סדינים מכותנה

וציפות גם,

עפעפיים דקות, שקופות, מתכסות בעצמן,

מגינות ברכות ועדנה מסתירות פאר חבוי.

מתוך היגיעה,

מתוך הידיעה,

שלא קל לחיות.

קטנות וחכמות מהסוג של ... פשוט להיות.

ובבקר נפקחות אל  לא כלום של הבנה,

שאולי לא בכלל לא חשובה,

אבל בעיניו אני גיבורה!

ובמחשבות שלי, אני ילדה קטנה, צוהלת ושמחה. כזו שלא מסבירה את עצמה וגם לא צריכה.

נושמת את כל הטוב שבקולו הצרוד כמו משאגה

חלוש אולי, גיבור עייף אולי, אבל בחיים!

ואני, מצנפת לו כרית שמנה, מקפלת בשבילו  פרחים וורודים קטנטנים ביניהם עיגולים ובניהם פרפרים קצת מרוחקים, שיעשו לו נעים כשהוא בשרעפים...

הכנתי לו סדינים מכותנה והוא לא בא, אמיתיים כאלה, לבנים כאלה,

שאני כיבסתי, שאני תליתי,

לו. על חבל צווארו.

והוא לא בא.

נעימים, מדיפים ריח סתיו

מין. אישה. כניעה.

והוא לא בא.

בסך הכל רציתי להישאר לבושה

ולשאול אותו אם הוא רוצה להישאר איתי בחיים,

כי זה המון יותר מכפי שאפילו אני מבינה.

 כי גם כך זה קשה נורא.

 כי בין כך החיים זה עונג שיכור מתוגה.

אבל לא ידעתי להסביר לו...מה אני מרגישה

והוא הלך.

אבל לא ידעתי לי להסביר לי מה אני מרגישה

והוא הלך.

וכאן הייתי עצובה.

ופתאם הוא בא! מלא עוצמה!

והיה מאוד נראה!

כמו מלאך מן השמיים שירד אלי להצלה

ברגע החשוב שלי כשאני נתלית על שבר דמעה.

שלימות שבקדושה

תודה אלהים על גיבור שהשארת בחיים.

ותודה לך חבר שלי, טייסים לעולם לא מפחדים הם תמיד שבים וממריאים!