שלום שלום שלום הא... אפשר לעזור לך במשהו? כן, אני מחפש את האיש הזה שהיה פה, שומר הלילה... הא, הוא כבר מזמן לא עובד פה. יצא לגמלאות. באמת? כן, נדמה לי גם שהוא סיפר לפני שעזב, שעם הכסף שחסך הוא מתכוון לצאת לאיזה מסע, או משהו כזה. באמת? ואתה מחליף אותו? כן, אבל כבר לא צריך ממש שומר בשביל לשמור כאן בלילה. הכל כבר מאובטח דיגיטאלית. כבר לא צריך להשגיח על כל הסיפורים והשירים והתמונות, גם ככה יש פה כבר כל כך הרבה כאלו, שגם עוד עשרים כמוני ביחד לא היו מספיקים. אני רק משגיח על המערכת. הא, והפנס הזה כאן ליד, הוא חדש, לא? זה? לא יודע, הוא היה כאן עוד מלפני שהגעתי. באמת? וכל אלו שכתבו כאן פעם, גם הם עזבו? חיפשתי אותם ו... אני לא כל כך מוצא. על זה אני לא יכול להשיב לך, אנשים באים, נשארים ועוזבים כאן כל הזמן. זה מה שמאפיין הרי את המקום הזה. הוא אף פעם לא נשאר במו שהוא. תגיד לי, אם לא אכפת לך שאני שואל, אבל מי אתה? אני? האמת היא שאני כבר לא יודע... לא? פעם הייתי כאן מישהו. בעצם, יותר ממישהו אחד. ואחר כך עזבתי והייתי למישהו אחר, ואחר כך עוד מישהו אחר. והיום? היום אני מרגיש שכל "המישהויים" האלו כבר נעלמו. כמו כל אלו שהכרתי כאן פעם. בפעם הראשונה שהייתי כאן זה היה סתיו. והייתה מין כזו הרגשה מיוחדת באוויר, הרגשה של משהו נפלא שעומד להתרחש. והוא אכן התרחש. פרסמתי כאן את סיפורי הישנים ולאחר מכן יצרתי לי דמות נוספת ופרסמתי גם תחת שמה. ולאט לאט הכל החל לזרום ומיובל נחבא וקטן הפך לנהר רחב בדרכו אל הים, וגם סיפורים חדשים החלו להיכתב ואנשים חדשים ומקסימים הגיעו אל מפתן דלתי. אנשים אוהבים ושמחים שהיו נפגשים אחת לכמה זמן ומקריאים זה לזה מילים נפלאות ומשעשעות כאחד. ואני אהבתי אותם, את האנשים האלו, את הנשמות היפות והאבודות האלו וניסיתי בכל כוחי להרגיש חלק מהם, חלק מאושר ובלתי נפרד, וכך היה לכל אורך הסתיו והחורף של אותה שנה. וכאשר הגיע האביב ואני סיימתי לכתוב את כל מה שהיה לי אז לכתוב, אירעו כמה דברים, ידידויות שנעלמו, אנשים שאבדו, שנטעו בי את התחושה, כפי שהיה גם פעמים רבות בעברי, כי תמה לה תקופת השייכות שלי לכאן. וגם בפעם האחרונה שביקרתי כאן, זמן רב לאחר שכבר עזבתי, היה סתיו. הסתיו היפה ביותר, כך הבטיח לי שומר הלילה. כך סיפרו לו הציפורים הנודדות. ועכשיו זה חורף. הציפורים עפו, האנשים שהכרתי גם עזבו ואני... אני כבר לא יודע מי אני. החורף העצוב ביותר. שמע, בחור. הציפורים הנודדות יחזרו. ותמיד תוכל לפגוש באנשים חדשים, כמו שתמיד יהיו לך סיפורים חדשים. וחוץ מזה, אני דווקא מאוד אוהב את החורף הזה. צריך פשוט לדעת להקשיב לו. נכון. אבל איך... איך אתה יודע שיש לי סיפורים? שומר הלילה סיפר לי עליך לפני שעזב. הוא אמר שפעם היית שורק. הוא צדק לגביך, השומר הקודם, הוא אמר שלבסוף תחזור. היכן היית, אם אפשר לשאול? יצאתי למסע. פגשתי בפרח שושנה מיוחדת ויוצאת דופן ופשוט יצאתי עמה למסע. זה ארע בדיוק לאחר שנטשתי את המקום הזה ואולי זו הייתה אחת הסיבות לנטישה הזו ואולי להפך, איני יודע כבר. שושנה? הא, כמו בסיפור ההוא של... כן, אבל אצלי זה לא היה סיפור, זה קרה במציאות. או שלא, גם זאת כעת איני יודע כבר... ספר לי עליה, על השושנה הזו שפגשת בה. אני לא בטוח שאצליח. צריך לפגוש בה ולהכיר אותה כדי להבין אותה. גם אני, לאחר מסע כל כך ארוך עמה, לא בטוח שהצלחתי עדיין. היא הייתה מבוגרת מעט ממני, השושנה הזו שלי. היא הגיעה לכאן מארץ אחרת, ארץ מרחבים רחוקה, ובכלל היו לה חיים בכלל לא קלים. היא התמכרה והשתחררה ונפגעה ונאלצה לשרוד בכוחות עצמה. וגם יש לה שושנית קטנה, שהיום כבר קצת גדלה, שושנית מלאת שמחת חיים שאוהבת חתולים ושירים ובכלל כל מה ששושנים בגילה אוהבים. אבל היא באמת מזכירה את השושנה מהסיפור. היא הייתה כזו... תמיד זקוקה לכך שיטפלו בה וידאגו לה וכשנמצאים עמה הרי שהלך הדברים, מטבעם של הדברים, מסתובב סביבה. וצריך ללמוד להתרגל לכך, צריך ללמוד להתאהב בכך, צריך ללמוד להתאהב באופן בו היא מסתכלת על העולם הזה, ועל האנשים החיים בו, מהיקום והכוכבים כולם ועד לשירים פשוטים ומקומות לכאורה רגילים. צריך ללמוד ולהתאהב במצבי הרוח שלה, בדעתניות ובמידת השתלטניות, בחוסר האיזון הזה השורה בה תמידית, בטוטאליות בה היא נכנסת לעומקם של הדברים, באנרגיות התזזיתיות לעתים היוצאות ממנה, בעוצמה הפנימית שנספגה בה במהלך אירועי החיים שנצרבו בה ובפגיעות הזו שלה, פגיעות עדינה ושברירית, כמעט מוסתרת לחלוטין אך בהחלט קיימת, המאפיינת כל שושנה קסומה שכמותה. אך כשלומדים להתאהב בכל זאת ולומדים להתאהב בה עצמה הרי שהרגש הזה חודר כל כך עמוק אל בשרך ועצמותיך ודמך ונשמתך, שנדמה הדבר כי הוא יוותר שם לעולמי עד. וגם היא עצמה אינה לומדת לאהוב בקלות יתרה. תמיד העדיפה להסתיר את רגשותיה, להחביאם בתוך קפלי עליה. לעתים תדמה כה קרה וקוצנית, אך מי שבאמת לומד להכירה ידע כי אהבה גדולה מסתתרת בתוך עלי הכותרת האלו. ובמקומות רבים כל כך היינו, אבל היא אף פעם לא טיילה במקומות הללו,כמו שכולם נוהגים לטייל, היא תמיד הרגישה אותם, חיה אותם. אם זה מבצר צלבני עתיק, על מצוקי כורכר מעל הים הגדול, או שרידים חרבים מתקופות קדומות הנשקפים לעבר עמק ירוק ורחב ידיים, אם זה בסמטאותיה של עיר עתיקה וקדושה, כשירח מלא עולה וזורח מעבר להרים שסביבה, או סמוך למנזר שתקנים יפהפה, כאשר פעמוניו מצלצלים בקול ענוג וחרישי, השמש עושה דרכה אל אופק הגבעות שבמרחק והרוח מלטפת חרישית את עצי הזית הקרובים. ואם זה על סלעיו של הר גבוה, השקט שולט בכל והעננים נוגעים מעלינו ומלטפים אותנו, ורק תפילת המואזין הנוגה מתחתית העמק חודרת אליהם ואל כל ההרים שמסביב, ותיכף יצטרפו אליו וישמעו להם התנים, שליטיו של הלילה והאדמה וההרים כולם, או בין עציו הדוממים והירוקים של יער מחריש, בתוך אחו שופע בפרחים צבעוניים, הניצב על צוק מסולע ומשקיף אל היערות שמסביב, וממעל מרחף לו עיט אצילי, דומם כמו העצים עצמם, שאולי בא להיפרד מיער אחר, לא הרחק משם, שעציו נשרפו ועלו בלהבות בדיוק יום קודם לכן, אודים עשנים עדיין מתמרים מאדמתו הלוהטת. ולבסוף, אם זה בממלכת המדבר, בין סלעיו הבלים והבראשיתיים, גליו הרוגעים של ים עתיק מלחכים את כפות רגלינו היחפות וממעל אלפים של כוכבים, נשמות בודדות ומקסימות שכנראה וכבר נמוגו עוד לפני היות התנים והעיטים, לפני היות הערים העתיקות והקסומות והמבצרים החרבים, והעצים הדוממים וההרים השותקים. לפני היות ממלכת המדבר. והיא, השושנה שלי, מחבקת את העצים הדוממים, מעלה דמעות התרגשות בעיניה למראו של העיט האצילי, צועדת באיטיות בחדריו קפואי הזמן של המבצר החרב, מלטפת בעדינות את האבנים המקודשות, את הסלעים הקדושים, יושבת על הסלעים ומתמכרת, בידיים מונפות אל-על, אל השמש החמימה, אל רוח ההרים המלטפת. וגם שירים היא ידעה לשיר, בקול ענוג וחרישי, קול שלא יכולת, אתה המקשיב, שלא להתמכר אליו, בין אם זו לך הפעם הראשונה בה אתה מאזין ובין אם לא. שירים נשכחים ועצובים בשפתה שלה, שמעלים בך געגועים עזים אל מקומות שמעולם לא היית בהם ואולי מעולם לא תפגוש. וגם שירים בשפתנו שלנו, שירים שאנו גדלנו עליהם. "ואז כשנתכסה בין החולות וחושך, וספר הדברים בחושך יתכסה, תגידי לי מילים יפות מבכי ואושר: כן הוא אהב אותי, האיש הזה." ולמרות שהיא לא נולדה אל תוך השירים האלו היא מסוגלת לשיר אותם שוב ושוב ושוב, לחדור אל כל מילה, להעמיק אל כל הברה וצליל. "כשתלך לשמש אצא, בשדה המוזהב, בוקר וערב, ירח יעיר את פני שחולמות כל היום רק עליך". אבל לפי דבריך אני מבין כי אתם כבר לא ביחד, אתה והשושנה הזו. נכון, צדקת. הזמן הגיע שנפרד, כל אחד לדרכו, כך היא אמרה לי בדיוק עם תחילתה של השנה החדשה. ואני שתקתי. תמיד נישאר חברים, כי הרי חדרנו כה עמוק זו לנפשו של זה, היא הוסיפה ואמרה וכשראתה כי אני מוסיף לשתוק היא השתעלה מעט לאות מבוכה (והרי שושנים כה מיטיבות לעשות זאת) ואמרה- תדע שגם אם אהיה עם מישהו אחר תמיד אמשיך לאהוב אותך. ואז עלו דמעות בעיני ומיהרתי לצאת מחדרה. כעת היא חולה, השושנה שלי, ומחלתה משפיעה גם לעתים על מצבי הרוח שלה ולכן יש זמנים בהם לא תרצה לראות אף לא אחד, גם לא אותי. אך לעתים תקרא לי, למרות שכבר איננו חיים זו עם זה, ואז אנו יוצאים לטייל במעברי הרים ובסמטאות ערים, ממש כמו פעם. וגם חברה טובה יש לה, חברה נאמנה ורבת שנים, המשמשת לה כמעין אם ואחות. ופעם אחת, ממש לאחרונה, ספרה לי החברה הזו, בדמעות דיברה, על אהבתה של השושנה אלי. היא אוהבת אותך, כך אמרה לי בקול חנוק. היא באמת אוהבת אותך, אפילו שהיא לא תמיד מראה את זה. היא אמרה לי שהיא יודעת שאף אחד לא יהיה מסוגל לאהוב אותה כפי שאתה אוהב ושהיא לא תוכל לאהוב מישהו אחר כפי שהיא אוהבת אותך. תן לה זמן, היא כל כך מבולבלת עכשיו, אתה הרי יודע שהיא ככה לפעמים. ואתה יודע הרי עד כמה היא פוחדת ועד כמה אין היא מסוגלת לחיות מבלי שאתה שם בסביבתה, אפילו שהיא מנסה להראות שהיא כן יכולה. ואני עמדתי שם מולה, נושם עמוקות, ובאמת שלא יכולתי לומר לה שאני אוהב את השושנה שלי, אוהב כעת ואוהב בעתיד בכל ליבי, אך איני יודע כבר אם ברצוני לחזור לחיי הקודמים, כפי שחייתי עמה. כי בתקופת שהותי עמה איבדתי כל כך הרבה דברים יקרים וחשובים לי בתוכי וכעת עליי למצוא אותם שוב, כמו המקום הזה כאן, או בעצם הסיפורים שלי במקום הזה. שכחתי מכל כך הרבה אנשים יקרים ואהובים. אולי לא שכחתי אבל פשוט נעלמתי להם, או שהם נעלמו לי. כמו אותם אנשים יקרים שהיו במקום הזה בעבר, אותן נשמות יפות ואבודות, שכעת כבר עזבו ונעלמו. ובייחוד אדם אחד, כל כך יקר וכל כך חשוב, שגם הוא עזב כבר מלפני זמנים רבים, ורק כעת הבנתי זאת. אני חושב שאני יודע למי כוונתך. הוא אמר לי, שומר הלילה שהכרת, שספרת לו עליה עוד בשיחה הראשונה שלכם, כשהגעת לכאן לראשונה לפני שנים מספר. ילדת ירח, כך קרא לה השומר. ילדת ירח? מעולם לא קראתי לה כך והרי השם הזה כל כך הולם אותה. הרי המילים השתקניות שלה באמת כאילו ונוצרו מאור הירח. והיא שלחה לי מכתבים, משם, מהירח שלה, כל כך הרבה מכתבים, מכתבים מקסימים בפשטותם על ילד קטן ובודד שפוסע לו על מדרכות אפורות ועל פתקאות צהובות שלוחשות בכתב כסוף "נומי ילדה" ועל הזקן והילדה באוטובוס והגשר ממנו ניתן לדמיין באופק את הים ועל ילד אהוב שאומר שלפעמים שמים לו סוכר על הירח ואפשר לאכול אותו ועל עוד ילד שמביא תיק ואומר שיעשה לך קסם ומוציא ארנבת דמיונית מהתיק ואומר "ארנבת! בשבילך", הסיפור על איש המריונטה ועל ציפה ודוכסית והזקן על הקלנועית שאוכל גלידה בגביע ומעלה דמעות בעיניך ועל כך שלכל מין של סחלב יש מין של חרק שבא אך ורק אליו ועל מילים וגעגועים ושירים ורוח קרה והרבה ים ועננים ורגליים וכפות רגליים יחפות מדי פעם וגם על הרבה רגעים יקרים עם ק` מיוחדת, והיא הייתה שולחת אותם גם אחרי שאני כבר כמעט ונעלמתי. אך מטבע הדברים הם נשלחו לעתים יותר ויותר רחוקות ונעשו קצרים יותר ועדיין היו עטופים בקסם מתוק ופשוט ומלאים בענני קטיפה שמעל מרחבים ירוקים ושמיים כחולים. עננים רכים, בכל מיני צורות וצבעים שתמיד חולפים במעוף עדין ואף פעם לא נגמרים. את כל המכתבים האלו שמרתי בקופסת עץ ישנה, שנדף ממנה ריח של יער לאחר הגשם, ושכחתי מהם. וכשאני פגשתי בשושנה והתחלתי להתרחק היא חשה בכך, ילדת הירח שלי, והיא מאוד נתעצבה לה. "ושוב חזרה לי התחושה" כך היא כתבה לי אז, בדיוק ימים ספורים לפני שהחלטתי לקשור את גורלי בגורלה של השושנה, "שאני מאבדת המון דברים. זו לא אני שמאבדת, אלו הדברים שפשוט נאבדים, זמניים. וכבר החלטתי מזמן שהמילים הכי עצובות הן דעיכה וזמניות. אני מניחה שהעובדה שאין ירח בשמיים הלילה צריכה הייתה להזהיר אותי. שמעתי שלפעמים בימים מסוימים הירח נראה מבשר רעות. כנראה שהיעדר ירח על אחת כמה וכמה". |