עצם העובדה שתשוקה כזו למשהו אני זוכרת רק מתקופת העישון הסטודנטיאלי שלי, אז כשלא היה איכפת לי באמצע שנות התשעים לקבל קנס כי לא התאפקתי עד שיצאתי מהמזדרון (עבריינית לגו ניקוטינית שכמותי) כבר אומר שמשהו כאן...
עצם העובדה שבאמצע צעידה אני צריכה פינקס בכדי לרשום ולא לשכוח בעבור העבודה או פוסט, אז...
בואו נאמר ככה, אם אני יכולה לאבחן מכור לסיגריות כמעשן שרשרתי, הלא שאני מעשנת ת'מחשב שרשרתי וביחידות של חמש סיגריות (פורטלים) לעישון אחד (ליחידת זמן של חמש דקות).
אם אני יכולה להשוות את אהבתי לקופסא הפאתטית הזו, הלא שניתן להשוות זאת אולי להרגל מגונה כחיטוט מעמיק במחילות הנחיר במהלך עמידה סטטית ברמזור אדום כשלצידך צופים מגורים קשות המחכים באותן שניות בכמיהה גדולה מתמיד שהרמזור יתחלף לירוק, לאחר שסיפקת להם מדכא תאבון אורגני חסר מתחרים.
אני אוהבת ת'מחשב עד כדי כך ש...ש...שששששש, אל תגלו, ברגעי מצוקה קשים, אני נוטה לשלוח לעצמי אימיילים כדי להרגיש את ה"דופק" של המעבד הזה שלרגע הפסיק לתפקד ואני חייבת להביא לו איזו דחיפה קלה כדי לוודא תקינות וחיים.
אבל
אם תשאלו אותי האם אני אוהבת אותו, את הדפוק הלא ריגשי הזה שנוטה להיות איתי במהלך שעות העבודה, במהלך רגעים בהם שנתי נודדת, במהלך פריקת סחורה או עול היום, הלא ההגיון אומר שאני חייבת לאהוב אותו אם הוא מספק אותי כל כך לא? אני אפתיע אתכם, תשובה אחת לי בעבורכם...האם אני אוהבת אותו, את המח(שב)?, כן כן את המושיב מוח הזה ומשבית אותו מכל מלאכתו אשר עתיד היה לעשות, אומר לכם באופן חד משמעי
ש...
ש...
ש...
ש..
ש...
ש...
ש...
ש...
ש....
כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לעזאזאל אני מטורפת על האיפוטנט הריגשי הזה.
|