לאורו  המסנוור של צוהרי ילדותי  הביאני  הגורל לפתח גן עדן. ועמדתי בשער הפתוח למחצה וגיששתי

והרהרתי.כמעט ויצאה בת קול שקראה "פנימה או החוצה." עוד אצבעותיי  שואפות  אל מקורות הפישון  ותהייה באה אלי בפתע- האם זה המקום הנורא שכולם מדברים עליו גדולות.ואני לא הרגשתי מאומה מן הקדושה.ובכל זאת- מליון יפנים לא טועים.נסוגותי מהפתח עם טעם תפל של ידיעת האשליה טרם מיצויה.

קיצים וחורפים ייבשו והרטיבו את הארץ והאנשים פתחו שערים חדשים לאותה גינת אגוז  ובתכלס לא השתנה דבר. רוח איוולת משיטה צי של ספינות בשביל שימששו  את שבורח כל הזמן.כמו חוט מטרה הנמלט מפני האצנים.עוד אני מדבר ותשפוכת של מילים גדולות מרחפת בשדות החשמליים של העולם החדש ובמילים,באותן מילים מספרים  על אותו גן נעול ובשמיו.היום  אני מהלך והעולם אחד הוא -לכולם.נשים וגברים כתינוקות וזקנים לא משנה מה מקשקש להם בין הרגליים כי המערה ריקה בטרם נשדדה..מדי פעם מנצנץ בעיני  אור רחוק של  תאווה ככוכב שהשחיר  ולא נודע לרואה כי  עוד רגע ויחדל לראות את הלהבה שתמה.