כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      11/9/09 21:24:
    תודה מקרב לב עליזה'לה ואני מכבד את התמדתך.
      11/9/09 18:24:

    לסיפור הזה אני מחוברת

    לפוליטיקה - הרבה פחות

    ואת התפרים בין שני  אלו לא זיהיתי...

    אבל את כתיבתך אני מכבדת מאד

    ולכן אמשיך לעקוב . בהתמדה . תודה .

    0

    דיון ברוח טובה – 'סופת קיץ' - קטע

    2 תגובות   יום שלישי, 8/9/09, 18:22

    עם תום הטקס והתפזרות קהל המלווים המצומצם, נפרדה נחמה מקרובי משפחתה ונעה עם תלמה בראש מורכן לעבר המכונית. תלמה הפעילה את הנייד תוך כדי הליכה והתקשרה לרובקה, לבשר לו שהן עומדות לחזור לתל אביב.

    במשך כל הירידה מירושלים עד שער הגיא, הן לא החליפו מלה בודדת ביניהן. נחמה טרם נחלצה ממצב רוחה העגום ותלמה התמקדה בנהיגה, שהרי לא הייתה מנוסה בנהיגה בתוואי דרך מסוכנים שכאלה; רוב ניסיונה היה בנהיגה לטווחים קצרים בשפלת החוף, כולל נסיעות בודדות הלוך וחזור לחיפה או לטווח פחות או יותר דומה לדרום הארץ.

    מיד לאחר שחלפו את תחנת הדלק בתחילת שער הגיא והותירו את הירידות והסיבובים החדים מאחוריהן, השתפר מצב רוחה של נחמה מן הקצה אל הקצה. שהרי את המעט שהיה מוטל עליה לעשות, עשתה בהצלחה מרובה. הקשר עם ענף מרוחק זה של משפחתה חודש וביום שלושים לפטירת שאר בשרה המרוחק, הוא לבטח יתהדק; מאידך מיד עם היציאה למישור תלמה גילתה סממני ביטחון עצמי מרגיעים, וניתן היה לשבת במושב הנוסע הקדמי לצידה ללא חששות נוספים. 

    'מה שלום ריבי איך היא מסתדרת, היא בטח התקשרה מאז?' פנתה לידידתה קוטעת את הדומיה הארוכה ששררה במכונית מזה עשרים דקות לפחות.

    'היא עקרונית בסדר אבל לא קל לה. היא כל כך עדינה והיא עדיין לא התרגלה לקשיים הפיסיים באימונים, לתורנויות השונות. אבל טוב שהיא יכולה להתקשר מדי פעם, לפרוק את התסכול שלה ולהתעודד מעט. יכול להיות אפילו שהן תצאנה לחופשה בשבת הקרובה.'

    להשוות את התנאים שלהן לזמנים שלנו. ' השיבה נחמה כמהרהרת בקול רם. 'אבל זה נוער שונה לחלוטין, איך להגדיר אותו, מפונק, מכור לריגושים שמתחילים בערב שישי, דיסקו, ברים – איפה הם ואיפה היינו אנחנו?'

    'בהחלט,' הסכימה עמה תלמה. 'כן הזמנים השתנו באופן ניכר מאז, מזמן תנועות הנוער והחינוך לערכים. תפיסת העולם שלנו נטו, בלי המאמצים שלנו להשתלב בדור הצעיר, היא ממש היסטוריה. וזה לא רק הריגושים המקובלים, אלא גם סמים וסטיות. מה אני אגיד לך, ריבי סיפרה שלסבית אחת ניסתה להתלבש עליה, כבר בלילה הראשון באוהל, היא כמובן דחתה אותה. בקיצור כל פעם שהיא מחליפה עמה מבט ההיא עושה לה פרצוף חמוץ. מזל שזה מסתכם רק בזאת, משום שהלסבית הזו היא טיפוס אמביציוזי בעל השפעה, עשו אותה לחניכה תורנית והיא יכלה לעשות לריבי צרות צרורות.'

