כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    האור שבפנים

    רוח טובה, חשיבה חיובית וגישה יצירתית. אלה מקורות האור שבפנים, שמראה לי את הדרך. בדרכי אני רואה אל מעבר לאופק ומגיע למחוזות עלומים ונחשקים. ומשם אביא את דברי לכל מי שירצה לגעת באור.

    ארכיון

    0

    החיים הטובים- מסע בארץ הארזים, חלק ב'

    34 תגובות   יום רביעי, 9/9/09, 21:58

     נכנסנו לצומת גלרי סמעאן. צומת מסוכן ביותר שלאורך השנים רבו בו הפיגועים וזרמו ממנו נחלים של דם ולאחרונה דמם של חיילינו. לא האמנתי למראה עיני. במרכז הצומת ניצב על גבי ארגז מוגבה שוטר מקומי לבוש במדים מהודרים לראשו מגבעת שהיא שילוב בין צילינדר אנגלי לכובע מצחייה של שוטר צרפתי וידיו עטויות כפפות לבנות ארוכות הנמתחות גם לאורך זרועותיו. הוא ניצב במרכז הצומת באמצע המלחמה ומכוון את התנועה. הוריתי לכולם בזחל"ם שלא להתענג על המראות להנמיך ראש ולהיות בהיכון. הלב פעם.  

    עברנו בשלום. שום סימן של בעייה. זר לו ראה זאת היה סבור שאני סתם היסטרי. אבל אני הזכרתי לעצמי שוב ושוב היכן אני. מהצומת פנינו לכיוון מזרח. התחברנו לכביש ביירות דמשק. עכשיו נסענו לכיוון דמשק. כל השלטים בערבית. מסביבנו תנועה. המקומיים ממשיכים את חייהם. לא היינו עבורם מראה יוצא דופן. הם ראו כוחות צבא עוד הרבה לפני שהגענו ויראו גם אחרי שנצא. הם התעלמו. עלינו במעלה ההר. טיפסנו עוד ועוד עד לגובה של אולי 1000 מטר. מאחורינו נפרשה ביירות כשטיח מרהיב. מפרץ, ים כחול, שדה התעופה הבינלאומי בפאתי ביירות, ובמעלה הדרך כפרים קטנים ובתים בנויים על צלעות ההר. יופי משכר. יופי משקר!

    נכנסנו לעליי, עיירת קייט לצד כביש ביירות דמשק, המורכבת מבתים מפוארים על צלעות ההר במורדות הרי השוף, מול ביירות. העיירה שימשה לנופש בימים שקטים יותר, בעיקר את המיליארדרים מסעודיה ומהאמירויות. הניגודיות הייתה מובהקת. אנחנו במלחמה שהשד יודע מה היא ואנחנו גם תיירים נפעמים מהנוף.  באחת הסמטאות הראשונות הגענו אל הבתים הראשונים של העיירה. הזחל"מים פנו ימינה, חלפו מבעד לשער כניסה לתוך כביש פנימי, שהגיע לכיכר פנימית שבמרכזה מזרקה ואחרי חצי הקפה אתה בכניסה לבית.

    בית ענק, בן 3 קומות. בראש גבעה. שולט בשטח. יכולתי להבין את מי שהשתלט עליו וסיפח אותו לכוחותינו. ולידו בית משני קטן יותר למשרתים.נכנסו לקומת הכניסה. איזה פאר. הכניסה הייתה לתוך אולם גדול ששימש כנראה גם למשתאות. הריצפה, ריצפת שיש מהודרת, למעלה מנורת קנים ענקית עטויה בהמוני קריסטלים תלויים. גרם מדרגות עם מעקה שיש לעבר הקומות העליונות. מרפסת פנימית משקיפה ממעל לתוך אולם הכניסה. "וואוו" היה כל מה שהצלחתי לפלוט מפי.

