| הוא ישן. אני צריכה להקליד ממש ממש בעדינות. אני לא מצליחה לישון, אבל כל מה שיש לי לומר כדי להסביר את עצמי ייצא בכייני ונועד אם בגלוי ואם לא, לגרום לכך שהוא יחמיא לי. לצערי, נדמה שכיליתי את מלאי חוסר הבטחון העצמי שלי השבוע, ולכן לא נותר לי אלא לחכות שיגיעו הנשימות העמוקות שמלוות את שלב השינה הבטוחה, ולהיזכר בהיסטוריה עתיקה.
את הפוסט הזה רציתי לכתוב בזמן אמת. אך בעוד תחושות כאב/אכזבה/בושה מעולם לא מנעו ממני ללהג, תחושת המבוכה היא קשה מנשוא. ולכן נאלצתי לחכות שלושה חודשים לא כל כך תמימים על מנת לשטוח את הסיפור על 'איך יצאתי אהבלה' או: 'מעין מתוודה על אהבתה'.
הוא לא מאמין לי. הוא טיפוס די ספקן. אבל אמרתי 'אני אוהבת אותך' הרבה פעמים, וכמות גדולה מהן לא הייתה כנה במלואה. חלילה לא אפחית מחשיבותם של שני הלשעברים שלי, שהביאוני עד הלום, אבל מעטות הפעמים שהמילים 'אני אוהבת אותך' היו תוצר של הרגשה עמוקה שיכולה לבוא לידי ביטוי רק בעזרת שלוש מילים אלו. כחודשיים אחרי היכרותנו, וחודש אחרי שהחלתי בתהליך ההתאהבות, הייתי עושה עם השפתיים 'אני אוהבת אותך', ולא הרגשתי צורך להקדים אותו ולומר את שלוש המילים. למה זה חשוב? כי אתה יכול לצאת עם מישהי חודשיים, אבל אהבה זה כבר עניין אחר. 'אני אוהבת אותך' זה רשות להיכנס פנימה, זה מחסום ענק שמורם, זה סימן שלצד השני יש המון כוח.
יום אחד הוא ביקש ממני עזרה. לכתוב איזה מכתב, לא עניין שדורש הכנה מיוחדת. חיש קל נעמדתי לצידו, עת הוא פותח את מעבד התמלילים שלו. סריקה מהירה ותמימה של המסך חשפה בעיני, ברשימת הקבצים האחרונים שנכתבו, את הקובץ ששמו נקבע כ'אני אוהב אותך מעין'. בצעד מהיר התיישבתי על הספה, מנסה להימנע ממבוכה, בעוד האהוב כלל לא נותן דעתו על כך.
הספירה לאחור החלה, שמחתי. מעתה זה רק עניין של ימים עד שניפטר מסאגת ה'מי אומר קודם'. ואני התחלתי להתכונן במרץ. הרי אלוהים עדי שמעולם לא החזרתי 'גם אני אוהבת אותך' לוידויו הראשון של בחור, וזו תהיה לי הפעם הראשונה. בכל דקה צפויה להתרחש החשיפה. על כל פנים, נמנעתי מלפתוח את הקובץ המדובר, לתרעמת חבריי שדוגלים בחוק לפיו מחשב שנשאר לבד בבית, שומה עליך לחטט בו. ימים עברו, ובנימוס רב חיכיתי לרגע שכל בחורה חושקת בו.
שבוע עבר.
אף לא מילה נאמרה.
והנה אנחנו יושבים, מעט אחר כניסת השבת, לוגמים יין, כפי שנהגנו לעשות בחודשי היכרותנו, בטרם אופסנו בארון הגפרורים שהדליקו את נרות האווירה. בהתאם לנוהג, האלכוהול או הפסיאודו-שכרות היא זו שהעניקה לי את החופש להחליט שאם יהיה שיר שאני אוהבת, אצא אני בהצהרה משלי. הרי מבחינתי נחשפו רגשותיי בפני, אף אם ללא ידיעתו. מה עוד שבפירוש יכולתי לשמוע אותו מודה בקול כי 'אני אוהב אותך יותר מסושי'. שלוש המילים אכן נמצאות במשפט, בדיוק באותו סדר נדרש.
שוטי הנבואה, החברים של נטאשה, קטע ג'אז. הלילה, כבר הייתי בטוחה, יסתיים בדיוק באותה דרך בה הסתיימו כל הלילות לפניו.
No Surprises של רדיוהד. הו לא.
"אה... רק רציתי להגיד לך, שאף פעם לא אמרתי את זה לאף אחד קודם, אבל אמרתי לעצמי שאם יהיה שיר יפה, אז אני אגיד לך שאני אוהבת אותך'.
שלוש מילים. כמעט.
ולאחריהן, דממה.
"מה דממה?", רציתי לזעוק, "ראיתי בוורד שלך! אתה אוהב אותי! תגיד את זה! תגאל אותי מייסורי הציפייה, מחוסר הביטחון העצמי שכל הדקות האלה גורמות לי, מהחור שנפער לי בלב".
דממה.
(קטע מצונזר, מחשש שיש בקהל ילדים מתחת לגיל 18).
עשרות דקות מאוחר יותר, כשכבר הנחנו עצמנו במצב הירדמות, הוא לחש לי באוזן "אני אוהב אותך".
ואני נשארתי עם המחשבה הקלאסית לפיה הוא רק יוצא ידי חובה, ועם תחושת הטיפשות והתהייה 'של מי היה הרעיון הטיפשי הזה להגיד ראשונה?'.
הולכת לישון כפיות,
מעין mayan.rodeh@gmail.com |