המוות סביבי כאן בכל מקום שאליו מפנים את המבט. מתוך העדויות, והסיפורים, וברחוב. ומולו - הרצון הנואש לחיות. התפיסה שלנו את המוות כתבוסה. כהפסד. כוויתור.

העד במשפט ששמענו אתמול נשבע שהיו פחות פליטים בכנסיה מרוצחים. שהכנופיה שהגיעה הייתה בת אלפי אנשים. אחרת, הוא שואל את התובע בתשובה לחקירה נגדית, איך יכול להיות שהם ניצחו? הרצון הזה לא להיות צאןלטבח, לא למות בלי להילחם, עובר כחוט השני (צבע הדם) בעדות שלו, בסיפורים של אחרים. מה אתם חושבים, שסתם ישבנו שם ונתנו להם להרוג אותנו?

אבל כשקוראים קצת יותר, כששואלים אנשים אחרים, מסתבר שלפחות בחלק מהמקרים הקרבה למוות משתקת. מרדימה את המחשבה, הופכת אנשים לבובות. גם ביערות רואנדה, כמו ביערות פולין, אנשים חפרו את הקברים של עצמם. כמה קהה צריך להיות אדם בשביל להמשיך לחפור, להמשיך לעבוד, כשברור מה הוא חופר? כשהמוות כלכך קרוב?

צורות המוות המגוונות שאני נתקלת בהן בקיץ הזה עולות על כל דמיון. הדרך הקלה למות, הברורה - כדור בראש - לא הייתה קלה כלכך להשגה. כשהם ברחו לביצות, להתחבא עד צוואר במים, הטוטסי קיוו רק שלא יגיעו שודדים לפני רוצחים. אם עדיין היה להם מה להציע - כסף, בגדים, נעליים, פרות - היה אפשר לקנות את הירייה. אם לא, חיכה להם מוות איטי במאצ'טה, אבר אחרי אבר.

כשמדברים (או קוראים את מי שמדבר) עם הרוצחים, היום, 15 שנה אחרי, בכלא, עדיין לא ברור איך הופכים ילדים בני 20 למכונות הריגה משומנות. מה עושה את זה? הבירה שאחרי? הלחץ החברתי? תחושת האיום שיש בעצם קיומו של אחר? הנקמה על עוני מתמשך? הילדים האלה - שממלאים היום את בתי הכלא ברואנדה, מנסים להסביר: אחרי הפעם הראשונה, אתה כבר לא מרגיש את זה. את העיניים הראשונות אני עוד זוכר. אח"כ התרגלתי. הנונשלאנטיות שבה אתה מתאקלם לעונה שלמה של רצח. לשגרה של רדיפות אחרי פליטים, לכידה, קטל.

כמה לא-מוות מאזן מוות? כמה אנשים צריך להציל, להחביא, בשביל שיהיה מותר להרוג את השאר? ההגנה מנסה לשכנע אותנו שהנאשם החביא את בנו המאומץ - טוטסי לגמרי - ונתן כסף להחביא אחרים. האם זה מאזן את העובדה שהסיע את הכנופיה לכנסיות, שעמד והסתכל בזמן שהם ווידאו שאין יותר חיים בין הגופות? שהסיע אותם חזרה? שירה בכמה פליטים שניסו להתחמק ולברוח? ואיך אפשר לחזור ולחיות אחרכך, עם האנשים האלה, שרצחו מסביבך, גם אם לא אותך - כי במקרה הצלחת לברוח, כי היית ילד מספיק נמוך בשביל שלא יזהו שאתה טוטסי, כי הצלחת לעבור מתחת לרדאר.

אבל המוות נמצא גם כאן, לא רק שם, ואז. לפני שבוע עברנו ברחוב וראינו התקהלות. אנשים רצו מקצה הרחוב להצטרף. כשהתקרבנו, אפשר היה לראות אנשים במרכז - מרימים מקלות. אבנים. כשהתקרבנו יותר כבר אפשר היה לזהות שביניהם, ברחוב, על הכביש, מונח מה שהיה פעם אדם. לא מגיב, לא זז. הסבירו לנו שהוא ניסה לכייס מזונגו ברחוב. שמגיע לו, מה אתן עושות פרצוף כזה, מה אתן רוצות, גנבים ברחוב?? מאוחר יותר הבנו שזו הדרך העדיפה לצדק-ההמון (Mob justice) - מישהו סיפר שאם הוא היה מצליח לגנוב, והיו תופסים אותו, היו מלבישים עליו צמיג, ומציתים.

האם בכל תרבות יש צידוק להרוג, ורק הצידוקים שונים? האם יש משהו בנו, במה שאנחנו רוצים להאמין שאנחנו, בתרבות המערבית, שמונע מאיתנו להגיע לשם? האם העובדה שאנחנו לא חברה חקלאית, ושאני מעולם לא הרגתי פרה, גורמת לי להרתע יותר מלהרוג אדם? האם התרבות הישראלית, שבה כדי להיות חבר שווה זכויות בחברה צריך להיות בעל הפוטנציאל להרוג לפחות - שונה מהתרבות המסאית, שבה כדי להיות חבר שווה זכויות צריך להרוג אריה?