    בחצי השני של הבית המרהיב התגוררה לה יחידת משטרה צבאית. היינו שותפים למבנה. שתי יחידות כה שונות זו מזו. עליתי במעלה המדרגות הגעתי למסדרון גדול ולחדרים. הובלתי אחר כבוד לאחד החדרים. הצוות ישב שם. שיחקו קלפים. נראה שלא היה להם כל עניין במחליפים שהגיעו זה מקרוב. משחק הקלפים חשוב יותר. המפקד שאותו החלפתי היה אחד משחקני הקלפים. הוא היה הסיבה ללאות ולאדישות, ללא ספק. לא עורר אצלי הערכה והתפעלות. הבנתי שהמקום נותר נטול כל משמעת. השחיקה והבילוי המשותף טשטשו את הגבול הדק שבין התנהגות נשלטת ואחראית לבין פריקת עול. כולם הפכו לחבורה שמעבירה את הזמן. אנחנו אף שעמדנו לפטור אותם מחובתם, רק הפרענו להם באותו הרגע.

    "היי" אמרתי לו "מה העניינים"?. הוא לא הפנה המבט מעל היד הטובה שהחזיק.  "חמו", הוא פנה לרס"פ, תראה לו את המקום. נראה היה שהרס"פ גילה קצת אחריות. השריד האחרון של שפיות שעוד נותר במקום, אחרי חודש בלי יציאות בוילה המיוחדת, בהמתנה, הם נראו חבורה שיצאה מהפוקוס, חבורת זומבים. 

    הוא ערך לי סיור במקום בעוד החובשים הבכירים מאתרים את מקבליהם ומתחילים להעביר ציודים. סופרים וחותמים. תרמילים, חומרי חבישה, נוזלים, תרופות, תרופות נרקוטיות, ערכות ניתוחי שדה. והנהגים בינתיים החליפו חתימות על הרכבים וזיוודם. מיניתי את מוטי הנהג לאחראי על הרכבים. מעין קצין רכב. היינו כוח מוקטן. היה הכרח לאלתר. מוטי היה בחורצ'יק מיוחד. גיליתי אותו בהדרגה. החיוך לא מש מפניו. שותף במינימרקט בשכונת יד אליהו בתל אביב. היה עומד ומשרת לקוחות 15 שעות כל יום. תקופת המילואים, עם כל הנזק העצום שזה גרם לפרנסה, הייתה חופשה אמיתית שגרמה לו לפרוח.   

    הסיור שלי במקום הגיע לשיאו בחדר שעל הגג. חדר מדהים ביופיו עם יציאה למרפסת  שממנה נשקף נוף מרהיב של ביירות הפרושה למרגלות ההרים. כל הצירים מעליי לביירות נפרשו כמו שטיח. אתה רואה את מחנות הפליטים במערב העיר ואת הרובע הנוצרי ג'וניה במזרח וגם הים הנפלא. "זה החדר שלך", הוא אמר.

    קראתי למאיר ולגבי החובשים הבכירים ולרמי אחד משני הרופאים שהיו איתי. פנימאי מאחד מבתי החולים המובילים במרכז שהיה האוטוריטה הרפואית הבכירה. הרופא השני, אנטולי, רופא משפחה ששימש כרופא מחלקת הרפואה השנייה, המחלקה של גבי. הוא היה טיפוס ססגוני ומשעשע. "הקיסר" קראו לו החברה. הוא היה אחד מהם. אהב את החיים הטובים, להשתעשע, לטייל ולשתות במידה. לא היה נחמד ממנו. אבל בכל הקשור לצבא ורפואה לא הייתי משוכנע שהיה זה נכון להסתמך עליו.

    בשלהי השירות הצבאי הסדיר שלי נקראתי לפקד על קורסים בענף קצינים של ביה"ס לרפואה צבאית. אחד מהם היה של קציני רפואה של הג"א (כיום פיקוד העורף) אלה היו רופאים חדשים בצבא. בעיקר עולים חדשים שהצבא קלט לתקני מילואים. ערכתי להם הכשרה צבאית קצרה, מטווחים, ניווטים רכובים עם תצלומי אוויר, מסעות רגליים קצרים וגם הכשרה בהצלת חיים. חלקם הקטן היו בעלי ידע עצום והיו ביניהם אף 2 פרופסורים ומנהל מחלקה אחד אך רוב הרופאים גילו בורות בנושא של הצלת חיים. היו גם רבים שבאו מרפואת משפחה שאז לא דרשה הכשרה מיוחדת, רופאי תברואה מחקר וכד'. זכור לי במיוחד השיעור בו לימדתי כיצד להחדיר עירוי לוריד. הדגמתי על אחד הרופאים החדרת צינורית ארוכה לתוך הוריד שנקראה  אינטראקט, חלק מהרופאים נראו מבוהלים וחלקם נכשלו. ידעתי שלא כל רופא מתאים לכל משימה. וחיי אדם היו תלויים במשימות שהטלתי עליהם.

    ממאיר ומרמי ביקשתי להתלוות אלי לאוגדה ומגבי לארגן את החבר'ה בחדרים. הקיסר היה עסוק במשחק שש בש מותח.    

    עלינו על הקומנדקר, מוטי הנהג הסיע אותנו לביקור במפקדת האוגדה. האוגדה הייתה אחראית על ניהול הגזרה. פגשתי את הרופא האוגדתי וצוותו. סקירה על פריסת הכוחות, צירים, הוראות חילוץ ופינוי נפגעים. לא היו בשורות מיוחדות. להחזיק מחלקת רפואה בכוננות קבועה 24 שעות ולהאזין לרשת הקשר למקרים מיוחדים. "למה אנחנו כאן"? שאלתי אותם, "הנהגת אש"ף הוגלתה לטוניס. ניצחנו. מה יש לנו לחפש פה? מה המשימה הצבאית שלנו? מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל, מישהו, לא הסביר לכם, מה המטרה? מה המשימה"?"אנחנו פה בשביל לחזור הביתה בשלום" הייתה התשובה. הבנתי שלא היתה כל תכלית  לשהותנו שם בעת ההיא.

    חזרנו לווילה. שכנינו לווילה, באגף השני, פלוגת משטרה צבאית. הכרתי את מפקדם היכרות פורמלית קצרה. כמעט ולא ראיתיו. הם עבדו קשה. יצאו בבוקר ובלילה למשימות ממשימות שונות. היה פער עצום בין היחידה המבורדקת שהחלפנו לבין אנשי המילואים של המשטרה הצבאית. הם היו מאולפים. משהו בסיסי שמר עליהם מאורגנים ומסודרים. המפקד שלהם, ענייני ואחראי. ממוקד בתפקידו. 

    ישבנו במרפסת הפנטהאוז שלי. מאיר, גבי, רמי והקיסר. מתבוננים לעבר ביירות. נפעמים. העברתי תדרוך עם המפות שבידינו. זיהינו את הצירים. עד ש..עינינו לכדו במרחק של כ 400 מטר, קצת יותר נמוך מאיתנו. וילה עם בריכת שחיה. 3 עלמות רוחצות להן במים. החברה נטלו את המשקפת זה אחרי זה. "מה אתם מחפשים"? שאלתי אותם, "הטנקים הסורים הכי קרובים הם בכיוון הנגדי במרחק 8 ק"מ" אך הקיסר סבר אחרת, "אני דווקא רואה טנקים סורים. 2 טנקים סוריים. כאלה גמישים וחמודים...".  

    מאותו היום הקיסר גילה מוטיבציה מיוחדת בתחום המודיעין. הוא היה מגיע בשעות אחה"צ לסקירת מודיעין מיוחדת, לאיתור "טנקים סוריים". הקיסר הסביר שכדי לאתר את הטנקים חייבים קצת חיזוקים, הוא הביא איתו בקבוק וודקה וגם את שקית המיץ הממותק ממנת הקרב, כד מים ושתי כוסות. הוא היה רוקח את התרכיז עם המים ומוסיף חיזוק בדמות נגיעת וודקה. לעצמו היה רוקח משקה דומה רק שהנגיעה הייתה של נגיעת מיץ בוודקה.   

    הערב החל לרדת. הנוף, השקיעה מעל שמי ביירות מהיפים שראיתי. החבר'ה התמקמו בחדרים. קבעתי מפגש לשמונה בערב. הסיטואציה הייתה בעייתית. לשמור על גיבוש, דריכות, אחריות, תורניות. ואתה לבד עם החברה, אחד מהם ובכל זאת מפקד שצריך לדאוג למוכנות מקצועית וצבאית.  

    לא היה לי זמן רב למחשבה. מטח יריות. נשמע באוויר. זה היה מקלע כבד. אחזתי את הנשק התכופפתי וזינקתי בריצה שפוף למרפסת. וחיכיתי כפוף, מציץ לעבר השטח החשוף שלפני. עוד שני צרורות חלפו מעלינו, זיהיתי את הפגיעות בקיר בית. 500 מטר מאיתנו. באוגדה סיפרו לי שפה יורים אחד על השני. וכל עוד זה כך ולא מכוונים אלינו אנחנו לא מתערבים. ראיתי את זה קורה לנגד עיני. גבי הגיע בריצה. הרגעתי אותו. זוהי השגרה כאן. 

