1. זה תמיד מתחיל ברמזור אדום קטן. אני נוטה להתעלם מהם בשעות הבוקר המוקדמות, כשאני רוכב על אופניי ברחובות הריקים של העיר.איך שאתחיל לגלוש מעבר לפס הלבן, שכני לשביל יתחיל לנבוח עליי בגרמנית שוצפת על כך שאני פורע חוק חסר אחריות, שהורס לו את המדינה ומשחית את ילדיו.  "?Bist du von der polizei" (אתה מהמשטרה?) אני בדרך כלל אשאל בתגובה, ואמשיך לדווש באין מפריע.

ברמזורים הבאים וודאי נפגש שוב. הפעם הוא יסתפק רק במבט. הוווו המבט הגרמני המפורסם.....שילוב של זלזול, שאט נפש ואכזבה ממדיניות ההגירה הליברלית מדי, שזימנה שחור שיער כמוני לשביל האופניים שלו. המבט המקפיא הוא אולי כלי הנשק היעיל ביותר של הגרמנים. סטרילי ומרוחק מחד, משפיל וחודר מאידך. הגרמנים בתור צייתני חוק וסדר אדוקים אוהבים להטיף מוסר, במיוחד בכל מה שקשור לשמירה על הסדר החברתי הראוי. לא במקרה זו המדינה היחידה בעולם שמחזיקה בנוסף למשטרה רגילה גם משטרת סדר מקצועית (Ordnungs Amt), שאחד מתפקידיה הוא לאלף רוכבי אופניים סוררים. כמוני למשל. 

2. אולי זה בגלל שהם לחוצים מדי, מה שמסביר את ארשת הפנים הסובלת שרבים מהם אוהבים לעטות פה ברכבות. לאחרונה קראתי על מחקר של משרד הבריאות הגרמני שמצא, כי הגורם השכיח ביותר למחלות בגרמניה הוא עודף לחץ נפשי ומתח. מדובר ממש במכת מדינה מסתבר. עוד לפני פרסום המחקר ,תמיד חשדתי ש under pressure  של דייוויד בואי נכתב בהשראת אותה תקופה שגר פה בסוף שנות ה 70.

3. אם דייויד בואי היה חוזר היום לברלין, הוא היה מגלה שהרבה דברים לא השתנו מאז. הגרמנים אוהבים קצת לחיות בעבר, או לפחות להיצמד למוכר הישן והטוב. אימוץ מהיר מדי של טכנולוגיות חדשות לא מלהיב אותם בלשון המעטה. קשה להאמין, אך בשנת 2009, עדיין לא ניתן להירשם פה לאוניברסיטה באינטרנט, שלא לדבר על התקנת אינטרנט או טלפון בדירה שעלולה לקחת כמעט חודש שלם. הגרמנים אוהבים את הבירוקרטיה שלהם בגרסה הקשיחה והמסורבלת, עם כמה שיותר קלסרים וטפסים ארוכים.

4. האמת חייבת להיאמר, הם גם מאוד חסכנים. לפעמים זה במסווה של יעילות גרמנית וניצול משאבים נכון, לפעמים זה מטעמים אקולוגיים של מיחזור קפדני וישיבה בחושך ולפעמים פשוט מדובר בקמצנות. ארבע שעות ועשרים דקות. זה הזמן הממוצע שלוקח לגרמני להשיב להודעת סמס אקראית. לא מדובר רק במאותגרות הטכנולוגית וגעגועים ליונות הדואר, אלא לרוב פשוט בטעמי חיסכון. כלומר, האם אתה באמת שווה את ההודעה חזרה מתוך 100 הודעות חינם שיש לו בתוכנית, כך הסביר לי מכר גרמני השבוע.

טוב. עד כאן היה הניסיון הכושל שלי בתרגיל "עשרה דברים שאני שונא בך ברלין". הגעתי כמעט לחמישה, בטוח שאמצא עוד אם אתעקש. אבל האמת שהסיבה למחווה השייקספיריאנית היא אולי להקל במעט על השעון המתקתק שנמצא אצלי בראש מאז שקניתי את כרטיס הטיסה שלי לארץ, כיוון אחד בחזרה.  טיק טק, טיק טק,טיק טק .... אני מצטרף לחתולים המחשבים את קיצם לאחור.

האמת היא שכל ניסיון להמאיס עליי את ברלין יעלה חרס. והרי לפניכם עוד דבר שאני שונא בה - אי אפשר באמת לשנוא אותה. כמובן שלא הכל פה מושלם והמנטליות הגרמנית מצליחה לעצבן אותך לפעמים, אבל אני אוהב אותה יותר מדי מכדי שבאמת ארצה לעזוב בשמחה.

אז בינתיים אני חי בהכחשה, כמו מכור לסם שטוען שהוא יכול להפסיק מתי שרק ירצה. זה החודש האחרון שלי פה וכבר מרגישים את החורף מעבר לפינה, אבל אני ממשיך לחרוש לי עם האופניים את העיר. רוצה לראות, להרגיש ולספוג כמה שיותר, כמה שרק אפשר. בחיי שלפעמים מתחשק לי לחבק את הבניינים, לשאוף הכל פנימה ולא לשחרר. להקפיא את הזמן.

אני נוסע לאט יותר, ובאחרונה אף התחלתי לציית לרמזורים האדומים. מנסה להרוויח עוד שניה של התייחדות עם הרחובות תוך כדי העלאת זיכרונות מהשנתיים האחרונות שלי פה. וכך אני חולם לי בהקיץ על שביל האופניים, מצליח להשתיק את תיקתוקי השעון עם נוסטלגיה נעימה, עד שהגרמני הלחוץ מאחוריי מעיר אותי בגרמנית שוצפת שהרמזור האדום התחלף.