין העבודה והבית אך עדיין שמחתי בחלקי, מעריכה כל יום מאושר. אולם, שום דבר לא הכין אותי לאותה שעה בה קראו לכל עובדי המשרד והודיעו כי המשרד פושט רגל ועלינו ללכת. לקחת את התיק האישי שלנו לעזוב הכל מאחור וללכת.חזרתי הביתה מבולבלת ומבוהלת מאיבוד מקום העבודה שאהבתי. משהו מת בי ואני לא הספקתי להתאבל. מיד עשיתי כמה טלפונים והתקבלתי למשרת גרפיקאית זוטרה במשרד פרסום אחר, אותו תפקיד שביצעתי עשר שנים קודם לכן. חשבתי כי זו תהיה עבודה זמנית עד אשר אמצא עבודה אחרת שתהלום את כישורי, יכולתי ומעמדי. אך העומס הרגשי היה גדול מידי. לא הצלחתי לבלוע את עלבוני, שוקעת בעצבות תהומית. מידי בוקר לאחר פיזור הילדים בכיתי במכונית בדרכי לעבודה ובכיתי מיד כשנסתיימה. ככל שחלף הזמן איבדתי את הביטחון בעצמי ובכישורי. הפסקתי לתקשר עם אנשים וההומור שהיה חלק נכבד ממני אבד לחלוטין. כולם סביבי דחקו בי להחזיק במשרה, רואים רק את שעות העבודה הנוחות, את המשכורת היפה והאפשרות לחזור מוקדם לילדים, אבל שכחו אותי. ואני הפכתי לאישה עצובה ולא ממומשת. לאחר שנתיים אבודות במשרה ה"זמנית", החלטתי להחליט ולהציב את עצמי בראש סדר העדיפויות. החלטתי לצאת מבועת הרחמים העצמיים ולמצוא עבודה אחרת, מספקת ומאתגרת. כזו שתדע גם לתת מקום לילדים ולגידולם, אבל גם לקריירה שלי. לי. וממש כשקיבלתי שלוש הצעות עבודה אטרקטיביות, רגע לפני ההמראה שכל כך חיכיתי לה, שכל כך הגיעה לי, גילתי שאני בהריון. לא תכננתי אותך ילדתי, זו האמת. יודעת שאם אחזיק בהריון לא אוכל לקבל עבודה חדשה וכל התוכניות היפות ירדו לטמיון. ובכל זאת החלטתי ללדת אותך. עכשיו את חבוקה בזרועותיי שלווה ויפה כל כך ואני מבולבלת, מנסה לחפש את עצמי מבעד לכל שכבות הטרנינג.  אוהבת אותך,אמא.

       

        14/3/07 16:06:

      כל דבר בעיתו .

      והחשוב לחיות עם ההחלטה בשלום , ללא נקיפות מצפון .

      ומעת לעת לערוך חשבון נפש ...

      נהדר לקרוא אותך .

       

       

       

        14/3/07 14:39:

      רונית היקרה,

       

      מעולם,

      בשום שלב של חיי,

      שכבר אינם קצרים, ובוודאי לא נטולי ניסיון וכמה "פנים" של החיים - לא הייתה בליבי התלבטות או שאלה לגביי "ייעודי" או "שלמות נפשי" עם מעשיי.

       

      אני גורסת שבסיס הקיום שלנו (והוא קצר ימים כידוע, ממש "אורחים לרגע"), הוא בבחירת ניהול הזמן והמטרות שלנו, כמובן, בהינתן נתוני חיינו.

       

      ככה הספקתי יותר,

      נהניתי הרבה יותר,

      ועדיין לא התחלתי את חיי בעצם.

       

      בטח לא אספיק כלום....:)

       

      כמו שאני טוענת ל"ניהול סיכונים" ("שם" היכן שרק גברים קוראים/כותבים/נוכחים, ואני חייזר ), כך ב"מאקרו" של החיים אני מכנה את זה "ניהול חיים".

       

      לכל זמן יש את סדרי העדיפויות שלו וזה בידינו.

       

      אני אגב, לא חשה נקיפות מצפון או חיבוטי נפש - אם אני מחליטה שמתאים לי עכשיו, ויהי מה - להתבטל.

       

       

      אלוהים אכן נמצא בפרטים הקטנים - הוא העניק לנו את הבחירה.

       

       

       

       

        14/3/07 13:50:
      הי אורית, מענין, אבל למה פונט ככ קטן? אפשר להגדיל ב- 1.90?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ronit.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין