רוע משתק אותי.
רוע צרוף, שקשור בפגיעה בילדים בידי הקרובים להם ביותר, משתק אותי, מערער את היסודות העמוקים ביותר של בטחוני, מנתץ את קווי ההגנה המשוכללים שבניתי סביב עצמי, מפני מציאות הרוע.
רוע צרוף, שקשור בפגיעה בילדים ואשר מסתיים במותם, משתק אותי, חורץ סדקים בתפיסות העולם המגובשות שלי, מרסק את האופטימיות הנצחית שלי, סוחף אותי ללילות לבנים של כעס ובלבול.
מכריי/מקורביי יודעים, שפחד לא היה בהיסטוריה האישית שלי - גם ברגעים בהם ראוי היה לפחוד. ובכל זאת, רוע צרוף משתק אותי. המלה 'משתק' שאני שב ומציין כאן כמנטרה, מבטאת משהו חזק, עמוק ועצום יותר מפחד.
את המשהו החזק, העמוק והעצום הזה, חשתי בשבועות האחרונים בעקבות סיפור הרצח של הפעוטה נועה גולדרינג ז"ל. מצאתי עצמי נועל מבט בתמונת התום של נועה גולדרינג בעיתונים ובטלביזיה ונכשל בניסיון להתנתק ולנוע ממנה הלאה, לענייני היום האחרים. הצחוק הקטן בעיניה של נועה גולדרינג לא מש ממני, גם כשקיפלתי את העיתון ודחפתי אותו בכוח אל תחתית ערימת עיתוני השבת. החיוך הכבוש של נועה גולדרינג התעקש להמשיך ולהצטייר מקצה עד קצה המסך שנפער במצחי, גם כשעצמתי עיניי בכוח ונאבקתי כדי להירדם.
רבים נדרשו לסיפור הנורא הזה. בכל בית, בכל שיחה, בכל רגע, ניסו להבין איך אבא יכול לאבד במו ידיו את חיי בתו הפעוטה, שהיא בתו שלו, שתלתלי משי זהובים מעטרים את פניה? כיצד בן אנוש מסוגל להביט בעיניה, שעה שהוא מקרב אליה את זרועותיו, שיחנקו את נשמתה הזכה ויקטעו את חייה הירוקים, בעודה מפרפרת בהן?
בשיחות הועלו השערות מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. הפרשנויות עסקו בהתקפי זעם, בטירוף, בחוסר שליטה, בקנאה, באהבה נכזבת לאם, בנקמנות, באובדן זמני של שפיות, ברוע צרוף.
אבל מה שחָסַר לי בדיונים המלומדים האלו, היו שאלות מתחומים אחרים לחלוטין. שאלות פילוסופיות או תיאולוגיות, שעיקרן: איך ניתן בכלל שאירוע כזה יהווה? איזה מוסר קוסמי מאפשר את מנגנון התקיימותו? איזה צדק אלוהי בורא רצף התרחשויות כזה, שמצליח להתחיל ולהסתיים? איזה ספר חוקים רב יקומי אוגד בתוכו הגיון מעוות כזה? איזה כללים של שכר ועונש נותרים על כנם, כשרוע צרוף פוגע בתום מוחלט? איזה כֹּל-יכוֹלוּת יכולה להיות מודעת לנורא מכל שעומד להתרחש ולא לעצור את האירועים במועד?
לפני מספר שנים, בעקבות רצח של ילדה בידי אביה, כתבתי את השורות האלו, שראו אור בספרי "נחיתה קשה". נתן זך שקרא ומיין את טיוטות הקובץ טרם פרסומו בהוצאת "תג", קרא גם את השורות האלו שוב ושוב והיה לו קשה איתן. הוא התלבט מאוד לגבי הכללתן בספר, אך לבסוף הן נותרו בקובץ, לצידם של שני שירים נוספים העוסקים בפגיעה בתינוקות.
לפני למעלה מחודש, כשהתפרסם סיפור הרצח המטלטל של נועה גולדריג, הדפסתי לעצמי את השיר הזה ומאז אני אוחז בו בכיסי, ממולל אותו בידיי, נאבק עם עצמי בשאלה אם לפרסמו שוב, כאן בקפה.
אמש, עם פתיחת משפטו של האב הרוצח, לאחר שצפיתי בראיון עם אמה של נועה גולדריג ז"ל, הגיעו לבטיי לקיצם.
 * מִכֶּתֶף יָמִין צָמְחָה לָהּ
כָּנָף לְבָנָה
מִכֶּתֶף שְׂמֹאל עוֹד לֹא
צָמְחָה, וְעוֹרָהּ
הַטָּרִי נוֹתַר שָׁזוּף בַּמִּדָּה הָרְאוּיָה.
פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן
כָּנָף צְעִירָה לְיַלְדָּה כָּל כָּךְ קְטַנָּה.
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת.
כָּל כָּךְ יָכוֹל לִהְיוֹת
בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן
לְיַלְדָּה כָּל כָּךְ קְטַנָּה. |