"אלוהים לא יכול היה להיות בכל מקום. כתוצאה, הוא יצר את האמהות." זהו משפט, תאמינו או לא, שלקוח מספר העוסק בפילוסופיה של היהדות. המשפט הזה תפס את תשומת ליבי כי הוא מציג סיטואציה שלפיה אלוהים לא יכול לעשות הכל – הוא לא יכול להיות בכל מקום. אמירה כזו אינה אופיינית ליהודים. הרי תשאל את האדם החובש כיפה, והוא יאמר לך כי האל הוא כל יכול. הצג בפניו את פרדוקס האבן (האם האלוהים יכול לברוא אבן כל כך כבדה עד שהוא עצמו לא יוכל להרימה), וגם על זה תהיה לו תשובה (אי המוחשיות של האל). אך אותו אדם גם יאמר כי האל נמצא בכל וכל, בכל נקודת זמן ובכל מקום. לכן, כאשר פילוסוף יהודי "מודה" כי האלוהים לא יכול להיות בכל מקום – זה מעורר תמיהה.
מה התשובה למן כזה פרדוקס? כנראה שהיא טמונה בתפיסתנו את האלוהים. אלוהים לא יכול להיות בכל מקום, ולמעשה הוא לא יכול להיות בשום מקום, כי הוא אינו מוחשי ולכן לא ניתן לדבר עליו במונחים של חלל. למעשה, על אלוהים הוא כנראה בכלל לא ניתן לדבר במושגים אנושיים, אלא לומר כי הוא אנחנו, האהבה שיש בתוכנו לחיים; חלקת האלוהים הקטנה נמצאת בתוככי נשמתנו. זוהי גם הסיבה שהוא לא יכול להיות בכל מקום, כפי שאומר המשפט - הרי בנו, בתוכנו, קיימים חלקים שה"אלוהים", לא מגיע אליהם – אלו הם אותם חלקים סובלים, עצובים, חשוכים. וכמו שאומר המשפט – אלוהים יצר את האמהות כי הוא עצמו לא יכול להגיע לשם – כלומר, החלקים הגבוהים יותר שלנו, השמחים והמוארים, יצרו את תכונות האהבה והקבלה המאפיינות אמהות. האהבה שאנו מוכנים לתת ולקבל היא כמו גפרור שמאיר חדר חשוך. היא זו המכניסה את האור והשמחה לחיינו. אני לא מדברת על אהבת גבר לאישה, אלא על אהבה לחיים, לעולם, לפרטים הסובבים אותנו. זה החלק בתוכנו שנועד ללטף את אותם חלקים נמוכים ולסייע להם להמריא. ניתן לדמות זאת לידה שם האם אשר מושטת לבנה התינוק אשר מעד – מהי אותה יד אם לא אלוהים בעיניו של אותו פעוט? זוהי אותה התחושה שאנו חשים כאשר אנו סובלים, ובכל זאת מצליחים למצוא בעצמנו את הכוח לחייך שוב. אוהבת את כולכם ואוהבת את אלוהים שליJ |