לכל מקום ראוי שיהיה לו שומר לילה- למוזיאון, לקניון או לאתר בנייה. יש דבר מה קוסם בתפקיד הזה, המבוצע לגמרי לבד, כשכולם כבר ישנים ורק אדם אחד נותר לשמור. זהו תפקיד המתבצע בשני תנאים, שלעיתים חסרים לנו, בחברה שלנו, מאוד: בדידות ושקט.

שני התנאים האלו מאפשרים לאותו שומר לעשות משהו שרובנו, אלו העובדים במשך היום, בין כל הרעש וההמולה, מתקשים לעשות, או עושים לעתים נדירות:
להיות בתוך עצמנו.
ומכיוון שעבור שומר הלילה זו עבודה, הרי שהוא בתוך עצמו כדרך חיים. וזה מה שעשוי להפוך שומר שכזה לאדם מיוחד, שמן הראוי להקשיב לו.
וכמו שישנם שומרי לילה למקומות פיזיים, מוגדרים ותחומים, כך ישנם גם שומרי לילה למקומות וירטואליים.

את שומר הלילה שלי פגשתי לראשונה לפני שנים כשהגעתי אל פורום כתיבה באתר איי.או. אל (עוד מהעידן שבו האינטרנט היה דבר מסתורי ומלא הפתעות...). שמו של הפורום היה "מהמגירה לדיסק" והוא הכיל קבוצה עליזה ואדיבה של כותבים וכותבות, שכתבו בו סיפורים ושירים. הסיפור הראשון שכתבתי שם היה תיעוד השיחה שלי עם אותו שומר לילה של המקום, כמובן בשעות הקטנות של הלילה. שומר הלילה סיפר לי שכפי שישנם שומרי לילה במוזיאונים או גלריות, שתפקידם לשמור שלא יגנבו את יצירות האמנות, כך ישנם גם שומרי לילה במקומות כמו אלו שתפקידם לשמור על כל השירים והסיפורים. זו בדיוק היתה התקופה של המעבר בין המילניומים והייתה איזו הרגשה של קסם באוויר, שאליה התלוותה אצלי גם תחושה של בדידות, מה שהחזיר אותי אל הכתיבה וכך פרסמתי באותו פורום נושן כמה סיפורים. אך לא נשארתי בו זמן רב, כי חשתי באיזו תחושה של חוסר שייכות. (תחושה שהייתי חש באותם זמנים לא מעט ואולי זה כך גם היום, אלא שאז תחושות אלו היו גורמות לי לעצבות רבה ואילו היום למדתי לקבל אותן).
הסיפור האחרון שפרסמתי שם היה למעשה שוב שיחה שלי עם אותו שומר, שהפעם היתה שיחת פרידה. זו גם היתה שעת לילה קטנה וגשם ירד בחוץ.כשהוא שאל אותי לאן מועדות פעמיי השבתי לו שאולי אלך לי לאיזה אי בודד ואשלח משם מכתבים בבקבוק.  ואילו הוא אמר לי שהכי נחמד זה לצאת לדרך חדשה לאחר שירד גשם, כשבאוויר עומדת לה תחושה נעימה של רעננות. ואולי אני אמרתי לו משהו כזה, כבר קשה לזכור...
 

פגשתי אותו שוב, כעבור מספר שנים, כשהגעתי אל אתר במה חדשה. מסתבר שהוא עזב את אותו פורום קטן ומשפחתי שכבר נסגר ומצא עבודה חדשה באתר הגדול הזה המכיל אלפי כותבים, משוררים, צלמים, ציירים ועשרות אלפי יצירות. מאוד שמחנו לראות זה את זה כמובן והוא סיפר לי שכאן הוא חש כל כך קטן ובודד לעומת האתר המשפחתי של אז, כאילו ועזב כפר קטן וחביב ועבר לכרך גדול, סואן ומנוכר. הוא גם אמר לי שכולם חיפשו אחריי לאחר שהלכתי וגם רצו לשלוח מכתבים אל האי ההוא אבל אני כבר נעלמתי...
אני סיפרתי לו על כל מיני אנשים יקרים שנכנסו ויצאו להם מחיי וגם לימדתי אותו לשרוק (למרות שאני די גרוע בזה...). הוא היה מספר לי על ביקוריו בבית הקברות את אשתו (לא, היא לא נפטרה חס וחלילה. פשוט היה להם מין מנהג כזה של טיולים בבתי קברות... אני יודע שזה נשמע קצת מוזר אבל כנראה שמי שכל חייו עובד בשקט ובבדידות מחפש את אותם שקט ובדידות גם מחוץ לעבודתו...) והוא גם לימד אותי להקשיב אל הציפורים הנודדות, בייחוד בסוף הקיץ, ממש לפני בוא הסתיו ולשמוע אותן מבשרות במעופן כי הסתיו המתקרב יהיה הסתיו היפה ביותר.
ואולי הוא לא אמר זאת במפורש אך כוונתו כנראה הייתה כי בעיני הציפורים כל סתיו הנו היפה ביותר...

השיחה השלישית והאחרונה ביננו התקיימה בעיצומו של חורף, לפני שנים ספורות. זו הייתה תקופה לא נעימה עבורי מסיבות שונות, תקופה דומה במידת מה לזו הנוכחית, וכנראה שהייתי זקוק לשיחה הזו בכדי להתעודד. אך בסיומה של אותה שיחה אחרונה הוא גם גילה לי דבר מה, דבר מה שאולי היה בתוכי כל הזמן אך הייתי זקוק לידידי השומר בכדי לראות זאת. זוהי הבנה פנימית פשוטה שבמבט ראשון נדמית לא מציאותית ואף אולי מטופשת אך אם מצליחים להבין אותה היא יכולה לשמש אותנו בעיצומם של החורפים שלנו אנו.
לאותה שיחה קראתי בשם "פנס הקסם" ויתכן כי הסיפור הזה, שכתבתי אז וכיום אני כבר חש מנותק ממנו, יכול לסייע לי שוב מכיוון שהמצב המתואר בו זהה בהדיו למצב בו אני שרוי כעת.

אז הנה, לאחר זמן רב שבו אני עצמי לא קראתי בו, הנה הסיפור הזה שוב, עבורי וגם כמובן עבורכם, כדי שגם אתם תוכלו אולי להדליק מחדש את פנס הקסם שלכם... 

* למרות שהסיפור כאמור כבר קיים, ככל הנראה אביא אותו לכאן לא מיד אלא באחד הימים הקרובים  אז נא להיעזר בסבלנות... :)