    התבוננתי אל הבית שנפגע עם המשקפת. חלפו 10 דקות. פתאום זיהיתי איש על גג הבית. החזיק בידיו מן צינור. מיד הבנתי. הייתה זו מרגמה. הוא ירה בתגובה פצצת מרגמה שחלפה מעלינו ונחתה בתוך קבוצת הבתים המרוחקת מעבר לכביש בכפר השכן. הסתבר לי שזה הנוהג הרגיל. כל ערב היריבים חוזרים מהעבודה נכנסים הביתה עולים על הגג ומחליפים "ברכות". זה משגר צרור יריות וזה משיב בפצצת מרגמה. אח"כ הם יורדים לביתם לאכול את ארוחת הערב. אח, החיים היפים של לבנון...  

     

    חלק א'- http://cafe.themarker.com/view.php?t=1209379

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      יוסי נבו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/09 09:25:

      תודה לכל הקוראים והמגיבים. אני מעריך את זה שבאתם לחלוק איתי את  זכרונות אישיים שפתאום החלו לפרוץ ממני..ובמבט לאחור אני מוצא בזה הרבה דברים חדשים שלא ראיתי אז. תודה שהנכם איתי.
        14/9/09 23:39:

      צטט: צלילי הלב 2009-09-10 09:31:16

      ואווו יוסי ...

      מחזה אכן סוריאליסטי

      והתמונות חיות וצבעוניות

      וכמה שהחיים יכולים להיות

      מוזרים, מפתעים, תלושים מכל מה שהאדם מנסה

      לבנות ולארגן.

      מלחמה על רקע הפסטורליה

      כן, היום שאני חושב על כך ומצייר זאת בדברי זה סוריאליסטי והזוי. אז, חלק מהחיים. ולא הבנתי כמה מוזר. היינו שאננים.

       

        14/9/09 23:38:

      צטט: ריקי ogol 2009-09-10 09:27:19


      מרתק ביותר*

      תודה רבה. קצת מהשטח למי שלא היה שם.

       

        14/9/09 23:37:

      צטט: דסיקה 2009-09-10 07:45:36

      יופי של כתיבה/מסע. אהבתי*

       

      תודה רבה.

        14/9/09 07:04:


      האפשרות למצוא גם את הרגעים הקטנים המרגשים בדבר נוראי כמו מלחמה, תמיד מפליאה אותי מחדש

      שנה טובה ומקסימה לך ולמשפחתך

      אתה כותב נהדר

      סיגל

        14/9/09 00:17:

      צטט: אביגיל אהרון 2009-09-10 07:06:40


      מרגש ביותר!

      תודה. מקוה שלא תהיינה לנו עוד התרגשויות מסוג זה.

       

        14/9/09 00:16:

      צטט: שקט ושלווה 2009-09-10 02:39:31

      מרתק *

       

      תודה חברה.

        14/9/09 00:16:

      צטט: טל נוגעת בנשמה 2009-09-10 01:34:58


      לא יכולה להתחיל אפילו לדמיין מציאות שכזאת.

      תודה.

      תודה לך טל. חשבתי שיהיה נכון לספר. זה באמת היה דימיוני. והמוזר שבאותם הרגעים לא הבנו כמה.

        14/9/09 00:15:

      צטט: יהודית מליק-שירן 2009-09-10 00:15:37

      יוסי,

      אתה מאגד בכתיבה מרתקת את זכרונותיך ממלחמת לבנון הראשונה:של"ג. הניגודיות בלבנון היתה קיימת תמיד. ארץ של ניגודים. כולם רוצים לשלוט בה. בתוכה מתנהלות שתי מערכות חיים:מלחמה וחיים.מלחמה בדרומה של הארץ, חיים במרכזה. ממש ארץ של ניגודים בלתי מתפשרים. את כל אלה חובק יופי מקומי שנושק להרי השוף

      ,המשמשים כמו מובלעת המשקיפה מנגד על המלחמה לשרוד. מחד בתי פאר מול עוני מצמרר. מציאות הזויה של חיילי צה"ל בתוך עיר ערבית כדי למגר את מלאכי האופל והחבלה ממציאות ישראלית פגועה וכואבת. *אהבתי מאוד. שנה טובה יקירי ותודה על חיבוק מילותיך בפוסט הסליחה שלי.

