אוףףףףףף

איזה יום זה היה.

יום ראשון מלא של הקטנה בגן אני הולכת לי בבוקר למסע מפרך, במהלכו אני מורידה שניים בהסעות לבית הספר בעוד הקטנה על המותן ככה וזהו הגיע הזמן לעלות במעלה ההר אל עבר הפעוטון.

אני יושבת לי שם על הריצפה וחושבת על כך שאני מרגישה קרועה בין פגישה שאני חייבת לרוץ אליה לבין הקטנה שאני אמורה לעקור מקירבי.

ובדיוק אז, כשעצביי מרוטים בלאו הכי, אני רואה את הקטנטונת של השכנה צורחת, צורחת בבכי ואני מתחילה להרגיש את הדם זורם לי מגפי הגוף אל עבר המוח הקודח.

מה עושים?

ואז מגיע רגע האמת, אני אמורה לעזוב את בתי בידיהם האמונות של המטפלות ופשוט לצאת, פשוט????? קטן עלי, ילדה שלישית הייתי שם, פחחחח קלי קלות.

אך מסתבר שאני כבר לגמרי לא ראציונלית כאשר אני אומרת למטפלת עם דמעות בעיניים: "אני לא יכולה" והיא מלטפת אותי קלות ואומרת לי ברוך אמהי וסלחני: "גליתי את יכולה, את ילדה גדולה" וכן, היא - המטפלת מבינה שהיא חייבת להניח את בתי בתוך בריכת הכדורים, כי היא מתה כבר לשחק, בעוד שאותי היא צריכה להרים על הידיים, לעודד קלות ואולי ללכת על השיטה הבדוקה של פתי בר וסינר.

אבל אני יוצאת משם מיוללת, למרות שאני כבר בוגרת גן (לילדים) זו הפעם השלישית, "גלית, לא בוכה, גלית ילדה גדולה, בארבע הבת של גלית תרשה לה לקחת אותה מהגן" ואני אוספת עצמי משם, כמובן שהגננת מרשה לי להציץ מהחלון רק עוד פעם אחרונה ודי, כדי לוודא שהקטנה לא עבדה על אמא, באמת כיף לה וזהו, מושפלת מבט אני חוזרת הביתה.

והנה אני כבר נרגעת והנה אני אפילו אשתה לי קפה של בוקר (אני חושבת לעצמי בדרכי הביתה) ובעוברי ליד הגן הרב גילאי, לעזאזל, מסתבר שיש עוד אדם אחד לא בוגר ממש לא כמוני, רק שהוא בן 5 והוא בורח מהגן בזעקות שבר: "אמא, אמא אמא" בעוד הסייעת צועקת לו מאחור: "ילי, אמא בגן, אמא בגן בוא חמוד לאן את הולך?"

ואני נעמדת קפואה וממררת בבכי: "אני רוצה את הבת שלי, אני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי מהר מהפגישה...".

מה, לא מגיע לי גם איזו פרידה עסיסית כזו נוסח ה"הלב" נוסח סרט ערבי יום שישי? למה לי לא מגיע? מה זה ככה לזנוח את אמא.

ימים קשים הם ימי הקליטה הראשונים של הילד בגן.

מאוד קשים לי, בחיי, אבל הגננת אמרה שבסוף היום היא תחזור הביתה והיא גם אמרה לי שזה בסוף יעבור לי ואהיה עצמאית.

אז חזרתי הביתה והלכתי לשתות את הבקבוק שלי ...עם קפה....אחד סוכר.