    'זו באמת יכולה להיות בעיה רצינית ומה עם מפקדת הכיתה שלה וסמלת המחלקה, האם הן מודעות לעניין הזה? היא יכולה במקרה הגרוע לפנות אליהן, להתלונן, אולי לבקש ראיון עם מפקדת המחלקה .'

    'כן, גם אנחנו יעצנו לה דברים דומים, אלא שהיא טוענת שהיא מסתדרת אתה פחות או יותר. כלומר היא מקבלת את מנהיגותה ומשאירה לה פתח של תקווה תמיד. ריבי אומרת שהיא לא טיפוס אלים או כופה עצמו. היא אפילו במידה מסוימת בחורה לא רעה, מלבד הבעיה המסוימת שלה. אבל בואי נעזוב את זה, רציתי לדבר אתך על נושא שונה לגמרי.'

    'ולכן התנדבת להסיע אותי? טוב, לא הייתי מגדירה זאת כטובת הנאה, אך לאחר הכל אנו לא ממעטות בדו-שיח. בקיצור, מה הנושא?' הוסיפה בחיוך מציצה בפניה התמהות של תלמה.

    'בחייך נחמה, תפסיקי עם החוכמות האלה! הנושא הזה קשור קשר ישיר לנסיעה הזו, אי אפשר להתעלם ממנו יותר; בין אם היית נוסעת עם יוסקה או אתי.'

    'נו אז מה הנושא?' התרעמה נחמה בקוצר רוח.

    'המצב המסוים הזה שגרם לנסיעה הזו שלנו. אנחנו הרי כמו להקה של בנות יענה העדפנו לטמון את ראשנו באדמה. השלינו את עצמו בחלומות, במשאלות לב. יוסקה צדק ואנחנו סתמנו לו את הפה, או למען הדיוק, היה לו שכל לא להתעקש ולא להיגרר לוויכוחי סרק.'

    'אז מה את רוצה שנכה על חטא כעת? יש מנהיגות והיא קיבלה את ההחלטות שקיבלה... ולא על דעת עצמה בלבד, ואנחנו בסך הכל קיווינו שכך זה יהיה.' השיבה לה נחמה באדישות-מה, ועם זאת ממאנת עדיין להודות בצדקת בעלה והימין המשוקץ והשנוא. 'ולבגין לא עשו הפגנות עם מטריות שחורות ולא קראו לו צ'מברליין, לפני הסכם השלום עם מצרים?'

    'טוב זה היה מצב שונה לחלוטין, היה לנו את סיני להחזיר לו, והאמריקאים והסובייטים לחצו. '

    'ובתחילת שנות התשעים הם לא לחצו, הם לא גרמו להליכתו של שמיר לאחר וועידת מדריד? נכון, אף פעם לא דברנו על זה, בזה את צודקת. אך האם את באמת סבורה שהסכם אוסלו היה הרעיון המקורי שלנו?'

    'כלומר, לדעתך הרעיון יצא מוושינגטון?'

    'וודאי, מאיפה הוא יכול היה לצאת? ומי הניח לעוכר ישראל הארור הזה, להתייצב באומות המאוחדות חגור באקדח, אם לא האמריקאים? ומי יזם את וועידת מדריד אם לא הם? השלב הטבעי הבא היה הסכם אוסלו, פשוט לחלוטין.'

    'ואת ידעת את זה כל הזמן ולא אמרת מלה?' התפרצה תלמה בכעס.

    'לא, לא ידעתי את כל זה כל הזמן, גם לא העזתי לחשוב בכלל בכיוון הזה. בשנתיים האחרונות התחלתי לחשוב על זה מדי פעם וחזרתי הדחקתי מדי פעם. כלומר הגעתי למסקנות ודחיתי אותן על הסף, למרות שהן היו ברורות לגמרי. האמת שלא הייתי מגיעה לכך לולא הוויכוחים הכה נדירים,' הוסיפה בצחוק מריר. 'עם יוסקה. ואותן פעמים לאחר הפיגועים הגדולים בתשעים ושש, בהן הוא ממש נגד רצונו פתח את פיו. '

    דומיה קלה השתררה מיד עם תום הווידוי המפתיע הזה, תלמה העיפה בה מבט נבוך ומבולבל; אולם מיד לאחר שפגעה בעיניה השיבה את מבטה לפנים, לנתיבי האספלט, לכלי הרכב הרבים ששעטו לפניהם ומכל עבר בנתיבים הסמוכים להם.