       

       

      חברתי היקרה, היטבת בברק שפתך ובעומק דבריך לתאר את המצב. הוא אפלולי וקשה סוריאליסטי והזוי.
        14/9/09 00:13:

      צטט: 0573186107 2009-09-10 00:15:09

      יש לך כיסוי בתמונות בהקלטות או בסירטונים ממקום זה? ולא להוכחה אלא לשיחזור..

       

      לא ממקום זה אין לי. אתה יודע לא בדיוק חשבנו על תיעוד, אף שממקומות אחרים יש לי במקרה ואשלבם בהמשך הדרך.

       

        14/9/09 00:12:

      צטט: עו"ד יעל גיל 2009-09-09 23:38:10

      אתה כותב מעניין מאוד ואתה איש רב פעלים מעבר לכך, כל הכבוד. בינתיים אזלו כוכבי.

      חברתי היקרה. כוכבים פחות מעניינים אותי. את ותגובתך הם אלה הנחשבים. תודה רבה.

        14/9/09 00:11:

      צטט: guitarwoman 2009-09-09 23:17:59

      יוסי,

      אתה מטיב לספר את הסיפור הזה, שלך, בעצם של כולנו,עשרות שנים לא הכהו את הזכרונות, והטראומה הקולקטיבית עודנה מבעבעת אי שם מתחתינו.

      אני מקווה שתמשיך לספר את הסיפור הזה, זה חשוב כל כך, לך וגם לנו, חבריך וקוראיך.

      *

      הסיפור הזה בוקע אצל רבים מאיתנו. יש משהו ואני לא יודע מהו, שגורם לו לצאת היום. הסרטים והסיפורים עשירים בהירים וחדים מתמיד. אולי גם התובנות. התפקחנו.

       

        14/9/09 00:09:

      צטט: הטרמילר 2009-09-09 22:04:10

      למי שלא היה שם זה נשמע סיפור, תסריט לסרט עוד אחד מאלה היוצאים לקאן. אבל לך לכל האחרים ולי זה היה קטע ארוך ומר בחיים. הנה אתה מוציא בדרכך את המורסה הזו. יופי של כתיבה. *

      חברי היקר, תודה על תגובתך שבאה מדם ליבך . בקטע הזה היה הכל גם חוויות של חלק מאיתנו, וגם דם ואש שכמעט איש לא נמלט מהם. והיו בינינו שעמדו פנים אל פנים מול המוות, איבדו חברים וראו את הכאוס משתולל סביבם. אני חש ייסורי מצפון מול גבורתם וסבלם של אלה, שזכיתי להרפתקאות וטיולים אף שקללת לבנון רדפה אותנו יותר ויותר ככל שרבו התעסוקות.

       

        11/9/09 11:03:


      תודה ,

      זה מרתק

       מעניין

      ומסקרן .

      והיום לבנון עדיין שסועה וחרירי לא מצליח עדיין להקים ממשלה .

      זאת לבנון שפעם סברנט כי תהיה הראשונה לעשות שלום עמנו .

      אין  להתייאש !

       

        11/9/09 01:47:


      היה שווה להכין את התרמיל למסע הזה איתך

       

      ובכן הסיום  של הקטע, ידידי!  מעולה לטעמי

       

      " כל ערב היריבים חוזרים מהעבודה נכנסים הביתה עולים על הגג ומחליפים "ברכות".

      זה משגר צרור יריות וזה משיב בפצצת מרגמה. אח"כ הם יורדים לביתם לאכול את ארוחת הערב."

      תגיד, דובדבנים היו לכם?

        11/9/09 00:26:

      יוסי

      מדהים איך אחרי כ"כ הרבה שנים הזכרונות עדיין חיים ופועמים בתוכך באופן כ"כ בהיר ולפרטי פרטים.

      אוהבת את כתיבתך. היא מרתקת ומכניסה את הקורא לסיפור כאילו הוא היה שם אתך....תודה לך!

        10/9/09 20:59:
      מעניין מאוד
        10/9/09 19:02:


      "להחליף ברכות"  - קשה להאמין בתוך כל תפאורת השיש והפאר - מלחמה ופחד. תחושה קשה - תמיד עולה בי מחשבה

      מה הייתי מרגישה אם חייל זר/אוייב היה מטייל לי בבית או יושב לי בכורסא ...

        10/9/09 18:48:


      יוסי..אוהבת כתיבתך..

      הסיפור כל כך חי..גם למי שלא חווה זאת ..

      ווואוווו

      בטי

        10/9/09 14:42:


      כתוב מקסים. מעלה נשכחות...

       

        10/9/09 11:26:

      יופי של כתיבה,מרתק ,תודה על השיתוף

      שנה טובה

        10/9/09 10:16:

      תודה רבה על שני החלקים

      פרט לכך שהם חשובים

      שיאמרו ויזכרו

       

      נעים לקרוא אותך

        10/9/09 09:37:

      מצב סוריאליסטי לחלוטין,

      מראות היומיום הזולגות אל תוך המלחמה

      במעין טבעיות לא נורמלית...

       

      הסיפור כתוב כל כך טוב,

      שכמעט ניתן לראות, להריח ולשמוע את האירועים.

       

      טוב שזה מאחורינו!

      אך יש בינינו,

      בעיקר מי שלחם שם,

      שהזיכרון הזה צרוב לו עמוק

      ובכל יום מחדש המציאות הזו חיה בו.

       

      מכירה את זה מקרוב

        10/9/09 09:31:

      ואווו יוסי ...

      מחזה אכן סוריאליסטי

      והתמונות חיות וצבעוניות

      וכמה שהחיים יכולים להיות

      מוזרים, מפתעים, תלושים מכל מה שהאדם מנסה

      לבנות ולארגן.

      מלחמה על רקע הפסטורליה

        10/9/09 09:27:

      מרתק ביותר*
        10/9/09 07:45:
      יופי של כתיבה/מסע. אהבתי*
        10/9/09 07:06:

      מרגש ביותר!
        10/9/09 02:39:
      מרתק *
        10/9/09 01:34:


      לא יכולה להתחיל אפילו לדמיין מציאות שכזאת.

      תודה.

      יוסי,

      אתה מאגד בכתיבה מרתקת את זכרונותיך ממלחמת לבנון הראשונה:של"ג. הניגודיות בלבנון היתה קיימת תמיד. ארץ של ניגודים. כולם רוצים לשלוט בה. בתוכה מתנהלות שתי מערכות חיים:מלחמה וחיים.מלחמה בדרומה של הארץ, חיים במרכזה. ממש ארץ של ניגודים בלתי מתפשרים. את כל אלה חובק יופי מקומי שנושק להרי השוף

      ,המשמשים כמו מובלעת המשקיפה מנגד על המלחמה לשרוד. מחד בתי פאר מול עוני מצמרר. מציאות הזויה של חיילי צה"ל בתוך עיר ערבית כדי למגר את מלאכי האופל והחבלה ממציאות ישראלית פגועה וכואבת. *אהבתי מאוד. שנה טובה יקירי ותודה על חיבוק מילותיך בפוסט הסליחה שלי.

        10/9/09 00:15:

      יש לך כיסוי בתמונות בהקלטות או בסירטונים ממקום זה? ולא להוכחה אלא לשיחזור..

       

        9/9/09 23:38:
      אתה כותב מעניין מאוד ואתה איש רב פעלים מעבר לכך, כל הכבוד. בינתיים אזלו כוכבי.
        9/9/09 23:17:

      יוסי,

      אתה מטיב לספר את הסיפור הזה, שלך, בעצם של כולנו,עשרות שנים לא הכהו את הזכרונות, והטראומה הקולקטיבית עודנה מבעבעת אי שם מתחתינו.

      אני מקווה שתמשיך לספר את הסיפור הזה, זה חשוב כל כך, לך וגם לנו, חבריך וקוראיך.

      *

      למי שלא היה שם זה נשמע סיפור, תסריט לסרט עוד אחד מאלה היוצאים לקאן. אבל לך לכל האחרים ולי זה היה קטע ארוך ומר בחיים. הנה אתה מוציא בדרכך את המורסה הזו. יופי של כתיבה. *