בקופסת התה שבמטבח נחה לה בשקט חפיסת כדורים.

לכאורה, עוד כדורים עגולים וקטנים, לא שונים כהוא זה מחבריהם בארון התרופות-מי לחום ומי לבחילה.

אבל לא הפעם.

לידידנו בקופסת התה קוראים רטלין ובניגוד לאופטלגין ולאקמול, הם סוגרים את הגולל על שנים ארוכות ומתישות של מלחמות  וויכוחים מול הג'ינג'ית .

החדר המבולגן שלא רואים בו את הרצפה.

לעשות שעורי בית.

לשבת ללמוד למבחנים

לומר בכלל שיש שעורי בית או מבחנים.

מילים הנכנסות מאוזן ימין במסלול המהיר אל מחוץ לאוזן שמאל.

הקשיים בתפיסת מצבים חברתיים.

סופת ההוריקן של הנוכחות שלה.

ובעיקר הכל כאן ועכשיו.

מה לא עברנו בתהליך הזה-שנים של טיפולים והדרכות, לכל הכוונים ירינו ורק שלוש האותיות התמימות  ADD- לא נלקחו בחשבון משום מה.

וזה צעק. וואוו כמה שזה צעק. מתוך 9 הסימפטומים של ה ADD הג'ינג'ית לקחה באהבה את כולם (למרות שבאמת שלא צריך, על מנת לשים עליה "חותמת" היא צריכה רק 6 )

הכדורים הלבנים סוגרים את הגולל גם על שנים של רגשות אשם. אלוהים עדי, כמה פעמים אמרתי או חשבתי "נכשלתי כאמא, נכשלתי בחינוך שלה, איפה פספסתי? מה עשיתי לא לא בסדר?"

הלוואי, הלוואי ויצליח לנו....!