    'האמת היא שאני רוצה להאמין שניתן למרות הכל, להגיע לשלום אתם.' הוסיפה לאחר שניות מספר נחמה, במעין הבעת חרטה עקיפה, על עצם גילוין של מחשבות הכפירה שלה.

    'על זה בדיוק רציתי שנדבר, על השאיפה הכנה והנאיבית שלנו לשלום, לעומת הצהרות השלום הכוזבות שלהם. זו למעשה הבעיה, הניצול הציני שלהם...' 

    'למה נאיבית' התרעמה נחמה, כך אנו נראים בעינייך, נאיביים? הרי זו שאיפה של כל אדם נורמלי, אפילו של חוגי הימין. כן, גם הם טוענים שהם שואפים לשלום בדרך הנלוזה שלהם. ולאיזה ניצול ציני את מתכוונת? את לא מאמינה שגם בצד שלהם יש אישים וקבוצות שמאמינים בהדברות ובהגעה לפשרה?'

    'כך האמנו כולנו החל מתשעים ושלוש, מאותו טקס על המדשאה של הבית הלבן. אבל כמה זמן עבר מאז, וכמה זמן אנחנו נותנים להם עוד הזדמנות ועוד הזדמנות?'

    'תלמה, תורידי את הרגל מהגז! אנחנו טסות במאה ושלושים!' נזעקה נחמה בחרדה.

    'מצטערת נחמוש, באמת שלא שמתי לב.' ציינה תלמה בצחוק קליל של הקלה, תוך כדי האטת מהירות המכונית. 'מה שרציתי לומר הוא, אתמול אחרי שבקרנו אותך בקונדיטוריה רובקה ואני, תפס אותנו הפיגוע ביפו בפתח המסעדה. בקיצור, יצא לנו החשק לאכול ונסענו בחזרה הביתה והיה לנו הרבה זמן להחליף דעות; או למען הדיוק, לפרוק את הספקות שלנו ולחשוב קצת יחד.'

    'יפה, אז יכלת לחסוך לי את המבוא הארוך הזה ולספר לי דוגרי על מה דברתם, ומה כל כך מסעיר אותך.'

    'דברנו על השיטה שלהם לספר לנו ולעולם כולו עד כמה הם רוצים לעשות עמנו שלום, ובתוך כך להוסיף לרצוח בנו. הם לא המציאו את השיטה המגונה הזו, עשו בה שימוש לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הצרה היא שישנם אישים שונים במחנה שלנו ובצד שלהם, שכל העניין משמש עבורם מנוף לקידום קריירה אישית ולהשגת טובות הנאה שונות.' 

    המעבר החד לתחילתה של ביקורת שנגעה ישירות ביסודות אמונתן, בתקווה של חלק ניכר מהציבור עליו הן עצמן נמנו; באותם האישים מעוררי ההערצה ובאותם נושאים שהיו מקודשים בעיניהן, החרידה את נחמה לרגע קט. היא נתקפה באלם נוכח ההשתלחות הישירה הזו של ידידתה, אולם מבואותיה של העיר שהיו הולכים וקרבים במהירות רבה, כמו נחלצו להצלתה – הרגיעוה קמעה.

    'אנו חוזרות לקונדיטוריה, זוכרת?' מיהרה לציין לידידתה בטרם זו תוסיף לפתח את הנושא, בעוד לה כלל לא היה כל עניין להאזין לו. די היה לה בחששות שהתעוררו שוב במוחה, בפחדיה; האם לא הייתה זו טעות גורלית להשאיר את יוסקה וסמרד מאחור, ללא השגחה? 

     

    © חיים קדמן 2007 – כל הזכויות שמורות

    דרג את התוכן: