| זוהי הזמנה פתוחה לבלוגרים לכתיבה בפרויקט "שלום כיתה א'"כמו בכל ראשון בספטמבר, אני מתמלאת בתחושות מעורבות (עיינו בפוסט שלמטה). אשמח לקרוא פוסטים שלכם על חוויות מבית הספר היסודי, מהחטיבה (האיומה!) ומהתיכון, חוויות שלכם או חוויות של הילדים שלכם. זוהי גם קריאה לבלוגרים צעירים לכתוב קצת על בית הספר של היום, מנקודת מבטם. אם יהיו קופצים על המציאה – אשמח אם תוכלו לשלוח לי דוא"ל עם קישור לפוסט -shlomithavron@gmail.com ואני אצור דף מרכז עם כל הפוסטים שיאספו.
* * * בכל שנה, כשמתקרב הראשון בספטמבר, אני נתקפת בשני רגשות סותרים. האחד, חרדה איומה מלווה במועקה גדולה והשני שמחה עצומה והקלה גדולה. הראשון על כך שצריך לחזור לבית הספר והשני על כך שתודה לאל, לא אני צריכה לחזור לבית ספר! אני בכיתי בכיתה א', בכל בוקר, עד פסח (!) וכנראה שידעתי למה. מהיום שבו גמרתי 12 שנות לימוד והפסקתי לפקוד את ספסלי בית הספר, השתפרו חיי לאין שעור. הפסקתי ללמוד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, שמעבר לזה שלא הבנתי בהם כלום, גם שעממו אותי אימה ועינו אותי לאורך שנים רבות. הפסקתי ללמוד בכוח אנגלית ולשבת מול ספר פתוח, למרות שגם אני וגם המורה הבנו יפה שעם לקות למידה כמו שלי – הספר הזה יכול היה להיות באותה מידה גם בצרפתית, ספרדית, איטלקית או בלגית. הפסקתי ללמוד היסטוריה בצורה לא הגיונית, לא רציפה ולא מעניינת, תנ"ך בצורה קופצנית ומוזרה שמתעכבת בעיקר על הדברים הלא מעניינים, אזרחות בצורה שגרמה לי בעיקר לרצות שיהיה כאן משטר טוטאליטרי והתחלתי ללמוד את הנושאים האלה בעצמי או באוניברסיטה, שם בפעם הראשונה בחיי הבנתי איך לעזאזל נראית ההיסטוריה כשמלמדים אותה על רצף אחד סביר. הפסקתי להתעמל בחברת בנות שאני לא אוהבת, בספורט שאני לא אוהבת, כשחצי בית ספר עומד מסביב למגרש ומסתכל והפסקתי לשבת בכיתה שבה יש עוד 40 תלמידים מזיעים אחרי שיעור התעמלות. הפסקתי לאכול סנדוויצ'ים מלפני 10 שעות, שהעגבנייה בהם כבר ראתה ימים יפים יותר. והפסקתי לעשות פיפי בשירותים מלוכלכים, נטולי אסלה, מראה, סבון , מנעול לדלת וכמובן – נייר טואלט. * * *פורסם לראשונה בבלוג שלי "אשת חיל" ברשימות: http://www.notes.co.il/shlomit/index.asp
|