הרוח קוראת לה מצמרת העץ, עץ האבוקדו הענק שבחצר מרכין את ענפיו ומזמין אותה לטפס

למעלה , שם רואים רחוק, שם אפשר לחלום.

ריח כביסת תינוקות ממלא את האוויר והיא כבר לא הקטנה.

הסופה שבפנים מתפתחת לאיטה , העולם שבחוץ מרגיש משבים קלים מלטפים , מביט סביב , תוהה

מאין זה בא מניע בראשו כמו לגרש את תמיהה וממשיך הלאה בדרכו.

תפילתה נענתה, זה לא נגמר זה רק הולך וגובר.

עכשיו כבר יודעת.... לכבות את המחשב!  אומרת לעצמה , אבל זר פרחים שמונח על המסך

בבוקר, פתק מפתיע לעת לילה , משאירים אותה. עוד רגע היא לוחשת לה, לזו שנושאת את השם

של אבא.

היא עסוקה כמו נמלה,קטנטנה חדשה בבית. והוא האיש הגדול והיפה , הוא רק שלה. והקטנה ?היא השותפה הנאמנה לכל השגעונות.יחד הם "כובשים את העולם".על גלי הים  היא מגלה יבשות חדשות , ועם צלילי המוסיקה היא מבלה בעולם הגדול-- והסופה נחה לעת עתה.

עוד לילה ללא שינה, בדיוק כמו אז ....

אז היה אביב , עכשיו כבר סתיו.